"סופר ממציא סיפור שאמור להישמע אמין. הוא צריך לשקר קצת, להמציא. לעורך דין, לעומת זאת, אסור לעוות את המציאות כדי לשכנע. הוא חייב להיצמד לעובדות, למקרים אמיתיים". זאת, בתמצית, מהות ההבדל בין עורך דין וסופר בעיני בני שטיינברג, שאוחז בשני הכובעים.
אנחנו נפגשים לראיון לרגל צאת ספרו השני, "במקום שאין אף אחד" (כנרת זמורה). עלילת הספר מתרחשת בבית דיור מוגן דמיוני. תרופה חדשנית שמביאה לבית רחל הופמן, גיבורת הספר, זוכה להתנפלות מצד הדיירים, רובם בני 80 פלוס, מאחר שהיא יכולה לרפא כמעט כל מחלה, כאב ומצוקה. בהמשך הדברים מסתבכים, והמשטרה נכנסת לתמונה. הספר עוסק בנושאים הנוגעים לגיל השלישי ולחיים בדיור מוגן: דילמות וקשיים לצד שאיפות ויחסים חברתיים. התרופה היא טריגר לבירור אופן התמודדותן של הדמויות בספר עם החיים ועם קשיי הגיל.
"זהו ספר אישי מאוד", מספר שטיינברג על החלטתו לכתוב על הגיל השלישי ועל החיים בדיור מוגן, "אמי, בת 93, מתגוררת כבר 14 שנים בדיור מוגן. היא נכנסה לשם עם אבי, ולפני שש שנים הוא נפטר. כתיבת הספר נבעה מהרצון לספר על חייה שם ועל הנושאים שמטרידים אותה ואת בני גילה. היה בי רצון להבין טוב יותר את אמי ולשמר את הסיפור והשפה של הדור שלה, שלא ילכו לאיבוד".
שטיינברג מספר שהוא ניסה להקפיד על שימוש בשפה אותנטית של דמויות מבוגרות כשתיאר התנהגויות שונות. "כתיבת הספר היא בעיניי הזדמנות לספר סיפור על הדור של הוריי, שהקים ובנה את המדינה. אנשים שהיגרו לכאן בתנאים לא קלים, חלקם ניצולי שואה, רובם לאחר טראומות קשות, עזבו עולם שונה לחלוטין ובנו את המקום שבו אנחנו חיים. לא הכל היה אידילי בבני הדור הזה, והיו גם דעות קדומות, דבר שמופיע לא מעט בספר. אבל יחד עם זה הם חיו בצניעות והיה להם קוד מוסרי שמכתיב איך מדברים ואיך מתנהגים. אני בעצמי חוויתי את הקוד הזה כשהייתי קטן. פעם לא היה מקובל להתקשר בין שתיים לארבע, למשל".
"לא קל לקרוא על זקנה"
בשנים האחרונות החלה לצמוח מגמה של כתיבת ספרים על בני הגיל השלישי. חלקם אף הפכו לרבי מכר, ובהם "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון ו"מועדון הרצח של יום חמישי" מאת ריצ'רד אוסמן. בארץ אפשר למנות את "שטוקהולם" של נעה ידלין, שגם עובד לטלוויזיה, ואת "חשד לשיטיון" של מאיה ערד. אבל אלה עדיין מעטים, אומר שטיינברג.
"לא קל לקרוא על זקנה ועל אנשים מבוגרים שהם בחלק האחרון של חייהם, ועל הצרות, הדיכאונות והקשיים שלהם. לא כיף לקרוא וגם לא לכתוב על זה, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות את זה", אומר שטיינברג. "בדיעבד הבנתי שאני שייך למיעוט של סופרים שכותבים על בני הגיל הזה, אבל זה משתנה קצת משום שהמודעות עלתה לגבי הגיל השלישי והחיים בדיור מוגן. תוחלת החיים עולה, ואנחנו מבינים שיש דרכים שונות לחוות את הגיל המבוגר".
אי אפשר להתעלם מתופעות של גילנות. אמא שלי, למשל, בת 85, בכיסא גלגלים ולגמרי צלולה, מספרת על חוויות של אפליה והתנשאות.
"אני מסכים שעדיין יש הרבה דעות קדומות. אנשים לא מבינים שבני 85 יכולים להיות עצמאיים ולהחליט על עצמם, גם אם הם בכיסא גלגלים או לא שומעים טוב. זה לא אומר שהם דמנטיים או סניליים. אבל גם כאן יש שינוי בשנים האחרונות. למשל, בנושא של האפוטרופסות משתדלים להשתמש בדרכים שפחות שוללות את החירות - כמו תפקיד ה'מסייע' במקום האפוטרופוס או ייפוי כוח מתמשך. אבל יש עוד מקום לשפר, בעיקר בקידום שילוב של הזקנים בקהילה והכרה בתרומתם".
את הספר כתב שטיינברג לפני תקופת הקורונה, אבל במובנים רבים הוא הקדים את המאוחר. "הספר יכול לעורר מחשבות על סיטואציות חירום כמו הקורונה - האם דיור מוגן הוא הפתרון הנכון. היו יתרונות לדיור המוגן. אתה לא לבד ויש לך קהילה, אבל היו גם מקומות שלא נתנו לדיירים לצאת מהחדר במשך שבועיים".
שטיינברג אמביוולנטי כלפי מוסד הדיור המוגן. "בשנים הראשונות הוקסמתי מאוד מהמקום. יש בו המון דברים נהדרים כמו מסיבות, ארוחות, אירועים חברתיים. ראיתי את הצד הטוב של הקהילה יחד, אנשים שעדיין מתפקדים. אחרי שאבי נפטר לפני כשש שנים ואמי התבגרה, התחלתי לראות גם את הקשיים. אדם לבד שאין לו בן זוג או תמיכה משפחתית עלול להיתקל בקשיים בחיים בדיור המוגן: לקבל את סדר היום הקבוע, להשתלב בחבורות, למצוא חברה, אפילו מישהו לשבת לידו".
"הפעלת שריר הכתיבה"
בני שטיינברג, 54, נשוי ואב לשלושה, יליד ירושלים וגר כיום ברמת גן. בעברו שימש מרצה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל. אפשר להגדיר אותו כאיש אשכולות מודרני. הוא עשה תואר ראשון ושני במשפטים (על גישור בתחום הפלילי), ובימים אלה לומד לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. שטיינברג אינו עורך הדין היחיד ששולח ידו בכתיבה ספרותית. יש לא מעט עורכי דין פעילים או בדימוס שעושים זאת, ובהם הישראלים רם אורן, ליעד שהם ואורי שטנדל, ובחו"ל אפשר לציין את ג'ון גרישם, דיוויד אי קלי, הלנקי דיימון ואליסה דיי. הכישורים הנדרשים מסופר וממשפטן הם דומים: "התמדה, יכולת לשבת הרבה שעות, להיות מסוגל לסיים פרויקט ארוך, ובעיקר הפעלת שריר הכתיבה. עורכי דין כותבים הרבה".
אך בניגוד לסופרים כמו שהם וגרישם, כתיבתו של שטיינברג אינה קשורה לעולם המשפט. שטיינברג גם מציין את ההבדלים הרבים בין סוגי הכתיבה המשפטית "הסוגרת" לבין זו של הפרוזה, הפותחת והחופשית יותר. "התחלתי לכתוב לפני הרבה שנים ספר ששילב בין מקרים משפטיים שמבוססים על מקרים אמיתיים לבין ניתוחים משפטיים, ומהר מאוד הבנתי שמה שמעניין אותי באמת זה הסיפורים ולאו דווקא המשפט. יש בכתיבה המשפטית ובטון המשפטי לעיתים כבלים שסוגרים אותך רק למבט נורמטיבי מתוך נקודת המוצא של המשפט. הייתי צריך לפרוץ מחסום".
שטיינברג נמשך לכתיבה מגיל צעיר. בילדותו כתב סיפורים ורשימות למגירה, ומאז הוא זוכר את "אי המטמון" כספר שריגש אותו, ואחריו את "מלחמה ושלום" שאביו עודד אותו לקרוא. כמבוגר, הוא מתחבר לספרות ישראלית עכשווית, בעיקר לדויד גרוסמן ולאמנון דנקנר, וגם לספרות רוסית כמו של מיכאיל בולגקוב וספרו "האמן ומרגריטה".
שטיינברג נמשך גם להיסטוריה מגיל צעיר, בזכות אביו. הרומן הראשון שלו, "הגן שבפנים" (2016, הוצאת כנרת), היה בחלקו רומן היסטורי וכלל פרשה משלהי המרד הגדול ברומאים. אחת הדמויות בספרו הנוכחי היא של דייר שמפתח אובססיה לעשרת שבטי ישראל האבודים - תעלומה שמשכה מאוד את שטיינברג בגלל "השילוב בין פנטזיה למציאות". הוא מביא כדוגמה את הסיפור על אלדד הדני ששבו אותו קניבלים ואכלו את החבר שלו, ואז פדו אותו.
"הסיפורים שלו נשמעים מומצאים, אבל הוא היה דמות היסטורית שכתבו עליה הרבה מאוד אנשים מוכרים, וחלק מהסיפורים שלו - למשל, על כללי השחיטה אצל השבטים, היו נכונים
