מסע לפנינת הערבה - ליטבתה

בערב התקשרתי לאודי לספר לו שהרחתי את יטבתה ושיש לה ריח מצוין. הכרנו בקורס מד"צים בעין גדי. שם, בין ח' ל־ט', ישובים על קצה הצוק, דיקלמנו יהודה עמיחי ופנחס שדה והסכמנו שקיבוצים, לפני הכל, זוכרים באף. את העוף המתבשל או נצלה בתנורי ענק, את הכרוב המבושל ואת תפוחי האדמה, שלא משנה לאיזה מטבח נכנסים - הם תמיד שם. את הריח החם במכבסה, ריח מגהצים וקיטור שהוא קצת יותר חזק מזה של המרככים והאבקות, ריח תמצית הווניל והביסקוויטים בבתי הילדים וריח הרפת, שלו שנינו חולקים תשוקה מיוחדת. מכירים היטב את התענוג שממלא את הנחיריים כשעוברים מהריח החמוץ־מריר שעומד בחצר, ריח זבל, חציר ומחמצת, לזה המתוק שחוטף את האף כשנכנסים למכון החליבה.

הוא מכיר את יטבתה. פעם היתה לו שם אהבה. בחורה שהגיעה מאוסלו וביקשה לעצמה שמש חזקה שצלתה אותה עד שהעור שלה צרח בארגמן והוא היה יושב ומורח אותה בעדינות בלבנייה קרה. את מה שנשאר היה מלקק לבדו מהבקבוק. "יש להם שם לבנייה מצוינת, והנורבגית שלי היתה רגישה ללקטוז". 

לפני שמונה שנים הוא חזר לשם שוב. איזה חבר ניסה לשכנע אותו לייצא לאוגנדה סככות לייצור חשמל סולארי כמו אלה שהותקנו ביטבתה, שם הצל לא מתבטל והסככות מעל ראשי הפרות ובאורחן שלצד הכביש, הבנויות מפאנלים סולאריים, יודעות להפוך שמש לחשמל. בביקור הזה הוא נדלק שם על איזה פסל. אחד מאלה שניסים מאמיה יוצר מחלקי צינורות וגרוטאות ממתכת. בני אנוש ובני דמיון הפזורים בחצר המשק.  

אודי היה בטוח שנסעתי בשביל לחטט בעברו של השוקו אבל האמת היא שהשוקו, כמו כל משקה שבו מעורב חלב ניגר, לא מעניין אותי בכלל. בסוף צליחת הכנרת הייתי מסתובבת בין האנשים, מחפשת מישהו שיחליף איתי שוקו תמורת לחמנייה. 

שאלתי אותו אם גם הוא שם לב שהפרות ביטבתה שקטות במיוחד. שאולי ככה הן מצליחות לדמיין את מרחבי העשב בהולנד, משם הגיעו אבותיהן והלכו אחר חזון ציוני לארץ מדבר. אבל אודי אמר שהן שקטות כי חם להן, ואם כבר יש משהו שהן חושבות עליו זה מי לעזאזל תקע אותן שם. 

משה הס הוא האיש שהאמין ושיכנע את חברי הקיבוץ ואת מקבלי ההחלטות שפרות יוכלו לשרוד בחום הערבה ואפילו להעמיד בו צאצאים. הס, חבר קיבוץ חולדה, היה המלווה המשקי של יטבתה שהפכה ממאחז לקיבוץ בשנת 1957 והוא, לפי העדויות, היה גם הראשון שהגה את רעיון המחלבה, סוחף אחריו את אורי חורזו, מהגרעין המייסד של הקיבוץ ואיש מלא בעשייה.

"כל יהודי שאינו מאמין בניסים אינו ריאליסטי", אמר בן־גוריון. רק שניסים בערבה עולים הרבה כסף, וב־1960 עשה חורזו את הדרך לתל אביב לפגוש את שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר. שעתיים הוא ישב וחיכה במשרד עד שהשר יתפנה. וכשיצא ספיר, ממהר בדרכו לירושלים, חורזו לא ויתר ונכנס איתו לאוטו. שם, בעליות לקסטל, פרס בפניו את התוכנית; את הסבסוד שתנובה מקבלת בשביל לשנע את החלב עד אילת יקבל אליו הקיבוץ, ובכסף הזה תוקם מחלבה שתספק חלב לעיר הדרומית. 

כשהגיעו לירושלים לחורזו כבר היה ביד פתק מהפנקס המפורסם של ספיר שבו מורה השר, בכתב ידו, לתת לקיבוץ 600 לירות לפרויקט.

"הייתי בין החופרים את היסודות של המחלבה", מספר אלי שובל, ומאחוריו הצילום של חורזו, שנהרג בגיל 27 בתאונת דרכים. גבר צעיר ויפה, בשחור־לבן, כמו מקשיב לנאמר, מתמוגג מההתפתחויות. מהצינור בן 300 המטרים שמוביל את החלב ממכון החליבה ישר לייצור, שומע על שלוש מקלחות שהפרות מקבלות בכל יום, שזה הרבה יותר ממה שהעור שלו או של החברים שלו ידע אז בימים הראשונים של יטבתה. 

הוא מוקסם ממכונות חדשניות, שבהן מה שהתחיל כיריעת פלסטיק ארוכה וכתומה הופך, כבמעשה קסם בן מטרים בודדים, לגביע יוגורט אפרסק. מבסוט מרם סרוגו, מנכ״ל המחלבה, שהגיע למשק בעקבות האהבה. מיעל קרסו, טכנולוגית ראשית והבת של דובי קדישאי, שהגיע לקיבוץ בשנת 65', נתן את נשמתו במחלבה עד שיום אחד הלך לישון והתעורר אחרי 36 שעות. וכן, ברור שהוא זוכר את דורון שפיר, כבר 30 שנה מהנדס המחלבה. איש ביישן עם שפם גדול שפעם, כשהיה מתכונן לצניחה, הוא היה אוכל אותו מהפחד. עכשיו הוא שם, נינוח, שפם שהחל לצמוח בפניו של נער ומאז לא גולח. ואני מסתכלת על פניו של האיש הזה ותוהה אם גם הוא, כמו חבריו, מבסוט מההחלטה שהתקבלה ב־98', אז שטראוס נכנסה כשותפה למחלבה. 

"זה כמעט היה הקבר שלי", מחייך שובל, "היינו ארבעה עובדים שכל אחד מהם היה כולבויניק". החמישי היה חורזו, שהחליט לנסות לייצר משקאות מחלב בשביל להגביר צריכה. דבש בחלב היה המשקה הראשון שיוצר ביטבתה. חורזו, שהיה גם דבוראי, רדה דבש מכוורת ניסיונית בכמויות גדולות, הרבה מעבר לזה שצרכו החברים בחדר האוכל, אז הוא חימם את הדבש, רק קצת בשביל שיוכל לערבב אותו עם החלב המפוסטר ובלי להרוס את התכונות שלו. המשקה הצליח יופי, רק הדבורים פחות. "שרקרקים התיישבו מעל הכוורות ואכלו את הדבורים אחת אחת", הוא נזכר. המשקה השני שיוצר שם היה מוקה. "קנינו מעלית נס קפה, המסנו אותו בחלב ואסיפת הקיבוץ היא שקבעה כמה סוכר יש להוסיף. זה הלך פצצה. בכל הארץ דיברו על המשקה שאפשר להשיג רק באילת".

ב־65' החליטו חברי הקיבוץ לקבל את הצעתו של החבר אריה הורביץ ולהקים נקודה התרעננות לצד הכביש בדרך אל אילת או ממנה. כל הטיילים וכל הנופשים חזרו נרגשים ממכונה אוטומטית שהוצבה במקום ושתמורת מטבע אפשר לקבל ממנה משקה מוקה או "יאללה", שיוצר מתרכיז וסודה. עם השנים עברה הבודקה לצד השני, היתה לאורחן ענק ובין כל המולת האוכל שמציעים שם אפשר למצוא דוכן גלידה טרייה ונהדרת שמיוצרת במחלבה ונמכרת רק שם. טריק שיווקי עתיק וחכם של חברי יטבתה.

ההתחלה של השוקו היתה קשה. בניגוד לקפה הנמס, גרגירי הקקאו שקעו והיה חשש שהמראה ייצור אצל הישראלים רושם שהוא מקולקל. אז החליטו לשווק אותו בבקבוק אטום ועליו הדפיסו "נא לנער לפני השימוש", ומהקיבוץ הדרומי יצאה הקריאה שמי שרוצה שוקו אמיתי, לא כמו זה של תנובה, טוב יעשה אם יגיע לאילת. "ומה תנובה עשתה?" אני מתעניינת אצל שובל. "בדיוק אותו הדבר", הוא פוסק. "ב־67׳ השוקו הזה היה חלק מהמנה שקיבלו טייסי הקרב, וכשאילת התרוקנה מאדם השקינו איתו את האוגדה של אריק שרון. בחום הנורא הם שתו שוקו במקום מים. את יכולה לתאר לעצמך מה זה עשה לבטן שלהם. הם שילשלו בטירוף בדרכם אל הקרב".

שאלתי אותו אם לא היה לו קשה עם הבידוד שמביאים חיים במקום מרוחק כל כך, ופניו הצוהלות הרצינו לרגע כשענה: "על בידוד אי אפשר להתגבר. הוא אקסיומטי. על מרחק כן". 

"עד היום, כשאני רוצה לראות את הנכדים, המרחק מציב קשיים", אומר הלל גורדין, שהקים את המכון הלאומי לחקלאות ימית באילת, והיום הוא חלק מצוות בינלאומי העוסק בביות דגי הבלו פין, הטונה האדומה, תאוותם של היפנים, הנמצאת על סף הכחדה. "אותו מרחק הציב קשיים כבר אז, כשרצינו לראות את ההורים. רק שאז עברו פה שני אוטובוסים בשבוע, והנסיעה היתה לוקחת שבע שעות". הוא גדל ברחוב החשמל 15 בתל אביב, והגיע לקיבוץ בסוף 1956, שבועיים לפני חגיגות ההתאזרחות. "גדלנו כילדים במלחמת השחרור עם כל הצלקות של מלחמת העולם השנייה, השואה וכל זה", הוא מסביר בקולו העמוק מה לעזאזל גרם לו להגיע למקום קטן בערבה. "זה לא היה נראה אפשרי אז ורצינו לנצח את זה".

פגשתי אותו במטע התמרים, בדיוק כשירדתי מהעפרון ורגע לפני שאני מתעלפת. לא בשבילי המנוף הזה שעולה גבוה מעל צמרות הדקל. וידעתי שעלי להצמיד את העיניים אל האופק, שם נמתחת ירדן, אבל המוח עשה לי דווקא, משך את העיניים למטה אל בין העצים, ורעד מוכר, בלתי נשלט, אחז ברגליים, עשה שמות בפופיק שלי, אז ביקשתי לרדת אל הקרקע, שם ניצב גורדין. 

בקלות עוד אפשר לראות בו את הבחור שעליו אומרים שהיה הכי יפה בערבה. לקח את הלב להרבה בנות עד שהגיעה למשק רחל ולקחה אותו. "יש תמונה אחת שאני משקה את העצים ואת רואה מדבר ומהבורות מציצים האמירים של התמרים", הוא מספר. "לחשוב על מטע של עצים המתנשאים לגובה של עשרות מטרים היה קשה. והיה חום בלתי נסבל. אפילו דזרטקולר לא היה".

ערב רב של זנים ניטעו אז במטע, וגם ענייני ההשקיה לא היו פשוטים וגורדין ביקש מאסיפת המשק לצאת וללמוד חקלאות כי הרגיש שהם צריכים לדעת יותר בשביל לנצח את הערבה העיקשת. ביקש ונתקל בסירוב. 

לפעמים העלבון הוא דלק גדול, וגורדין החליט לעזוב את המשק וב־62' הוא ורחל נסעו לארה"ב, שם למד אוקיינוגרפיה. אם לא נתנו לו ללמוד איך לגדל אוכל במדבר הוא ילמד לגדל אותו במעמקי הים. כעבור שבע שנים, והוא גדול בתורה, חזר גורדין לבית שלו, ליטבתה, והיה דמות מרכזית בהקמה ובניהול של ערדג. ואם לא אפסיק לספר על אודותיו עכשיו יש לי הרגשה שהוא יכעס עלי.

יטבתה ידעה תהליך ארוך של ניסוי וטעייה בכל הקשור לגידולים עד שנחה על אמירי התמר, על מתיקות קלחי התירס, ובתוך האדמה, שם גדלים תפוחי אדמה ובצל. כולם גידולים שמסתדרים עם החום ולא דורשים יותר מדי ידיים עובדות. לחברי הקיבוץ חשוב לא להידרש לידיים שכירות, לבחור ענפים הנשענים על בני המשק, בני אולפן, מתנדבים והחבר'ה מפרויקט תל״מ המספק תעסוקה, לימודים ומגורים לבוגרי צבא שנולדו באתיופיה ולא הצליחו להשתלב בחברה. 

קקטוס ההוּדיה פרביפלורה הוא גידול שמתאים להם בדיוק. הוא נענה להם בקלות, לא מבקש הרבה מים וגם לא דורש יותר מדי ידיים עובדות. ביטבתה לא מקלים ראש בכאלה. מדובר במין קקטוס שמוצאו בדרום אפריקה, שם הבושמנים, אנשי הסבך, היו נעזרים בו לדכא רעב כשיצאו למסעות הציד. "לפני עשר שנים המערב התחיל לחקור את הצמח", אומרת איריס דניאלי, רכזת הענף, "מצאו שהוא אכן מדכא תיאבון וממריץ מטבוליזם. שהוא מרמה את המוח ולא עובד על הבטן". 

בארץ משרד הבריאות עוד לא אישר להפיק מההודיה הזו אוכל אבל בארה"ב משווק עסיס הצמח המר כשהוא מהול בלימונדה וקפוא או במסטיקים, שבהם אבקה מהקקטוס המיובש, בטעם מנטה או קינמון, וכמה דקות אחרי שמתחילים ללעוס מרגישים את הטעם המר. דניאלי מספרת שהיא הורידה 30 ק"ג, וכבר שנה, בזכותו, היא לא מעלה אותם בחזרה.

דקה ארוכה הצמדתי נחיריים לתפרחת הכתומה של הקקטוס, מנסה להבין את הזבובים, ואיך זה שמכל מיני הבושם שיצר העולם דווקא הריח הזה שמזכיר צואה הוא שקורא להם לבוא ולאבק את הצמח. להעמיד לו צאצאים. את זה לא סיפרתי לאודי. הוא רגיש לריחות, זה היה יכול לקלקל לו את הריח של כל היום. 

יום קיבוצי עם כבוד מסתיים בקפה ועוגה, ולחדר הישיבות נקבצו ובאו חברות וחברי המשק עם עוגות מסחררות, וסביבן התיישבנו לפטפוט של סוף יום עבודה. היה שם שחר בן יוסף, שמאחורי השם שלו נמתח סיפור על ילד קולומביאני שגדל במשפחה נוצרית שלא אהבה את זה שהוא מסתובב כל היום עם האינדיאנים ומאמץ לעצמו את חוכמת השמאנים. בעצת חברים הם שלחו אותו לעבוד בקיבוץ. שיתיישר הילד וילמד אחריות. קצת אחרי שהגיע יצאה את חדר האוכל חיילת יפה, וטראח! מאז הוא במשק כבר יותר מעשרים שנה.

היתה שם עדי רמות, שמרכזת את המעורבות החברתית ואת הטיפול בתל"ם, ורויטל סבון, רכזת התרבות. הן הסבירו לי שהמטרה היא לא להביא מופעים מבחוץ אלא ליצור אותם במשק, "כי זה מה שיוצר את החיכוך בין האנשים ומזמן דיאלוג בין כולם. אצלנו, בניגור לפייסבוק, הדברים מתהווים בחדר האוכל שעדיין פעיל בכל שעות היום, על שפת הבריכה או על הדשא סביב קפה ועוגה".

Hillaal1@gmail.com

עוגת גבינה לימונית 

מינה שלום גדלה במשפחה חרדית. לפני עשרים שנה רחקה מדרך ילדותה וכבר 13 שנה היא ביטבתה. נשואה לטכנאי בכיר במחלבה, יש לה שני ילדים והיא גננת לגיל הרך של הקיבוץ.

החומרים: 

• 6 ביצים

• כוס סוכר

• 2 קופסאות גבינת סקי 5%

• גביע לבן 3% של יטבתה

• חצי כוס קורנפלור

• גרידת לימון ומיץ מלימון אחד

• 4 גביעי גלידה

לציפוי:

• 2/3 כוס מלית קנויה או קונפיטורת אוכמניות/דובדבנים

• 3 גביעי שמנת חמוצה של יטבתה

• 4 כפות סוכר

אופן ההכנה:

מחממים תנור ל־200 מעלות, מניחים בתחתית התנור תבנית עם מים (ליצירת לחות), משמנים תבנית עגולה בקוטר 28-26 ס"מ. מפוררים את גביעי הגלידה ומפזרים בתחתית. 

מפרידים את הביצים, מקציפים את החלבונים עד לקבלת קצף לבן ויציב, מוסיפים בהדרגה חצי כוס סוכר ומניחים בצד. בקערה נוספת מקציפים את החלמונים עם חצי כוס סוכר עד לקבלת קרם בהיר, מוסיפים את הגבינה, הלבן, מיץ הלימון וגרידת הלימון וממשיכים לערבב. מוסיפים את הקורנפלור ומערבבים רק עד שמתמזג עם התערובת. מוסיפים את הקצף בתנועות קיפול ויוצקים לתוך התבנית. 

מכניסים לתנור ואופים כ־20 דקות, ואחריהן מנמיכים ל־100 מעלות ואופים עוד כחצי שעה. מכבים את התנור ומשאירים את העוגה בתנור סגור עוד כשעה. 

לאחר שהעוגה התקררה, מורחים מעליה את מלית הפרי. בקערה מערבבים את השמנת והסוכר ויוצקים על המלית. אופים ב־180 מעלות כרבע שעה ומוציאים מהתנור. לאחר שמתקרר מכניסים למקרר. העוגה הכי טעימה לאחר 24 שעות של קירור.

עוגת יום הולדת

עוגה שאילנה שובל מכינה לימי הולדת ולאירועים משפחתיים מיוחדים. אילנה, אשת לפידות מוותיקות הקיבוץ, ירשה את המתכון מחמותה שושנה, שהיתה בשלנית ו"אפיינית" מעולה. המתכון הוא לעוגה בקוטר 26, אם כי אפשר להכין גם בקוטר 28 ואז היא מעט נמוכה, או שמוסיפים עוד שמנת מתוקה אבל זאת כבר שחיתות אמיתית.

חומרים לבצק:

• 1 ביצה שלמה + 1 חלמון

• 3/4 1 כוס קמח + 1/2 אפיון (או קמח אסם תופח מאליו)

• 100 גרם חמאה או מרגרינה בלי מלח

• 1/2 כוס סוכר

מלית:

• 4 מכלי שמנת מתוקה להקצפה 

• 3-2 כפות סוכר

• 200 גרם אגוזי מלך קלויים בתנור ומרוסקים גס (אני מרסקת במערוך בתוך שקית ניילון לאחר שהתקררו) 

• 2-1 כפיות נס קפה באבקה 

לציפוי:

• 200 גרם שוקולד מריר

• כ־50 גרם חמאה

• 3 כפות חלב

ההכנה: 

לשים את חומרי הבצק ושולחים למקרר לשעה. מחממים תנור ל־180 מעלות. מכינים שלוש תחתיות מנייר אפייה בקוטר התבנית. מחלקים את הבצק לשלושה חלקים ומרדדים כל חלק בגודל התבנית. כדי להקל את הרידוד, מניחים את הנייר על התחתית ומסמנים באצבע את היקף העיגול, ואז מרדדים את הבצק על הנייר (עם מעט קמח) במערוך. אופים את העלים בתנור החם 15-10 דקות עד שיהיו זהובים.

מקציפים את השמנת והסוכר עד שמתקבל קצף קשה. לאחר מכן מקפלים פנימה את האגוזים הגרוסים והנס קפה. מניחים את העלה הראשון בתבנית ועליו כשליש מכמות המלית, אח"כ עלה שני, קצפת, עלה וקצפת - ומיישרים לקבלת משטח חלק.

רצוי להכין לפחות יום לפני ההגשה ולהקפיא. ההקפאה נועדה להקל את מריחת ציפוי השוקולד כדי שלא יתערבב בקצפת. ביום ההגשה ממיסים על אש קטנה או בסיר כפול את השוקולד עם החמאה והחלב עד לקבלת מרקם חלק. מוציאים את העוגה מהתבנית ומצפים בעזרת סכין מריחה - קודם בדפנות ואחר כך את פני העוגה. אפשר להעביר את העוגה בקלות מתחתית התבנית לצלחת הגשה בעזרת שפכטל או סכין ארוכה. 

פלאן 

מירי ארינוביץ' עובדת במחלבה בבקרת איכות. היא עלתה עם האיש שלה מצ'ילה ולארוחת ארבע הגיעה עם טירמיסו, מטבלי גבינה לירקות חתוכים ופלאן. קינוח מחלב אפוי המופיע ברוב מטבחי דרום אמריקה ועלה איתה לארץ מדבר.

חומרים לפלאן: 

• 1 ליטר חלב טבעי יטבתה

• 1 כוס סוכר

• 6 ביצים

• 1/2 כפית תמצית וניל

לקרמל: 

• 1/2 כוס סוכר

אופן ההכנה: 

מחממים תנור לחום נמוך (150 מעלות). שמים בבלנדר את כל החומרים לפלאן ומערבבים עד לקבלת תערובת אחידה. במחבת, מעל אש בינונית, מחממים את הסוכר עד שהוא נמס ומקבל גוון שזוף. משגיחים היטב שלא יישרף כי אז הוא הופך למר בצורה בלתי נסבלת בהחלט. יוצקים את הקרמל לתבנית עגולה עם חור בקוטר כ־22 ס"מ או לתבניות אישיות. 

מטים את התבנית לאט לכל הכיוונים, כך שהקרמל יתפזר ויכסה את תחתית הכלי. עכשיו יוצקים לתוכו את תערובת החלב. ממלאים תבנית גדולה במים, עד מחצית גובהה. מניחים בפנים את הכלי (או הכלים) עם תערובת החלב. אופים כשעה עד שתתייצב התערובת. מצננים ושומרים 24 שעות במקרר. להגשה, הופכים את פלאן על צלחת הגשה גדולה, בעלת דפנות היכולות להכיל גם את הרוטב שנוצר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו