"מיסטיקה" ביוונית עתיקה משמעה עצימת עיניים או סתימת פה. כלומר, בלימה, הסתרה, מסתורין. החוויה המיסטית מאפשרת להיחשף אל המתרחש ברגע שבו האנושי מושהה, סותם את עיניו ואת פיו. מאורע שמביא אל האנוש הסופי והמקומי רסיסים מההתרחשות של האינסופי, הרחוק והבלתי ניתן למישוש. כל אלה אמורים למלא את התרגום החדש לספרה של היוצרת הרוסייה לודמילה פטרושבסקיה, ילידת 1938, אשר מציגה אסופה צפופה של מעשיות וסיפורים מיסטיים. האדם אכן ניצב כאן סתום עיניים, כפי שמציעה הפרשנות האטימולוגית של המילה מיסטיקה, כשמתגלה ללא הרף כמה הוא נתון בידי הכוחות העלומים של ההוויה, המטלטלים אותו מקצה לקצה.
המסתורין שמציעה פטרושבסקיה מסתמך על שתי תופעות מעבר - החלום ותחיית המתים. הפלישה של החיים שאחרי המוות ושל החיים שאחרי השינה אל השגרה הנורמטיבית משרטטים את גבולות החריגה מהמציאות שפורסת הסופרת הרוסיה. איש שקובר את אשתו ששבה לחייו כחתולה; טייס מת שמבקש מאשתו להביא אותו לקבורה; נערה שמתה ואביה חוטף את גופתה, ומסתיים בשורות: "ואולם הוא שמר על שתיקה בנוגע ללב האדם הנא ההוא שהוא נאלץ לאכול, ובלבד שהיא לא תאכל. אבל זה הרי קרה בחלום, וחלומות אינם נחשבים". כל אלה מציגים מסתורין ללא אלוהים, מסתורין חילוני, שטבעו תחושת זרות עמוקה ואף אכזריות. המתים הם "אחר" מוחלט שמוחק את הסדר הקיים, ומקור הופעתם נותר עלום. הופעתם נטולת פשר או הסבר, ובכך יוצרת תחושת אימה.
לצד המתים, לאורך מרבית הסיפורים חוזרות ומופיעות דמויות שהן ארכיטיפ של מסתורין מהאגדות - מכשפים, יערות, חתולים, זקנות וקבצנים, המקנים לסיפורים גוון פנטסטי שמשיק למרחב הסלאבי.
כפי שנכתב בהקדמה לספר, ספריה של המחברת צונזרו ונאסרו לקריאה ברוסיה הסובייטית. גם לאחר הסרת החרם, כתביה לא התקבלו בקלות, בעקבות סגנונם הקודר. רק בשנות ה־80, לקראת התפרקות בריה"מ, החלה לזכות בהכרה רוסית ומערבית. מעניין לחשוב על הסיפורים המסתוריים של פטרושבסקיה וסגנונם בהקשר ההיסטורי והעכשווי של רוסיה.
היחס למסתורי ברוסיה ידע תהפוכות רבות לאורך השנים. הכנסייה האורתודוקסית מילאה תפקיד משמעותי בניהול מדינה לאורך כל המילניום השני, אך בתחילת המאה ה־20, עם עליית הבולשביקים לשלטון וביסוס האידיאולוגיה הקומוניסטית, הוצאה הכנסייה מחוץ לחוק ונרדפה. הדתיות החזקה שליוותה את החיים הרוסיים הודחקה עד קצה היכולת. עוד לפני המהפכה הקומוניסטית בלטה בנוף דמותו של גריגורי רספוטין, מיסטיקן רוסי שליווה מקרוב את חייו של הצאר ניקולאי השני. תופעות על־טבעיות היו חלק בלתי נפרד מרוסיה בימי הצאר, ודמות האיכר הפשוט שהפך לנזיר עוררה עניין ברחבי אירופה.
למרבה ההפתעה, המיסטיקה נוכחת ברוסיה גם כיום ומלווה את ניהול המדינה. שמועות רבות מספרות לאחרונה כי את חייו של ולדימיר פוטין מלווים שאמאנים רבים שמייעצים לו כיצד לפעול. על פי השמועות, הם מסייעים לו להתמודד עם מחלה אונקולוגית, בין היתר באמצעות הקרבת קורבנות מהחי. המיסטיקה היא חלק בלתי נפרד מהסביבה הרוסית, בין שהיא מדוכאת ומודחקת ובין שהיא מופיעה במלוא הדרה.
הסיפורים המיסטיים של פטרושבסקיה יכולים אולי לחשוף בפני הקורא העברי מעט מהמתח המיסטי הרוחש במדינה וכיצד הוא יכול להתבטא. זוהי מיסטיקה צורמנית, שדוחקת את המציאות לפינות משונות וחסרות פשר. כפי שהלהט המיסטי עלה והודחק ושוב עלה לאורך ההיסטוריה הרוסית, גם כאן, העל־טבעי מציץ מן החרכים, במקומות שהמקומי והביתי נעשה לאל־ביתי המבעית. לעומת מרבית הסיפורים, שעוסקים במתים וברוחות כאמור, בולט הסיפור "רובינזונים חדשים", שזכה להכרה בינלאומית, המתפקד כמשל שמתכתב היטב עם מציאות ימינו באוקראינה. משפחה נמלטת מביתה לכפר עזוב. פליטים המנסים לשקם את חייהם. הם מצליחים לגדל ירקות ועיזים ומנסים לשרוד את התקופה הקשה, שטיבה רק נרמז בין השורות. "כבר היו לנו כל הדברים הבסיסיים ביותר, אבל אבי חסר המנוח החל ללכת ליער בכל יום", מתארת המספרת. "הוא היה הולך מצויד בגרזן, במסמרים, במסור ובמריצה, יוצא עם שחר, חוזר בחשכת הלילה".
המשפחה עושה הכל כדי לשרוד, עוברת בתים פעם אחר פעם, משקיעה מחדש בגידול מאכליהם, בשמירה על החפצים ועל חייהם. אין זה סיפור מיסטי, אלא סיפור הנטוע במציאות מסויטת. "אם אנחנו לא לבד - יגיעו אלינו. זה ברור לכולם. אבל ראשית, לאבי יש רובה, יש לנו מגלשיים ויש גם כלב שקולט ריחוק מרחוק... אבל עד אז אלוהים גדול. חוץ מזה, הרי גם אנחנו לא עוצמים עין. אבי ואני כבר מכינים לנו מקלט חדש".
משל נוסף מצליח להדהד משהו מתקופתנו - אלמוני דופק על דלתות זרות ומתריע מפני מגיפה שפרצה בעיר. תחילה לא ברור אם האיש דובר אמת, אך לאט־לאט מגלים תושבי הבנין כי האיש צדק. מגיפה משתוללת והם כלואים בביתם, מנסים לשרוד עם מעט האוכל שברשותם. מדי פעם מי מהם מעז לצאת החוצה ולחזור עם צידה. הדברים מסתבכים כשצריך להכריע אם מבזבזים את האוכל על החתול המשתולל מרעב, הכרעה שמתגלה כהרת אסון.
סיפורי האסופה מחולקים לארבעה שערים - משלים, רקוויאמים, מעשיות ואפוסים של הסלאבים המזרחים. חלקים נקראים כסיפורים שסופרו ליד מדורת השבט, בעיקר בשער האפוסים. סגנון זה מוביל לצורת סיפור קלילה, ופרטי העלילה נמסרים בדרך אגב וכמו מאולתרים במקום. לעיתים המספרת כותבת באמצע סיפור "יש לציין ש...", צורה די גמלונית למסור מידע. אחת ממלאכות הסופר היא לשזור פרטים רבים במערך הסיפורי הגדול. ייתכן שטכניקה זו נועדה להקנות לסיפורים ממד של מעשייה, סיפור בעל פה לצד המדורה, אך זה גורע מההנאה.
בחלק מהסיפורים ישנה תחושה של הסברת המובן מאליו, כאילו שהמספרת דאגה שהפואנטה לא תובן. לעיתים ננקטת הטכניקה הבנאלית ביותר לסיום סיפור - גילוי כי הכל היה חלום. לצד כל אלה, מגלים הסיפורים המיסטיים של פטרושבסקיה מרחבים דחוסים של אכזריות וייאוש. הפליאה שאמורה להיווצר במפגש עם חומרים על־טבעיים נדחקת לטובת הירתעות, התכווצות. במקום תחושת אקסטזה מהיפתחות אל הלא־נודע, המסתורין מתווה תחושת תלישות. גן העדן נעדר מהשטח, כאן נפתחים רק שערי הגיהינום.
לודמילה פטרושבסקיה / מעשיות וסיפורים מיסטיים,מרוסית: דינה מרקון, לוקוס, 248 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו