הלשון נושלה | שמעון אדף (פרדס)
שמעון אדף חוזר אל הגיבורים והעולמות הנסתרים שהפציעו בספרו השלישי, "הלב הקבור", בפנטזיה מרובת רבדים המתכתבת עם דמויות ואירועים מהתנ"ך והמדרש. בספרו החדש והשלושה־עשר בפרוזה מתגלות דמויותיהן של טליה פינטו ואמיר מורטל מזווית חדשה, השתקפויות חדשות של אישיותן.
אדף חוזר לא רק אל הדמויות המוכרות, אלא גם אל העולמות הבדיוניים לכאורה שטווה ב"הלב הקבור". ב"לשון נושלה" נפרשת החוקיות המקורית של אותם העולמות וההשפעה שלהם על העולם המוכר לנו. בניגוד לספרים אחרים שלו, מה שמניע את אדף כאן הוא ההתקדמות העלילתית, אך הוא לא יכול שלא לוותר על עיסוק במבנים של עולם מטפיזי, מופשט ומקורי עד אין קץ.
אלעד נבו
על המידה ועל האין שיעור | רבקה מרים (כרמל)
רבקה מרים משתעשעת במילים. היא הופכת בהן, מריחה אותן, ממששת, מפריחה אותן סביב. היא נוהגת בהן אירוסין, כהגדרתה, באה לקראתן ככלה לפני חתן, בשיריה כמו במאמריה. באסופת מאמרים ומסעות שנאספו ברבות השנים, מגוללת המשוררת את מבטה על החיים ועל הכתיבה. מבט של יצירה, שעשוע, משחק ושחוק. היא כותבת וכמו מרחפת באוויר, מזמינה לקריאה שהיא חוויית דילוג ומעוף מילולי.
הכתיבה של מרים חותרת למגע עם הסוד שגלום בחיים עלי אדמות. ברגישותה ללשון היא נוגעת ברובד הסודי של החיים, מגלה את צפונותיו, ובכל זאת מצליחה להותיר בו את המסתורין. המילים נוגעות בנקודה ומייד מסתלקות חזרה, מאפשרות לסוד את קיומו.
רבקה מרים כותבת מתוך פליאה, אך כזו שאינה מהווה חוצץ בין ההוויה ליוצרת, אלא כזו המאפשרת לה לגעת במוחשות הדברים העדינים והנסתרים ולמסור לנו משם את רשמיה.
אלעד נבו
קנאת סופרות | מאיה ערד (חרגול ומודן)
הרומן החדש של מאיה ערד הוא שכלול מרהיב של אותה כתיבה אירונית מושחזת המזוהה איתה, ושאותה היא פיתחה בספריה הקודמים ("שבע מידות רעות", "תמונות משפחה", "המורה לעברית" ועוד). אלא שכעת היא כותבת מתוך הכרה במוגבלויות של האירוניה ככלי ספרותי, ומתוך ההבנה שהדרך הזו באה למיצוי, והגיעה השעה לבדוק צורות כתיבה חדשות: יותר אמפתיות, יותר חומלות.
הגיבורה שלה היא סופרת קטנונית ורודפת כבוד, שמשתוקקת בכל מאודה להיכנס לקאנון, אבל הקאנון חומק ממנה. ערד מתענגת על תיאורי העליבות של הגיבורה שלה, המשתוקקת לתהילה, לפרס ספיר, למאמרים אקדמיים על יצירתה, ובינתיים משתכשכת במים הרדודים של הביצה הספרותית המקומית.
כוחו של הספר הוא לא רק בהגחכות האלה, אף על פי שהן מהנות מאוד, אלא באופן שבו ערד מצליחה להוביל את הגיבורה שלה לעבר שינוי - לעבר מידה של סלחנות וחמלה גם כלפי כישלונותיה שלה - ואיתה גם כתיבתה שלה עוברת תהליך של בירור פנימי, שהופך את הספר לחשוף ולנועז שבספריה של ערד עד כה.
קרן דותן
חיים ומילים | מרים ילן־שטקליס (אסיה)
כאשר מרים ילן־שטקליס, כלת פרס ישראל לספרות ילדים, ניסתה לפרסם את הספר עב־הכרס הזה שמאגד זיכרונות, קטעי פרוזה, תרגומים ושירה "למבוגרים" בעברית וביידיש - הספר נדחה על ידי הוצאות ספרים רבות, ויצא לבסוף במימון עצמי בשנת 1978. הוצאתו מחדש במלאת 120 להולדתה היא הזדמנות לעשות תיקון עם דחיית כתביה למבוגרים. בעיקר מפני שהספר נקרא כקריאת תיגר כואבת נגד ההבחנה - הנהוגה היום אפילו ביתר שאת מפעם - בין כתיבה לילדים ולמבוגרים ונגד ההיררכיה הגלומה בה, כאילו ספרות המבוגרים נמצאת במדרגה גבוהה יותר.
ילן־שטקליס, ששיריה הידועים קורעי הלב "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" לא היו מוגדרים היום "מתאימים לילדים", כותבת כי לא רק ששני סוגי הכתיבה נחצבים מאותו מקור, מאותה נפש כותבת, אלא שהם גם ממוענים אל אותה נפש, משום שנפשות המבוגר והילד הן למעשה "אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן".
קרן דותן
שבויה בדימויה | מעוז עזריהו (האונ' הפתוחה)
כבר שנים רבות שפרופ' מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבותי והיסטוריון, מודד את הדופק התל־אביבי; לא את ההתרחשות העירונית העכשווית אלא את זרמי הקרקע ההיסטוריים, שנמתחים מן הרעיון והדימוי הגרעיניים של העיר אל תפיסת המציאות שלה בעיני עצמה כיום.
"שבויה בדימויה", מחקר הגותי ספרותי, מעין "אלה תולדות" אורבני, מנסה לפענח את המושג "מדינת תל אביב" - מהימים שבהם מחצית מהיישוב היהודי התגורר בעיר ועד לרגע הקוסמופוליטי שבו העיר קיבלה אופי של "מדינה".
עזריהו עוסק בנינוחות ובבהירות בהגדרות מכוננות כ"תל־אביביות" (כבר לפני מאה שנה טען משה סמילנסקי כי הווייתה היא התבדלות), מנסה לענות על השאלה "מיהו תל־אביבי", ומתעכב על תפיסת תל אביב כעיר שהיא "מגדלור ליברלי", שלא מתיישבת בהכרח עם הקרתנות המאפיינת אותה. זהו שיטוט מסקרן ומעמיק לעכברי העיר וגם למתנכרים לה.
עמר לחמנוביץ
הופכות את היוצרות | עורכת: שירה גפן (עמותת הופכות את היוצרות בשיתוף פקטורי 54)
הספר נולד כפרויקט של עמותת "הופכות את היוצרות", שחיברה בין 20 נשים שורדות זנות לבין 20 אמניות, והוא מציג את סיפוריהן לצד היצירות שנוצרו בהשראתם. הסיפורים כואבים, כל אחד בדרכו: יש בין הנשים כאלה שלא ילדו לצד אימהות ואף סבתות, יש ילידות הארץ ויש מהגרות, טרנסיות וסטרייטיות, כאלה שבאו ממשפחות עשירות או עניות, דתיות או חילוניות.
התוצאה היא עדות קולקטיבית, שלמרות רצף ההזנחות, האלימות והטראומות המתוארות בה, לא משרָה דכדוך, להפך: היא נקראת כסיפור קולקטיבי של התמודדות עם נסיבות חיים בלתי אפשריות. כמעט כל הנשים כאן יצאו מהזנות. הן לומדות או עובדות, מציירות או תופרות, מבשלות או כותבות שירים.
אבל ניצחונן הוא לא רק ביציאה מהזנות, אלא ביכולת לספר את סיפורן בגוף ראשון ולהתבונן בחייהן כדי להרגיש, להתבונן ולשאול, דווקא ביחס למקום שבו היה עליהן להתנתק מעצמן, וכנגד מי שביקשו להסיט את המבט מהפנימיות שלהן.
קרן דותן
פרפר הזכוכית | ליאור חנני (מטר)
עלילת "פרפר הזכוכית" נסובה סביב סיפור אמיתי - קורותיה של חבורת הרפתקנים קטנה היוצאת לתור אחרי ארון הברית במעמקי ירושלים של תחילת המאה העשרים. ככל שחלף הזמן העובדות התעמעמו, הבדיות התרבו. ערפל המסתורין העוטף את הפרשה רק נהיה סמיך יותר.
מן התעלומה שנוצרה סביב משלחת פרקר רקח חנני רומן היסטורי מהוקצע, המציג את העולם על סף תהפוכות שישנו אותו ללא היכר.
מפינלנד המנומנמת ללונדון הרוחשת, בירת העולם דאז; מאיסטנבול הנסדקת לירושלים העתידה להתעורר - את כולן מתאר חנני במשורה, ומצליח ליצור דיוקן תקופתי מהימן וכובש.
לעלילה צפויים פיתולים משונים, אך תמיד יעמדו מאחוריהם מאוויים אנושיים נצחיים, מכמני נפש שישתרגו יחד עם סודות ירושלים לחוויה מענגת.
אריאל בולשטיין
SWIM | גון בן ארי (כתר)
השנה האחרונה היתה השנה של גון בן ארי. לצד פרויקט מוזיקלי ואלבום בשם "טכס OCD" שהכה גלים ברשת, פרסם בן ארי את ספר הפרוזה השלישי שלו, שבו פירק לחלקים את דמותו שלו. מסעות פסיכדליים, תובנות נבואיות, תהיות קיומיות, בנות זוג מפורסמות וחוב כספי עצום שמלווה את המחבר מגיל צעיר - כולם ממלאים את העלילה המתגלגלת בכתיבה קולחת וסוחפת.
בן ארי עובר בין תחנות חייו המשמעותיות ומנסה לאחוז בגדולה שמבצבצת מלמטה, להטעין את חייו במתח משיחי, גרעין של משמעות אינסופית. הכתיבה היא הדרך לפרק את המתח הזה, לגלגל אותו הלאה, למסגר אותו, ולהפוך אותו בסופו של דבר לאחד מהדברים הגדולים ביותר - יצירה ספרותית.
אלעד נבו
