יש רגע בחיי איש (או אשת) ספרות, שבו הוא לפתע מוצא את עצמו כותב ומפרסם ביקורת ספרות. הכיצד? איך מבקר נולד? בפרפראזה על יהונתן גפן, כנראה לא כמו הצחוק. הרי, למה לו כל העניין הזה? תנאי הפתיחה של המלאכה הזו קשים למדי ומזכירים לעיתים את אלו של שופט כדורגל: הוא על המגרש, אבל לא נהנה מתהילה של שחקן, אלא מועד ליחס חשדני וספקני של הקהל, שלא לומר לקללות; הוא נושא דימוי שלילי של שחקן לטנטי או מתוסכל - לכן מלאכתו היא לכאורה שחזור של החמצה - כלומר, חיקוי חלש; זה נחשב לגנותו אם הוא גונב את ההצגה; ולבסוף, המועדונים והקהל לא חשים קרבה והכרת תודה לעבודתו. למרות הכל, יש לו כנראה הנאה מוזרה משיפוט.
כתיבת ביקורת לא מזוהה עם חלום, ולא עם צעירות: ילד לא חולם לתלות על הקיר תעודת מבקר ספרות מוסמך, אבל הוא כן עשוי לחלום על קריירה של סופר; הטבע הבסיסי הוא ליצור - לא לבקר
באנלוגיה למבקר, גם משלח ידו הוא בעל דימוי מורכב: זו לא מלאכה סקסית המזוהה עם תהילת היצירה ומעמדה הנצחי לכאורה - אלא עם משרת פיקוח אפרורית, שכלתנית וחלופית, לעיתים טרחנית, נוקדנית ואוטוריטטיבית; היומרה הביקורתית מזמנת מצידה גם קריאה ביקורתית, תובענית, חשדנית ואף קונספירטיבית מצד קהל הקוראים. כמו ששופט נחשד לכאורה במכירת משחק, גם מבקר הספרות חשוד אפריורי בניהול פנקס הטבות וחשבונות; רבים מהמבקרים הם משוררים וסופרים, ולכן ביקורת פרי עטם נתפסת לעיתים כדרך עוקפת לקדם את יצירתם שלהם, שלא לומר פיצוי על קשיי התקבלות - פרס ניחומים בדמותם של כוח ומורא. קהל הקוראים לרוב לא רואה בביקורת יצירה לעצמה, וממילא במבקר יוצר לעצמו, אלא גיבור משנה בעלילה שהוא כלל לא חלק ממנה.
ממסדרונות האקדמיה
אף על פי כן, מוסד הביקורת קיים. מכאן כנראה יש בביקורת קסם אפל, שמכשף חלק מאנשי הספרות ולוכד אותם. לנוכח תנאי הפתיחה שתוארו לעיל ניתן להעריך שמעצם טיבה, כתיבת ביקורת בוקעת מתנועה נגד הזרם בכלל, ונגד אזור הנוחות של איש הספרות בפרט. בקיעה נחושה זאת מקורה בכך שביקורת היא עיסוק שמגיעים אליו כתוצאה מבגרות, כאשר מתפתחת מודעות רחבה לשדה הספרות, המלווה בתשוקה לבטא ולנסח עמדה ספרותית.
בניגוד ליצירת שיר או סיפור, כתיבת ביקורת היא ביסודה מעשה פרקטי; היא מכוונת אל מדיום ספציפי, והטקסט - מתייחס ליצירה שכבר קיימת. לכן כתיבת ביקורת לא מזוהה עם חלום, ולא עם צעירוּת: ילד לא חולם לתלות על הקיר תעודת מבקר ספרות מוסמך, אבל הוא כן עשוי לחלום על קריירה של סופר; הטבע הבסיסי של הילד הוא ליצור - לא לבקר. כלומר, הביקורת היא לידה שנייה, מפוקחת, של אדם בשל, כאתנה שקופצת מראשו של זאוס (עם נשק בידה).
ואכן, אם היה עלי לחשוב על פרופיל של מבקרת הספרות, זו אתנה: אלת החוכמה, האמנות, הצדק והמלחמה - שילוב תכונות ותחומים אידיאלי למבקרת ספרות. מעולם לא היתה ילדה, אלא תמיד אישה; בתולה נצחית - לא היה לה מאהב והיתה ממוצא ברברי. אתנה היא זרה, אאוטסיידרית ובלתי מושגת - מאפיינים חיוניים למבקרת, המבקשת מרחק אסתטי ואובייקטיביות.
בראשית דרכו מבקר הספרות הישראלי נאלץ להיות אוטודידקט ולצאת לאור כאילו שלם, כמי שקפץ מראש האל. סיבה מרכזית לכך היא היעדר מסגרות הכשרה פורמליות קבועות לביקורת ספרות, או מסורת אמיתית של ביקורת, כאן בארץ. למעשה, מוסד הביקורת הישראלי ניזון ממבקרים שנוצרו באמצעות מערכות תומכות עקיפות של חוגי הספרות באקדמיה, שבהן המבקר העתידי רכש מיומנויות של כתיבה פרשנית על יצירת ספרות. הפרשנות היא חשיבה שקרובה ברוחה למחשבת ביקורת הספרות, אלא שהיא בעיקרה מחקרית ולא פובליציסטית ושיפוטית.
ביקורות ההמון - שבמקרים רבים מוטות פרסום, שיווק, יחסי ציבור, ומקדמות מנגנונים של "שמור לי ואשמור לך" - מעצבות את שדה הספרות ומעוותות את השיפוט הספרותי והערכי
ובאופן כללי, אפשר לומר, חוגי הספרות מנותקים למדי מחקר הספרות העכשווית, וזו אחת הסיבות העיקריות לכך שהם לא יוצרים מסלולי הכשרה לביקורת כתובה (הרי ביקורת עוסקת בעיקר ביצירה עכשווית). ובמציאות מחקרית המאוימת מההווה, המסר לסטודנטים בכלל, ולמבקרים פוטנציאליים שבהם בפרט - הוא שספרות עכשווית, הקורפוס הרלוונטי לביקורת, אינה חשובה. בגישה זו מוצפן מסר שמרני סמוי, הקוסם לחוקרים ולמבקרים אליטיסטיים. הם מנצלים את ההתעלמות מספרות ההווה כהצדקה להגדירה כבלתי ראויה, וממילא כל ביקורת שלהם כלפיה תהיה קטלנית. ועדיין, רוב מבקרי הספרות בישראל, קבועים או מזדמנים, זכו להכשרה אקדמית ספרותית, והם מכתיבים את הטון בביקורת.
ביקורת בהתנדבות
העולם החדש הביא איתו שלוש במות מרכזיות פוטנציאליות לביקורת: המקצועית, זו של העיתון המודפס או כתב העת המוקדש לביקורת ספרות - שמיועדת למבקרים מיומנים; ההיברידית, של כתבי עת ובלוגים לספרות; והביקורת ההמונית, זו של הפוסטים והתגובות, שנכתבו היישר לרשת.
ובזמן שהביקורת המקצועית וזו ההיברידית מוכרות לנו, עולה שאלה לגבי ביקורת ההמון. האינטרנט והרשתות החברתיות הם בית גידול להתנסויות ביקורתיות בכלל ולביקורת חובבים בפרט. זו תשתית אדירת ממדים, המפיצה ביקורת ספרות אלטרנטיבית שמעולם לא נחוותה בעבר - לא בהיקף, באקלקטיות, בגיוון הפרסונלי, בזמינות, בנראות ובסגנון. שווה להגיד שבימינו, גם פוסט קצר או תגובה באורך שורה - אינם שונים בהרבה מהמינימליזם השדוף והכלכלי של חלק מביקורות הספרות שמתפרסמות מעת לעת גם בדפוס. אמנם, כותבי פוסטים ומגיבים לא מגדירים את עצמם כמבקרים, אבל הם אכן כותבים ביקורת, אשר במצטבר ולאורך זמן הופכת להיות גורם נוסף בעיצוב טעם הקהל.
אותה ביקורת, שיכולה בהחלט להיות מקצועית, לא מחויבת לקריטריונים מקצועיים מתוקף היותה מבע חובבני, אישי וחופשי. לכן, בין השאר, היא כר נוח לפייקריטיסיזם שפורח בעידן הפסיאודו־דמוקרטי של הרשתות החברתיות. פייקריטיסיזם, כמו שאני מכנה - היא ביקורת אשר לא נענית לנימוק, לביסוס ולדיוק, ולא פועלת תחת הקוד האתי של המבקר. במילים אחרות, אין בה מומחיות. ומכיוון שכך, השפעתו של השיח שנוצר בעקבותיה הרסנית, כי הוא מחלחל גם אל מוסד הביקורת ושיח הביקורת המקצועיים. השיח הזה, שנובע מביקורות ההמון - שבמקרים רבים מוטות פרסום, שיווק, יחסי ציבור, ומקדמות מנגנונים של "שמור לי ואשמור לך" - מעצב את שדה הספרות ומעוות את השיפוט הספרותי והערכי.
לביקורת הספרות בת זמננו יש תפקיד היסטורי חיוני, והוא לשכלל, לפתח ולשמר תרבות ומיומנויות וירטואוזיות בעולמות הספרות, וגם לפתח את מסורת הביקורת הספרותית בישראל, גם כדי שזו תחלחל חזרה לרשתות החברתיות, תשפיע על ביקורת ההמון ותצמצם את נזקי הפייקריטיסיזם. כדי שזה יקרה, נורמות שכר העבודה על הביקורת יצטרכו להשתנות (היום מדובר במלאכה חצי התנדבותית או התנדבותית לחלוטין, שגמולה המרכזי הוא יצירתי, אינטלקטואלי ורוחני), וכן יהיה צורך בכינון מסלולי הכשרה (למבקרים ולעורכים) ובפיתוח במות מקצועיות, קבועות, נגישות ואטרקטיביות של ביקורת ספרות.
