אביחי נזרי מחזיר את ספרי השכונה לאופנה

עד שנות ה־80 ספרי החבורה - או ספרי השכונה, אם תרצו - שלטו במדפי ספרות הנוער הישראלית. מ"ג'ינג'י", דרך "חסמב"ה" ועד "ילדי השכונה במחתרת" - כולם כתבו על אותה חבורת ילדים שמתרוצצת במרחב בניסיון לפתור תעלומה, ברמת קושי משתנה.

אלא שאז משהו קרה. הספרות הפכה למרוכזת בפרט ובבעיותיו, וככל שהעלילות התמקדו בעולמם הפנימי והמיוסר של בני הנוער - כך הן התרחקו מהמרחב שבו האירועים התרחשו. השכונה, שהיתה מקום מפגש חברתי וכר פורה להרפתקאות שונות, נעלמה, ובני הנוער כמעט הפסיקו לשוטט בה. המצב התגלגל לכך שבשני העשורים האחרונים הספרים מציגים בעיקר שיטוט ברשתות, ומעטים היוצרים ששולחים את גיבוריהם למסעות של ממש - בישראל או מחוצה לה.

"העיניים מתרגלות לחושך", רומן הביכורים של אביחי נזרי, שמתגלה בו כסופר מחונן, הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. מדובר ברומן שהוא לפני הכל רומן שכונה. ניסים, הגיבור, מתגורר עם אמו בשכונת בת גלים בחיפה. לאחר גירושי ההורים אביו של ניסים מהגר להולנד ונושא שם אישה ממוצא לבנוני. האב למעשה נעלם מחייו, וההמתנה לשיחת טלפון מיוחלת מומרת בתחושה שלפיה האב נטש את ניסים, ואינו מעוניין עוד ביחסים עימו. החל מטקס בר־המצווה, שאליו האב לא מגיע, ניסים נאלץ לחוות את גיל ההתבגרות במנותק ממנו. האב מתקיים בתודעתו, כאב ההיעלמות צורב, הזיכרונות בוגדים בניסים וכל אירוע תמים מזכיר לו אירוע שבו נקשר האב.

אם זה היה עוד רומן נעורים שגרתי, היינו מתמקדים ביחסיו עם אמו לנוכח המציאות החדשה והכואבת, בבעיות חברתיות ולימודיות (ניסים נחשב תלמיד "בעייתי"), ובאהבתו הראשונה לגליה, בת כיתתו. אלו כמובן קיימים ברומן, אבל לא מדובר בעוד רומן שתכליתו התקרבנות, אלא בכזה שעוסק בבניית זהות בוגרת ובהשלמה עם "נתוני הפתיחה" הקשים. וכאן השכונה נכנסת ביתר שאת.

בשיטוטיו בשכונה ניסים מתוודע לכתובות גרפיטי שונות. אחת מהן היא "העיניים מתרגלות לחושך", שמגדירה את עולמו של ילד שנעזב על ידי אביו, ונאלץ להתרגל למציאות החדשה. ניסים מנסה לגלות מי עומד מאחורי כתובות הגרפיטי, ובמקביל נרקמת ידידות בינו לבין אליס, נערה מבית ספרו, שחושפת בפניו עולם חדש של שירה. ספרי השירה שהיא מכירה לו מסייעים לו להבין את עצמו ואת רגשותיו, ואם בתחילה הוא מביט על השכונה המקיפה אותו בגועל, הרי בסיום הרומן הוא והשכונה חד הם.

כמו בספרי נוער רבים, בית הספר מוצג כמקום דכאני - על מוריו והיועצת שאינם מסוגלים לתת מענה למצוקות של בני נוער, ועוסקים בתיוג מתמיד של התלמידים, אולם ההצגה אינה חד־ממדית. דווקא אצל היועצת נקשר ניסים אל "הבריון השכונתי" סרוסי, שמציל אותו בעת צרה.

כך, השכונה מצילה אותו - הן במרדף מול שוטרים והן בתוך סופה שהוא נקלע אליה. השכונה החיפאית הפונה אל הים, שבה מתגורר ילד שכמה לאביו שעזב, מצטיירת כמסמלת אודיסיאה הפוכה. לא ממלכה שנותרה בלי מלך, שלבסוף חוזר אל אשתו ובנו שעזב, אלא מקום שולי, נטול הוד, שדווקא עמדת ההמתנה של הנערים בו (וכל הנערים המופיעים ברומן ממתינים למשהו - אב שישוב או הזדמנות) היא שמובילה להתבגרותם המהירה.

סיום הרומן אינו מציג בפנינו גאולה אנטי־ריאליסטית, או איחוד סכריני בין אוהבים. הוא מציג נער בן 16 שיודע משהו על העולם הזה, ובעיקר - שחש שייך אליו. כך, נדמה שכותב הרומן אינו חושש להעמיד דמות מורכבת של נער שממזג בין רגישות לחספוס, בין קללות לשירה, ואף חווה במהלך הרומן את הפער בין התאהבות מינית לבין התאהבות נפשית.

ספרות נוער ישראלית הפכה להיות חיה בהכחדה. מרבית ספרי הנוער שמתפרסמים מדי שנה בישראל הם ספרים מתורגמים, בין השאר בגלל הבחירה של מו"לים לתרגם יצירות פופולריות בתקווה שתנבנה רווחים מהירים. קשה יותר לטפח כישרונות מקומיים. זה מצריך זמן, ליווי, עריכה קפדנית. לכן ההישג של הוצאת עם עובד בספר הזה מעורר הערכה.

"העיניים מתרגלות לחושך" הוא רומן נוער אמיתי. אמיתי במובן של לחמוק מתבניות נפוצות. זה אינו רומן הרפתקאות, ודאי שלא סיפור אהבה, ואין בו את תבנית החניכה שהופכת את הנער מפרא לאדם בוגר ומבוית. זהו רומן שבראש ובראשונה מכבד את קוראיו, מעניק להם מרחבי קיום שונים - הבית, השכונה, בית הספר והחברה, ואינו מתנתק מסוגיות שספרות הנוער המקומית התרחקה מהן בשני העשורים האחרונים, החל מאלימות נגד נשים וכלה בפשיעת בני נוער. הוא חף מהטפות דידקטיות, ועושה את הדבר שלשמו נוצרה ספרות נוער - כתיבת יצירה מלאה ומורכבת, כזו שתגרום לבני נוער לאהוב לקרוא ותעבירם בקלות למדרגה הבאה של קריאת ספרות למבוגרים.