בהינתן פנאי ותעוזה יכול אדם לשמוע תולעים אומרות שירה, אפילו אם הוא במקרה מרצה לאשורולוגיה. על כך יעיד ברנרד ו. לוזורדו, שנדבק בעצמו בטפילים המרגיזים, אך בחופשת המחלה זכה הודות להם לרגע אאוריקה מושלם. מבט בצילומי רקמת האפיתל שלהם חשף בפניו דפוס מחשיד; העובדה שתאים מסוימים הופיעו שוב ושוב, כך הבין, אינה מקרית: היתה זו דרכן של התולעים "לכתוב" שורות מחורזות. בתום פענוח ממושך עלה בידו לזהות נוסחים מגובשים, תפילות של ממש מהטפיל אל הפונדקאי: הודיה על המזון, תקווה לפריון, תחינה לבטל את גזירת הגירוש מגן העדן שבמעי לנהר המוות. ללא ספק, פתלתלה כמחבריה היא שירת השרשורים.
רעיון זה, שעומד בבסיס סיפורו הנשכח של פרימו לוי "ידידו של האדם", נותן בידינו דימוי נאה דווקא לחדוות המשחק שמציג "מקצועות של אחרים": קובץ מסות פרי עטו של הסופר היהודי־איטלקי, הרואה כעת אור בעברית. דמות העד הנצחי, שניצל מה"לאגר" הודות לכישוריו ככימאי והבחין בין שוקעים לניצולים, כמעט נעדרת מכאן. הפעם ניצב לפנינו לוי אחר, לוי ממזר, גאון שובב שסקרנותו אומנותו, ושבדומה ליציר דמיונו, לוזורדו, מסוגל למצוא ניצוצות פיוט גם בתאיה של תולעת.
לוי, כדרכו, מקדים לפתור גם את חידותיו שלו. כבר בפתח הדבר הוא מציין יחסית במפורש את שני הצירים שעליהם מושתתת ראייתו, כסופר בכלל וככימאי־פייטן בפרט. את הציר הראשון נגדיר כמציצנות עיונית; המסות המכונסות בספר משמשות לו הסגות גבול מענגות, גיחות לתחומי דעת שמעולם לא למד באופן מסודר, "התגנבות יחיד אל מרחביהן האדירים של הזואולוגיה, האסטרונומיה, הבלשנות" מצד אחד, ואל ה"שולחן ערוך", הנשק הגרעיני והמסטיקים על אבני המדרכות מצד אחר.
"אני מדבר כאן על חולשה ותיקה שלי, לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין", הוא מבהיר במסה "מאובנים מילוליים", "אני מעדיף לצותת מאשר להקשיב, להציץ מחרכים מאשר לרחף מעל נוף רחב־ידיים ומלא הוד [...] אני מעדיף את הפרטיקולרי על הכללי, את הקריאה האקראית והחלקית על פני זו השיטתית".
החטטנות האינטלקטואלית שלו קפדנית וחיננית כאחד. חרף שאיפתו למסע של אנקדוטות, עד מהרה מבצבצת השיטה וצץ המפתח לצופן הגנטי של הספר - אולי אותו מפתח מהמסה "הבית שלי", "שכולנו שכחנו מזמן מה הוא פותח, אבל איש לא העז לזרוק".
חרף ניסיונו כמדען, לוי לא חושש מאי־ידיעה ומבלבול אלא חוגג אותם, מסתער עליהם בשמחה, מתוך הנחה מרומזת שספרות מיטיבה לגדול בחממות של מבוכה (והלוא השאלה "הזהו אדם?" מציינת את אם־כל־המבוכות). לשון אחרת, הספר כמו מציע לקורא אסטרטגיה מקורית לכתיבה: לעסוק במכוון בנושאים שבהם ידיעותיך קלושות, או לא קיימות כלל. יש סיבה טובה לכך שתיירים תמיד אדיבים וחייכנים יותר מבני המקום; שהרי מי שאינו מכיר דבר מקרוב, חש חופש לדמיינו - ואז, כדברי לוי במסה "לכתוב רומאן", "מלוא הארץ שלך, ובעצם כל היקום; ואם צר לך היקום, תוכל להמציא אחר, שיתאים לך. אם תציית לכללי הפיזיקה והשכל הישר, מה טוב; ואם לא, גם זה טוב, ואולי אפילו עדיף".
ציר מרכזי שני בספר הוא התצפית הייחודית ללוי, שבה הדיוק המדעי אינו סותר את הספרות אלא משלים אותה, כמו שני זוגות משקפיים המוחלפים תדיר. "הבטתי בדברים טכניים בעין של איש רוח, ובענייני הרוח בעיניים טכניות", הוא מסביר בפתח הדבר, ושוב ברשימה "מדוע כותבים?": "מי שבעורקיו זורם דם של משורר יידע למצוא (ולכתוב) שירה גם בדברו על כוכבים, אטומים, גידול בקר או כוורנות".
בגילוי שירה, אין שני לו. במסה "לשון הכימאים (1)" הוא מספר על חלוצי הכימיה, שסברו כי זיקוק במעבדה מפריד את מהות החומר, את ה"רוח", מה"גוף" שנותר שבתחתית האביק. זה בדיוק מה שעושה לוי בכל מסה מחדש: מזקק את הפואטיקה מתוך עובדות ונתונים יבשים.
הוא מפרט, למשל, איך הופכים פרפרים את מזונם לפיגמנטים המעניקים להם את צבעיהם, ומייד מהרהר בשירה המסומלת במחזור חייהם: "זו לידה שנייה, ובו בזמן זה גם מוות: מה שעף הוא נפש, נשמה, והפקעת הקרועה שנותרת על הקרקע היא הגווייה המתה".
בחיפושיות הוא מזהה את התגלמות הזר והשונה, וקובע שהשרץ שבו התגלגל גרגור סמסא אינו אלא חיפושית ענק; והחרקים המייצרים את פולימר השלאק מגרים אצלו בלוטות פמיניזם, מפני שכאשר מגיעות הנקבות לבשלות מינית רגליהן נושרות, והן קופאות בהמתנה לזכר. עוד בוחן לוי מה משותף לשחמטאים ולמשוררים (התשובה פשוטה אך מבריקה); משווה בין מעבד תמלילים לגולם מפראג; וככלל, מסתייע בספרות - דנטה, ליאופרדי והאקסלי הם רק כמה מהשמות השבים ומופיעים - כשיטת מחקר שאינה כושלת לעולם.
את הכל הוא מוסר בסגנון אנליטי, מתמטי־למחצה, המקדש בהירות בכל מחיר. לוי היה מודע עד כאב לתכונה זו בכתיבתו, ובמסה המאלפת "על הכתיבה העמומה" הוא אף קושר בין מידת הקוהרנטיות של טקסט ספרותי ליצר החיים של מחברו. "הניתן־לביטוי עדיף על פני הלא־ניתן־לביטוי, המילה עדיפה על היללה החייתית", כותב לוי ומוסיף: "לא מקרה ששני המשוררים הגרמנים הקשים ביותר לפענוח, טראקל וצלאן, סיימו את חייהם בהתאבדות במרחק שני דורות. גורלם המשותף מעורר מחשבות על העמימות של שירתם כעל קדם־התאבדות, כעל אי־רצון־להיות, כעל בריחה מן העולם, שהמוות־מתוך־רצון הוא פסגתה [...] זו אינה תקשורת, זו אינה שפה, או לכל היותר זו שפה אפלה וקטועה, כאמור כמו של אדם הנוטה למות, והוא לבדו, כמו כולנו על סף המוות. אבל מאחר שאנו החיים איננו לבד, איננו צריכים לכתוב כאילו אנחנו לבד. כל עוד אנחנו בחיים יש לנו אחריות: עלינו לקחת אחריות על מה שאנחנו כותבים, מילה אחר מילה, ולוודא שלכל מילה יש משמעות".
יותר משלושה עשורים לאחר מותו של לוי בנפילה מהקומה השלישית בביתו, מאורע שרבים עדיין מתארים כהתאבדות, מפתה לראות במילים אלה תשובת רפאים לאמירתו המפורסמת של אלי ויזל: "פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר".
אם אכן שם הסופר קץ לחייו כדרך לממש את המוות שפעפע בתוכו, הרי כתיבתו - בפרט בספר שלפנינו - מסווה זאת; זו כתיבה תאבת חיים, שאלומות אור־חמלה מאירות לה את הדרך. במידת מה דומה לוי הניבט מיצירה זו לרודמונד צייד המתכות, גיבור האגדה "עופרת" מתוך "הטבלה המחזורית"; אף הוא נודד משדה לשדה, ממרבץ למרבץ, וכורה לו מתכות מועילות וסיפורים.
מקצועות של אחרים / פרימו לוי
מאיטלקית: יונתן פיין; הספרייה החדשה, 288 עמ'
