"אני לא חושב על הדברים האלה כי הם גדולים ומבלבלים": שלומי שבן יוצר קסם בלתי אפשרי

בעולם המוזיקה הישראלית שלומי שבן הוא שם שאי אפשר להתעלם ממנו. פסנתרן וירטואוז, יוצר מחונן ואחד האמנים המסקרנים בסצנה המקומית. עם קריירת סולו מפוארת ושיתופי פעולה מרשימים עם אמנים מובילים כמו חוה אלברשטיין ורמי פורטיס, שבן מוכיח שוב ושוב את יכולתו להתכתב עם המציאות המשתנה ולייצר מוזיקה רלוונטית ונוגעת. בימים אלה הוא עומד מאחורי שני פרויקטים שצפויים להתקיים בקרוב ומבטיחים להיות אירועי תרבות משמעותיים בנוף המוזיקלי הישראלי.

הראשון הוא ניהול אמנותי של מופע המחווה למאיר אריאל, לציון 25 שנים למותו. האירוע, שיתקיים ב־30 בספטמבר בלייב פארק ראשון לציון, מכנס יחד אמנים רבים תחת ניהולו המוזיקלי של אסף תלמודי. "מאיר אריאל הוא היוצר הישראלי שהכי השפיע עלי", אומר שבן. "כמו על רבים מבני דורי, אני שואב ממנו מהרגע שהתחלתי ליצור, ועוד לפני, כמי שהיה הולך להופעות שלו, שבהן לפעמים היו רק 15 אנשים בקהל".

למרות שאריאל לא זכה להצלחה מסחררת בחייו כאמן מופיע, שבן מציין כי "ב־25 השנים האחרונות הוא הפך להיות יוצר קאנוני גם בעיני הקהל. זה בזכות מפעל הזיכרון וההנצחה של המשפחה שלו, ותרצה אריאל בראשו, שתמכה בו כל הזמן".

לפי הודעת המשפחה של אריאל, השנה יהיה זה המופע האחרון שייערך לזכרו. כששבן נשאל על הגישה האמנותית למופע, הוא מדגיש את האיזון העדין בין חדשנות לבין הכבוד למקור: "כמנהל אמנותי אני יכול לייעץ, להביע דעה, אבל יש מפיק מוזיקלי שהוא אסף תלמודי, ויש גם 22 אמנים שכל אחד מהם דעתן כמו שאמן אמור להיות". לדבריו, "העבודה שלי כמנהל אמנותי זה לדאוג שהתמהיל והמינון יהיו נכונים".

הפרויקט השני של שבן, "שיר ההד", הוא חלק מאירוע גדול יותר בשם "יום אחד" - מרתון מוזיקלי בן 24 שעות במסגרת פסטיבל ישראל 2024. האירוע יתקיים בתיאטרון ירושלים מ־26 בספטמבר בשעה 17:00 ועד למחרת באותה שעה. שבן יעלה את "שיר ההד" בין השעות 23:00-21:00 יחד עם שוזין ומעיין ליניק. על הבמה יוצבו שלושה פסנתרי כנף, וביניהם ייבנה משולש מוזיקלי אסוציאטיבי של מילים, שירים ומנגינות.

"פתחתי עם 'שיר ההד' של אריק לביא", אומר שבן. "אני מתייחס לשיר הזה כבאר שרוצה למשוך ממנה כל מיני גלים וחוטים ופרצים של השראה תת־מודעת". הוא מתאר תהליך יצירתי מרתק, שבו כל אחד מהשלושה מגיב לאסוציאציות של האחרים, מה שיוצר מעין "פרח אסוציאציות תת־מודע" מתוך השיר הישראלי הקלאסי.

אז בעצם יש פה משולש מוזיקלי שתצא ממנו אמירה פוליטית?
"כרגע אנחנו עוד לא יודעים מה זה, אנחנו בחזרות, משחקים עם זה, אין לי מושג מה יהיה. יכול להיות שזה יהיה מאוד פוליטי, ויכול להיות שלא. אני מאמין שכן, כי מאז 7 באוקטובר אין בכלל דיון, ברור שהכל פוליטי".

היצירה כולה נבנית תחת כותרת הגג - "ביחד".
"הביחד שאני מבין זה ביחד של קבוצת אנשים באולם שמסתכלת ושומעת מוזיקה ואמנות. מהביחד הזה נוצרים לפעמים קסמים בלתי אפשריים. פתאום אנשים שחושבים אחרת לגבי משהו רואים עבודה ונוצר ביחד אמיתי בחדר הזה. אני לא רוצה להשליך לקלישאה המתבקשת לגבי הפוטנציאל שיש לנו כעם. זה נכון לגבי אמנות, לפעמים זה קורה ולפעמים לא, אבל זאת השאיפה ועם זה אני עובד. אני לא חושב על הדברים האלה כי הם גדולים ומבלבלים שאין לי מה לעשות עם זה".

שבן רואה בשיר זה הדהוד לתקופה הנוכחית: "זה שיר שנשמע עדין וחביב, אבל יש בו 'עייף', 'בודד', 'רחוק' ו'כחול'. זה שיר מלנכולי מז'ורי, וכל ההרים שהוא מציין שם - גוש עציון, הרי הבשן והר סיני - הם לא בשטחי ישראל. אז יש פה איזו קינה או דיאלוג עם הדבר הזה, של מה זה ישראל".

כששואלים אותו על תפקיד המוזיקה בתקופה מורכבת זו, הוא משיב: "היבט מסוים של תפקיד המוזיקאים זקף ראש בתקופה האחרונה, היבט יפה שתמיד נמצא שם, בטח במדינה כמו ישראל. אתה בא כדי לנחם ולרפא, להתנחם ולהתרפא, וכל השאר פחות חשוב".

בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר שבן היה בברלין בחזרות למיוזיקל שכתב לתיאטרון גרמני. "עבדתי עם יעלי רונן, במאית־מחזאית כוכבת שם, ובעצם החזרות היו אמורות להתחיל ב־9 באוקטובר. מראש עסקנו באזורים של טראומה וזיכרון וכל מה שכתבנו נמחק, וכתבנו מחזמר כואב ועגום, ריאקטיבי למשהו שלא הבנו בעצמנו בשם 'באקט ליסט' (שזכה ב־Theatertreffen, הפרס החשוב ביותר לתיאטרון בגרמניה - מ.כ). אז הייתי בין כתיבת שירים שעוסקים בטראומה, שכול ומלחמה, ובניסיון לעבד את זה יחד, לבין לחזור לכאן ולנסוע למוצבים, לאזכרות, להלוויות, למפונים, וכו'. חוץ מהחודשיים האלה שכתבנו את המחזמר לא כתבתי שום דבר, בטח לא משהו שקשור במה שאנחנו עוברים. אני מרגיש עדיין קרוב מדי לזה, אבל כמו הרבה אמנים אני מרגיש הבשלה של הדברים בתוכי".