הודעה לנוסעים בזמן: ברוכים הבאים לפתח תקווה

יואב אבני הוא סופר חשוב, שלא יכול היה לצמוח בספרות העברית־ישראלית לממדים כאלה לפני 25 שנה. כי אבני, במהותו, הוא סופר פנטסטי מובהק, ואילו הספרות העברית־ישראלית, באופן היסטורי, ריאליסטית עד לקצות דפיה. אך אבני ובני דורו, אלה שהוציאו את ספריהם משנת 2000 צפונה, כותבים מדע בדיוני ופנטזיה אחרים מאלה המוּכרים לנו, ובטח מספרות העולם המתורגמת. אותם ספרי ז'אנר מתורגמים היו לרוב רציניים מאוד (להוציא את דאגלס אדמס כמובן), ואם היה בהם הומור - היה זה הומור חנוני־משהו בנוסח אסימוב, והוא תמיד נותר בשולי הדברים כהערה.

בפרוזה של אבני, וגם בזו של כותבות וכותבים הקרובים לו, יש ממד הומוריסטי מובנה, עד כדי ילדותי, משל הם אומרים לנו: "אנחנו לא רוצים להתבגר ולהרצין כל כך מהר". ניכר שהם לוקחים את הכתיבה ברצינות, אבל בין השורות עולה בי התחושה שלא כל כך אכפת להם מהוכחת הרצינות, בטח כשהמיליה עדיין גורס, בטעות, שמדע בדיוני ופנטזיה הם ז'אנרים לצעירים.

כך או כך, אבני כותב רומנים פנטסטיים חברתיים מוצלחים מאוד, על הגבול הדק שבין ספרי מבוגרים לספרים לבני הנעורים. כאלה שעוסקים, בין השאר, בגיבורי הייטק ("שלושה דברים לאי בודד"); מצבם של המהגרים לישראל שאינם יהודים, ובעיקר צאצאיהם ("החמישית של צ'ונג לי"); וכן ספר אוטופי־דיסטופי, אולי החשוב בספריו עד כה, "הרצל אמר", שבבסיסו היסטוריה חלופית, ובה תוכנית אוגנדה התממשה וישראל הוקמה במזרח אפריקה. על ספריו זכה פעמיים בפרס גפן לספרות ספקולטיבית, אלא שעם כל ההכרה הזאת הוא נותר נישתי מבחינה סוציו־ספרותית, ואל הפרסים הקאנוניים, כמה לא מפתיע, לא הגיע, שלא בצדק.

גם בספרו החדש והטוב, בעל השם האירוני והמשרדי "שעוני נוכחות", הגיבור הוא איש הייטק, ארכי־מתכנת חכם ורגיש בשם בועז גרנד, שבשל הופעה לא מוצלחת וקצת נאיבית בתקשורת מפוטר מעבודתו הנחשקת. הוא מוצא עצמו פתאום מופשט מכל האמצעים הטכנולוגיים האלמנטריים, מהמחשב האישי ועד הנייד האינטימי.

הסיפור פשוט: הכל של החברה והכל נלקח ממנו באחת. ואם לא די בזאת, הוא נקלע, שלא במקרה, אל מעין לולאת זמן, שבה הוא פוגש בסצנה דרמטית מלאת אקשן שוטרת משנות ה־80 בשם מזל אלאלוף, המכונה מזי; רועה צאן בעל חרב אימתית בשם יתיר בן אחיקם (שמתפקד כמעין פרא תנ"כי); ודמות של יהודי צרפתי פריזאי דובר יידיש מן המאה ה־19 בשם לוסיאן מאייר. כדי להימנע מספוילרים רק נאמר שאבני פותר יפה את החידה לָמה ולְמה נתוועדו השלושה דווקא בנקודת זמן זאת.

אבני מפגין גמישות לשונית מרשימה כמספר. אוצר המילים של השוטרת אכן מגיע היישר משנות ה־80, הפרא התנ"כי מדבר עברית מקראית מליצית ומנוקדת, ואילו הצרפתי מאופיין במבעים צרפתיים ויידישאיים.

הגיבורים הללו נקשרים לדמות הגדולה המופיעה על עטיפת הספר והיא הישראיי, ה־AI של ישראל, שבועז, הגיבור, תכנת. הדיאלוג של בועז עם ישראיי הוא אמביוולנטי. מחד גיסא, בועז מזלזל בתוכנה ורואה בה מכונה בלבד. מאידך גיסא, הוא המציא אותה וגם קרוב אליה נפשית, עד שהיא מתהפכת עליו בדמות שונה, תחת הכותרת "גלובלאיי".

השמות לבדם כבר מסמנים כי קיים כאן מאבק בין הרעיון הלאומי המתון האותנטי מן הצד האחד, לבין הקוסמופוליטיות הצבועה והגלובלית שעולם ההייטק אוהב להתהדר בה, עם מונחי הרילוקיישן למיניהם מן הצד האחר.

דבר נוסף שמאפיין הן את ישראיי והן את גלובלאיי הוא העובדה שהן משמשות לישראלים במציאות שאותה אנו חווים ברומן, מעין אורקליות מדלפי בעידן פוסט־פוסט מודרניסטי, שבו אפילו הנבואות הרציניות הפכו לדאחקות.

כמו אדוארד ליר, המשורר השובב האנגלי בן המאה ה־19, גם תוכנות ה־AI אוהבות לפלוט חמשירים חידתיים ושנונים, שיצביעו על העתיד. צריך לומר בריש גלי ולהוריד את הכובע בפני אבני - החמשירים עצמם לא מכזיבים. הם מאוד מוצלחים, מעוררי חשיבה ומניעים את העלילה קדימה.

הקשר בין שלוש הדמויות שהגיחו מהעבר, בלוויית הגיבור בועז, ארבעת המוסקטרים, אם תרצו, הוא שכל אלו הן דמויות שעמדו במרכז התהוות, בצומתי ההיסטוריה העברית־יהודית שלנו, אבל נותרו מאחור כאנונימיים, אף שהיה להם תפקיד מכריע בכל סיטואציה היסטורית מרכזית שכזאת. בלעדיהם היא לא היתה מתקיימת, או לכל הפחות לא היתה מתקיימת ככה, וייתכן שכאן נבנה תפקידם המיתי. כאליהו הנביא ביהדות, שבא להטיף ולתקן את עם ישראל ואז גם לנחם אותו - הם שם ברגע הנכון ובזמן הנכון, ועתידים לחזור ולהיעלם בין דפי ההיסטוריה כשם שצצו.

כשאני בוחן את אבני בהקשר העולמי של הקאנון הפנטסטי, הרי שספרו זה, אשר מתברר יותר ויותר כי נושאו המרכזי הוא הזמן, ובמרכזו השאלה הגדולה "מהו הזמן? ולאן אנו מפליגים או שטים עימו?", הזכיר לי את "עולם הנהר" של פיליפ חוזה פארמר, שבו חבורת אנשים שנלקחה מדפי ההיסטוריה שטה אל קצה הנהר כדי לפתור את חידת הקיום. אלא שפארמר ועולם הנהר שלו הם חמורי סבר להחריד, ואילו אבני צבעוני ומבדח, ובמקום קצה הנהר - אצל אבני כולם מגיעים לפתח תקווה, כדי לנסות לענות על השאלה הגדולה. כך או כך, הקריאה בספרו של אבני משתלמת ומהנה.