הפנים האחרות של יהודית הנדל

ואז היא מתחילה לדבר, מהר, בלהיטות, חיכית פעם למישהו, היא אומרת, חיכית פעם, חיכית? ואחר כך, שוב: חיכית פעם? חיכית? והיא חוזרת על זה, חיכית פעם למישהו, היא אומרת, חיכית פעם, חיכית? מעל לבית מעל לים, נשברים עננים ושומעים את שיירי הסערות, אבל היא, הלאה, לא מרפה: חיכית פעם, היא אומרת, חיכית פעם? חיכית? בקול רם זה נשמע אפילו חגיגי, והיא ממשיכה, מהר, בקדחתנות פרועה, אתה יודע, היא אומרת, כשיוחי היה צריך לבוא פחדתי לצאת מהבית, פחדתי ללכת לקנות משהו, זה אמת, היא אומרת, ואני אפילו מספרת לך את זה, ואני לא מתביישת כלל, ואין לי מה להסתיר, לא, אני אפילו מתגאה, וגם אם זה נשמע לך מגוחך לא אכפת לי כלל, מפני שאני עכברה, עכברה, עכברה, ומפני שלחכות, איזו תקווה" (מתוך הנובלה הגנוזה "כרטיסים לסמי דייוויס").

את הסיפור הראשון שלה, "בכבות האורות", פרסמה יהודית הנדל כבר בשנת 1942, בכתב העת "מבפנים", כשהיתה בת 21 בלבד. מאז ועד מותה לפני עשור, והיא בת 92, הנדל פרסמה 11 ספרים ומבחר גדול של סיפורים. יצירות משלה עובדו לקולנוע ולתיאטרון, היא זכתה בפרסים יוקרתיים ושימשה מושא למחקרים. ובכל זאת, נדמה שקולה, קול נשי שהיה ייחודי בקרב בני דור תש"ח שעימו יצאה לדרך, שלא איבד מעוצמתו גם ביצירותיה המאוחרות - נותר בשוליים. האם זה מפני שהנדל הרבתה לעסוק באחרים, במי שבעצמם נמצאים בשוליים? האם זו היתה עמדתה המכוונת, או שהיא שאפה להכרה רחבה יותר מציבור הקוראים? ואולי לסגנונה, שהיה גם הוא "אחר" - חריג בקרב הכותבים בני גילה, ושונה מסגנונם של מי שבאו אחריה - לא היה מעולם סיכוי לעמוד במרכזו של הקאנון הישראלי?

***

בספרו "המקומות הריקים של יהודית הנדל" (הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס), החוקר ד"ר גיא ארליך מנסה לברר איך סופרת בעלת רוחב יצירה מרשים כל כך, שזכתה לשפע כיבודים והערכה, נותרה נוכחת־נפקדת, כהגדרתו, בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית. ארליך, שהקדיש להנדל את מחקר הדוקטורט שלו (שעליו זכה בפרס בהט), אומר כי דווקא החלוציות שלה הותירה אותה בשוליים.

במילים פשוטות, היא הקדימה את בני דורה הגברים ביכולת הכתיבה הפואטית שלה, ולכן לא נחשבה אחת מהם; ואף על פי שבמרכזם של רבים מסיפוריה יש מספרת אישה, ושיצירותיה עוסקות בחיי הנשים ובמצוקותיהן - העובדה שבין יצירותיה הגדולות חלפו שנים רבות (14 שנים בין "רחוב המדרגות" ל"החצר של מומו הגדולה", ועוד 15 שנה עד "הכוח האחר") הביאה לכך שהיא "נפלה בין הכיסאות" ולא הובלטה גם במחקר הספרות הפמיניסטי.

ארליך מנסה להשיב להנדל את מקומה הראוי, והוא עושה זאת בחיבור ראשון מסוגו, המשתמש בעיזבון הספרותי של הנדל. בתוכו, מלבד רשימות יומן וחומרים ביוגרפיים, הוא מצא גם אוצרות של ממש: טיוטה של נובלה שהנדל השלימה אך מעולם לא הוציאה לאור, וכתבי יד נוספים שנגנזו, ושלאחר שמצא אותם עתידים לראות אור בקרוב.

אלא שההגעה שלו אליה אירעה כמעט במקרה. את התואר השני בספרות ארליך כתב על המוות בכתביה של דבורה בארון, וכשהתכונן להרחיב את המחקר הוא החל לקרוא את הנדל מחדש ולעומק. כמעט מהעמוד הראשון, הוא מספר, היה ברור לו שמשהו חשוב ודרמטי התרחש בחייו.

הנדל הלכה לעולמה שנה קודם לכן, כך שהוא לא פגש בה מעולם, אבל שוקי מאירוביץ', בנה, פתח באותה שנה את דירתה שבתל אביב, שהיו בה שפע ציורים של בעלה המנוח, הצייר צבי מאירוביץ' - לסיורים לכל המעוניין. "הלכתי", אומר ארליך, "ובאיזו 'הצטרפות מקרים' מיקי (פרופ' מיכאל גלוזמן, המנחה של ארליך בדוקטורט) קיבל משוקי את הארכיון של הנדל והפקיד אותי לארגן ולמיין אותו. בשבילי זה היה אוצר".

מה בטקסטים שלה גרם לך להתאהב בה כל כך?

"שנים קודם לכן קראתי את 'כסף קטן', ועד היום הוא בעיניי אחד מהספרים היפים ביותר שנכתבו בעברית. זה היה טקסט שיכולתי להרגיש בגוף. להנדל יש יכולת נדירה לספר סיפור, ורוב הסיפורים שלה שוברי לב. יש אצלה המון מלנכוליה, ובכל זאת הספרים שלה אינם מדכאים - בזכות השפה, שיש בה כוח, וגם רגישות ועדינות, עם יכולת להיכנס לנפש של הדמויות עד כדי כך, שהקוראים מרגישים שהסיפור קורה להם אישית".

"הפריצה שלה היתה עם 'רחוב המדרגות', שזכה בפרס כשנשלח ככתב יד אלמוני. אברהם שלונסקי, שעמד בראש ועדת הפרס, לא ידע מי כתב אותו. כשהתבררה הכותבת, הוא אמר שהוא שמח לתת פרס לסופרת טובה ובחורה יפה, וזה השאיר אותה בעמדה של נחיתות"

ארליך מספר שהיה מבוהל כשקרא את מסמכיה הפרטיים ולמד להכיר את האישה שמאחורי הטקסטים. "היו שם ארגזים על ארגזים על ארגזים, שחלקם מסודרים אבל חלקם בכאוס מוחלט. יהודית הנדל פשוט שמרה הכל. אבל האימה מהעיסוק בו התפוגגה לאט - בעיקר בזכות שוקי, שלא היה לו עניין לשמר איזו תדמית מופלאה של אמא שלו או לטשטש כל דבר לא מחמיא שאולי אני אמצא שם. להפך - הוא נתן לי יד חופשית, וסיפר לי המון סיפורים שהיא הסתירה".

כמו מה?

"היה פער בין התדמית הציבורית המכובדת לבין האישה האמיתית, שהיא כמו כולנו, עם הנוירוזות והחרדות והשיגעונות שלה. בראיונות שהיא נתנה לאחר שהיא קיבלה את פרס ישראל, למשל, היא חזרה ואמרה שפרסים לא מעסיקים אותה בכלל ושהיא מקדישה את שעותיה לכתיבה בלבד - אבל היא תייקה כל מאמר, כל ביקורת שנכתבה על ספריה וכל ידיעה אזוטרית שבה הוזכרה, כולל אזכור של 'רחוב המדרגות' שהוענק כפרס לפותרי תשבצים בעיתון".

פער מעניין.

"מאוד. אני גם אוהב את זה שהיא אומרת בראיונות שמעולם לא חשבה על הפרס, אבל בפועל במשך עשור היא גזרה את המודעות שקראו להגיש מועמדויות לפרס, וכתבה מכתבים לשולמית אלוני ולשמעון פרס ולכל השמות הגדולים שהיא יכלה לגייס כדי שימליצו עליה לקבל אותו. זה סוג אחר של היכרות שמעניין אותי מאוד, ולא בגלל הפן הרכילותי - אלא כי זה חשף אותי לפן אחר באישיותה".

***

"ומוזר שאינני זוכרת דבר מווארשה וגם לא יודעת מילה פולנית, כי בבית דיברו יידיש, והזכרון היחיד שיש לי מהעיר הזאת הוא שכשהייתי בת שנתיים הורי רצו לקנות לי מעיל חם לעלייה ארצה, ופתאום יצאתי מהחנות ונעלמתי ותעיתי ברחובות שלא הכרתי, ולא ידעתי איך לחזור והוריי התרוצצו כמטורפים בכל הרחובות מסביב ולא מצאו אותי, ואולי זה המקור לחלומות הבלהות שאני חולמת עד היום, שאני מתרוצצת בסימטאות ריקות והולכת לאיבוד ברחובות זרים, ורצה, רצה, מחפשת, ואין נפש חיה מסביב, והכל זר ולא מוכר ומפחיד, ומתעוררת תמיד שטופת זיעה". (מתוך "השנים הלכו רחוק", קטעי יומן שנמצאו בעיזבונה של הנדל).

אני מניחה שצריך להיזהר לא לכפות את הביוגרפיה שלה על הספרים, אם כי הנדל עצמה מבלבלת מאוד. היו ראיונות שבהם היא טענה שהיא לא כותבת סיפורים ביוגרפיים, ובראיונות אחרים אמרה שדווקא כן, שהכל אישי לגמרי, ומצד שלישי אפשר למצוא בסיפורים המון מקבילות לחייה.

"היא עבדה במשך השנים על טקסט אוטוביוגרפי שהיא קראה לו 'השנים הלכו ורחקו', והשאירה כ־150 עמודים מודפסים שהיו בהם חומרים מרשימות שהיא כתבה, שיחות רדיו שהיא ניהלה וגרסאות שונות לדברים שכתבה על משפחתה, למשל אחרי ההתאבדות של בתה דורית. היא כנראה כינתה את הטקסטים הללו גם בשם 'היומן שלא נכתב'.

"היה פער בין התדמית הציבורית המכובדת לבין האישה האמיתית, שהיא כמו כולנו, עם הנוירוזות והחרדות. היא אמרה שפרסים לא מעסיקים אותה ושהיא מקדישה את כולה לכתיבה, אבל היא תייקה כל ביקורת שנכתבה על ספריה וכל ידיעה אזוטרית שבה הוזכרה"

"כשהספר שלה, 'המקום הריק', ראה אור בשנת 2007, היא סיפרה שחלתה בקדחת הנילוס המערבי והיתה בתרדמת, וכשהתעוררה היא דקלמה את המילים 'יומן, יומן, יומן, יומן', כי כנראה היתה שקועה בכתיבת היומן ממש לפני שהתמוטטה מן המחלה. אז היא באמת שיחקה כל הזמן עם העניין הזה: היא מילאה את הספרים שלה באירועים מחייה, רמזה בראיונות שהכל מבוסס על מה שקרה לה, אבל גם טענה בלהט שהיא לא כותבת על עצמה; ומצד שני, היא כתבה יומן, אבל לא פרסמה אותו".

הצלחת לקבל תשובה לשאלה המטרידה: איך, למרות איכות הכתיבה של הנדל והפרסים שקיבלה, היא עדיין אלמונית למחצה?

"היא לא נשכחת בשום צורה, הרי היא אפילו קיבלה פרס ישראל, אבל היא גם לא מאוד־מאוד מוכרת. אני חושב שהיא לא לבד שם. אנחנו אמנם בעידן פוסט־קאנוני, שבו אין לסופרים מעמד כמו שניתן לעמוס עוז ואולי לגרוסמן ולא.ב. יהושע, אבל גם בתור הזהב של הקאנון כל הסופרות למעשה נשכחו.

"עמליה כהנא־כרמון, למשל, היתה בזמן אמת בעלת אותו מעמד כמו של הסופרים הגברים בני זמנה - אבל היום איש לא יודע מיהי, כמעט אין להשיג את הספרים שלה בחנויות, וכשהיא נפטרה עברו ימים רבים עד שהופיעה על כך ידיעה בעיתון. מותה אפילו לא הביא לזה שבחנויות הספרים יציבו שולחנות עם ספריה, כמו שעשו לכבוד עוז שנפטר זמן קצר קודם לכן.

"הסופרים הגברים הוצבו במשך שנים בעמדת 'הצופה לבית ישראל', ופנו אליהם בשאלות חברתיות ופוליטיות. לנשים אף פעם לא ניתן מעמד כזה. אז הנדל בחברה טובה. גם כשסופרות נשים מצליחות לקבל סוג של מעמד קאנוני, הוא מאוד זמני וחלקי".

במסה הנהדרת "אשתו של ברנר רוכבת שוב", כהנא־כרמון מביעה את התסכול שלה בדיוק על כך: מגבילים את הנשים לזירה הביתית, ואז מתלוננים שכסופרות הן כותבות רק על הזירה הביתית.
"וזה מה שקרה להנדל. במשך שנים רבות סופרת אישה יכלה להתקבל כנערת פלא שהוציאה ספר ביכורים שכולם אהבו ואימצו וחיבקו, אבל כשהיא רצתה להוציא ספר שני, או אולי לעשות שינוי בפואטיקה שלה, להתפתח ולהשתנות, אז אותם מבקרים שחיבקו אותה היו הראשונים שהוקיעו אותה. ואז, או שהיא חזרה לעשות את מה שהיא עשתה קודם, או שהיא פרשה ונעלמה, או שהיא התעקשה ומצאה את עצמה במדבר.

"הפריצה הגדולה של הנדל היתה עם 'רחוב המדרגות', שהיה אחד מרבי־המכר הגדולים של שנות ה־50, וזכה בפרס אף על פי שנשלח ככתב יד אלמוני. אברהם שלונסקי, שעמד בראש ועדת הפרס, לא ידע מי כתב אותו. כשהתבררה זהות הכותבת - כך סיפרה הנדל - הוא אמר שהוא שמח לתת פרס למישהי שהיא סופרת טובה ובחורה יפה. וזו אמירה שהשאירה אותה בעמדה של נחיתות.
"הספר הצליח מאוד, אבל אחרי יותר מ־15 שנה יצא ספרה 'החצר של מומו הגדולה', שהוא שונה מאוד מ'רחוב המדרגות', ולא זכה לאותו חיבוק חם. בביקורות נכתב שזה לא סתם ספר מאכזב, אלא שזו היתה טעות לראות בה סופרת מבטיחה. כאילו לא היה בכלל ממה להתאכזב. הנדל עצמה אמרה שלקח לה המון זמן לכתוב אותו כי היא פשוט רצתה לכתוב משהו אחר, אבל הזירה הספרותית לא היתה מוכנה לתת לה הזדמנות לכתוב משהו חדש, שלא משחזר את היצירה האחת שממנה התפעלו כבר".

***

ארליך מספר שהנדל תיארה את השנים שבין ספר לספר כשנים מאושרות, שבהן עסקה בחיפוש דרכים אחרות לכתוב בהן. היא ערכה ניסיונות במבנה הרומן, התפתחות העלילה, הנושאים שהטרידו את הדמויות שלה. ובעצם היא לא ממש הפסיקה לכתוב, כי באותה התקופה היא פרסמה שלושים סיפורונים קצרים בשבועון "חיפה העובדת". מייד אחר כך היא כתבה ספר נוסף, והחליטה לגנוז אותו.

"זוהי הנובלה 'כרטיסים לסמי דייוויס', שהנדל כתבה בשנות ה־70 אבל גנזה אותה אחרי מות בעלה בשנת 1974. קשה לדעת למה, כי כפי שהנדל נהגה תמיד, גם בעניין הספר הזה היא סיפרה דברים סותרים. היא עצמה סיפרה שהנובלה היתה כבר כמעט גמורה, ובמקומות מסוימים היא אמרה שהיה כבר חוזה להוציא אותה לאור, אבל אחרי שצבי נפטר היא החליטה לפרוש לגמרי מהכתיבה ולכן גנזה את כתב היד. יש בעיזבון 50 עמודים מודפסים ותרגום של פרק מהנובלה לאנגלית, שהיא כנראה רצתה לפרסם בנפרד. בנה, שוקי, סיפר לי שהיא אמרה שזה לא טקסט מספיק טוב. כשדיברתי על זה עם מנחם פרי, הוא אמר שהיא הראתה לו את הנובלה והוא לא ממש ידע מה לעשות בה".

"כרטיסים לסמי דייוויס" מבוססת על חוויותיו של שמעון דותן, שהיה נשוי לבתה של הנדל, כאיש קומנדו. במרכז הסיפור ניצבים מירה, אלמנתו של יוחי, צוללן שנהרג בפעילות מבצעית, ויואב, חברו הטוב, שמנהל רומן עם אלמנת חברו המת ונישא לה. על אף קוצר היריעה, מציין ארליך, הנדל הצליחה לתאר תהליך שבו דווקא מי שנותרו בחיים הולכים וקמלים בצילו של הגבר הצעיר המת, ואילו דמותו שלו נוכחת בעוצמה רבה.

"והוא זוכר בבירור שלא אמרה כלום ורק חייכה, והוא זוכר את החיוך הזה ואת ייסורי החרטה ואיך הביטה בו, לא מבינה כלום אבל מביטה בו, ואת העינים הבוהות, עיני החרדל שלה שנראו לו פתאום נהדרות. וכבר הוא הבין שהיה זה מעשה של טירוף ובכל זאת אמר את זה... הבאתי לך משהו, הוא אמר, משהו שאולי יגרום לך שמחה. היא לא הגיבה, היא הביטה בו בעיניים שלה הבוהות והוא אמר את זה שוב, משהו שאולי יגרום לך שמחה, אמר, ואחרי רגע כבר שמע את קולו של יוחי, שר..." (מתוך "כרטיסים לסמי דייויס").

האם אתה חושב שזו נובלה שהנדל היתה צריכה לפרסם בעודה בחיים?

"זו לא בהכרח היצירה הכי טובה שלה, אבל היא מאוד מעניינת, והיא משתלבת בצורה מרתקת במכלול היצירה - כאילו היא מנהלת שיחה עם סיפורים שנכתבו לפניה ואחריה, כמו חוט שמקשר בין דברים שכתבה. היא מלאה מרכיבים שכל כך מאפיינים את הנדל: המלנכוליה, העובדה שאנשים חיים מתפוגגים וזכר המתים נשאר יציב וחי, המחיר הנורא שמשלמים מי שלא מוכנים להשתחרר מזכר המתים וממשיכים לחכות שישובו".