לפעמים חלומות באמת מתגשמים: כשהיתה סטודנטית ב"רימון", ביקרה קרן פלס בחזרות של התזמורת הפילהרמונית כחלק ממסלול הלימודים, צופה בקסם שמתרחש לנגד עיניה ומפנטזת שיום יבוא ותשתף איתם פעולה.
מאז הפכה לאחת היוצרות הבולטות בארץ, שיתפה פעולה עם אמנים רבים, יצרה מוזיקה ואף כתבה לתיאטרון, וכעת הגיע הרגע הנכון למופע מסקרן וחד־פעמי, שבו תחבור לראשונה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ב־24 ביוני בהיכל התרבות בתל אביב.
בקונצרט, מלווה בהרכב של יותר מ־70 נגני הפילהרמונית הישראלית בעיבודו של יבגני לויטאס ובניצוחה של קרן קגרליצקי, היא תבצע מיצירותיה שכתבה לאורך השנים לעצמה ולאחרים, ובהם "מבול", "אם אלה החיים", "איתי", "באת לי פתאום", "לשם", ועוד.
"הפילהרמונית זה פלרטוט שיש לי מזמן", היא מחייכת, "למדתי ברימון במסלול תזמור, ואילן מוכיח, מגדולי המתזמרים והמעבדים, היה המורה שלי, וכחלק מהקורס הוא לקח אותנו לבאלאנס של הפילהרמונית ולחזרות של התזמורת עם יהודית רביץ. זה היה מדהים, זה כל מה שאני אוהבת, כמה קולות שמתחברים יחד ופעולות שקורות יחד. תמיד ידעתי שאעשה משהו איתם, אבל זה אף פעם לא היה מתאים".
אז מה קרה עכשיו?
"אני חושבת שאני מרגישה שהמוזיקה שלי התבגרה מספיק, עשתה מספיק דרך. תמיד הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה לזה, שאני עוד לא שם, ועכשיו אני מרגישה שאני שם".
כיוצרת שגם אחראית ללחן ולתזמורים, את משחררת ונותנת להם לעבוד?
"יש לי מתזמר גאון, יבגני. בחרתי לעבוד עם מישהו מאוד מוכשר, שלא עבד איתי מעולם. בהופעות שלי יש את אבנר קלמר שגם הוא מתזמר גאון, ואת יעל שפירא המרגשת שעשתה לי תזמורים לשירים רבים, והרצון הטבעי היה ללכת אליהם, אבל בחרתי לשים את המוזיקה שלי בידיים של מישהו מוכשר שלא מושפע ממני, כי אני משפיעה על אנשים שעובדים איתי לאורך זמן".
לאחרונה הופיעה עם הפילהרמונית חברתה הטובה, מירי מסיקה, שאמרה במופע: "חבל שקרן לא פה, זה בעצם מופע לזכרה". "אני תמיד אומרת שהמופעים שלה זה מופע לזכרי", צוחקת פלס. "היא מאוד התרגשה, אני הייתי בהופעה ולכן לא באתי, אבל זה מאוד שונה. זה דיסני, מירי רצתה לטייל בדיסנילנד ולהיות הגיבורות מהסרטים המצוירים, ואני רוצה פשוט שזה יהיה תזמורת קלאסית, כמה שפחות מתוק.
"אני אהיה שם עם הפסנתר. אני מרגישה שזה צריך להיות צנוע, מרהיב בצבעיו אבל צנוע ומכבד ונותן נחת רוח. משהו עדין בתוך כל הגסות שנפלה עלינו, כל הכאב והזוועות המחרידות".
בחודשים האחרונים ישבה פלס בשולחן השופטים ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" במציאות משוגעת, ואת המסע שהחל שם תמשיך בקרוב בתחרות עצמה, כמי שחתומה (לצד סתיו בגר ואבי אוחיון) על השיר "הוריקן", שנבחר לייצג אותנו מעבר לים. "היה מאוד מסובך לשבת בשולחן השופטים.הייתי מסוכסכת עם עצמי, הכל מסביב רועד, ואנחנו רועדים בתוך עצמנו, ומצאתי את האחיזה האישית שלי בשולחן. משם התחברתי גם ליצירת שיר לאירוויזיון. התחברתי לזה שכן נהיה שם כי צריך להיות בזירה הזאת, שאפילו שהיא לא מתעסקת בחיים ובמוות, היא משפיעה על החיים שלנו, והחלטתי שהשנה אכתוב שיר.
"זה לא עניין אותי בשנים קודמות, אבל פה היה צריך להביא משהו מורכב שישקף את מה שעובר עלינו. לא אכפת לי מהם, אכפת לי מהחברה הכי טובה שלי ושל מירי שעדיין בים המלח, ומחכה לקיבוץ הבא לעבור אליו עד שתוכל לחזור לבארי, מהחבר הטוב דרור, שעדיין בשבי. לא אכפת לי מה האירופאים יחשבו, אני כן רוצה שהנוכחות שם לא תהיה מנותקת מההוויה שקורית פה, ושמחתי שהוועדה בחרה את השיר למרות שהיינו צריכים לשנות אותו. הרגשתי קצת שליחות בדבר הזה".
את לא מפחדת לנסוע?
"אפילו לא קצת. כתבתי שיר כי רציתי להיות שם בגופי עם הסרט הצהוב, שהלוואי שלא נצטרך אותו".
לצד הכאב הקולקטיבי של כולנו, בשנה האחרונה את ונועם הודעתם על פרידה. מה שלומך בימים אלה?
"אולי בשנה אחרת זה היה נשמע דרמטי, אבל השנה כלום לא מרגיש דרמטי חוץ מהמציאות, ובעיקר החטופים ומה שקורה שם. הווליום של כל שאר הדברים נחלש, כל טלטלה אישית בחיים הופכת זניחה".
ובכל זאת, כולנו איבדנו אמון והרגשנו חוסר ביטחון בבית, ובמקביל הבית הפרטי שלך מתפרק.
"בביתי האישי ובמשפחתי, ולא חשוב איך מוגדרים היחסים בתוך המשפחה - לא רק שלא איבדתי אמון, מאוד התחזק לי האמון. הכל נהיה קרוב ומדויק, בשונה מאוד מדברים שחוויתי דרך חברתי הקרובה, וממשפחות ומחברים חדשים שנכנסו לי ללב. שם יש באמת טלטלה ואובדן אמון תסכול. פה לא".
כמו אמנים רבים, פלס הופיעה, התנדבה והפכה שגרירה של נחמה באמצעות המוזיקה שלה. את רוב המאמצים השקיעה בחבירה למטה החטופים ובסיוע להם בכל דרך אפשרית.
"כל המוזיקה שלי הלכה למטה החטופים. הקיום שלי כמוזיקאית קיבל את הלגיטימציה להתקיים משם. לא היתה לי אנרגיה להופיע, אם לא הייתי מרגישה שיש לי את הגב של המשפחות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו