האמן ישי חוסידמן: "הניצולים נמוגים; מה שנשאר הוא מה שאנחנו יוצרים"

"אַתֶּם רְגִילִים מִשֶּׁכְּבָר־כָּךְ לִשְׁכַּב נִרְקָבִים... / וְאֵין חַי בָּא בְּחֵשֶׁק־דִּמְיוֹן לְהָצִיץ אֲלֵיכֶם / אֵיךְ נִרְאֵית לְעֵינֵי הַבָּשָׂר שְׁכִיבַתְכֶם, הַמֵּתִים... / אַךְ נוֹסֵעַ כָּמוֹנִי מֵצִיץ אֲלֵיכֶם, רוֹאֲכֶם" (אצ"ג, "שיר הלוך ונסוע במסע האש", מחזור "מן החכליל ומן הכחול").

אל מול הבלתי נתפס שבשואה מהדהדים לעיתים ניתוק או שתיקה. עבור ישי חוסידמן, צייר מקסיקני־יהודי, השתיקה אינה אפשרות, שנים ארוכות הקדיש לפיתוח שפה ויזואלית לדבר את השבר הגדול מנבכי הכחול: "אופציית השתיקה עבורי כצייר, וכצייר יהודי, היא בעייתית מאוד. ביקשתי דרכי מבע כדי לשאת את משמעות הייצוג להתמודד עם אופני החיבור לשואה".

במשכן לאמנות בעין חרוד, שָׁם מוצגת תערוכתו "כחול פרוסי", שאצר קוואוטמוק מדינה, מועלות כחמישים יצירות מפעימות העוסקות בייצוג השואה, מצוירות כולן בגוון זה. בתוך ים הכחול שלו דוברת הדממה. והיא רהוטה ומהווה חלופה לצו ההשמטה. התערוכה מגיעה למשכן לאחר שנדדה בכמה מוזיאונים מרכזיים בחו"ל, היא כעת כאן אך היא לְעולם משום שהיא בלתי נשכחת, שוטפת את הצופה בלגונות של כחול מכחול, של מה שהיה פעם זוועות העולם הנוראות מכל. 

סמליות נוראית

חוסידמן הוא אמן עכשווי שנולד וגדל במקסיקו סיטי, ובשנים האחרונות מתגורר ויוצר בלוס אנג'לס. תערוכותיו הרבות הוצגו בגלריות ובמוזיאונים מהחשובים בעולם. זו תערוכתו הראשונה בארץ. "הסדרה הזו והעניין שלי בשואה כרוכים בשאלת הייצוג, שאינה רק אמנותית כמובן, באשר כל ייצוג הוא ביסודו שקרי, בנסותו ללכוד את המיוצג. הכיצד ניתן לתאר טרגדיה מזוויעה שכזו".

סוגיית ייצוגה של השואה, הן באופנים אבסטרקטיים והן בריאליסטיים, מעוררת מרחב דיון הנוגע לדרכי הנצחת עברים קשים, ובמתח מוחרף, לפי שאירוע כזה, הווייתו בלתי נתפסת והתרחשותו אינה ניתנת לשכתוב בשום דרך ולשון. כפי שניסח תאודור אדורנו ב־1949: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות". הרעיון שלפיו לא ניתן לייצג את השואה באמנות, הושווה להנחה הדתית כלפי אי־היכולת לייצג את האלוהות.

חוסידמן מגיב לכך בעבודותיו. "מסתמן טאבו ארוך שנים לגישה כלפי ציור השואה. הדבר נתון לגבי ציירים ניצולי שואה, קל וחומר לגבי ציירים שלא חוו את המאורע, אבל רוצים לעסוק בנושא. בסדרה אני בוחן  את אתגר הייצוג ואת היכולת לנסח את השואה והאספקטים הקשורים בה, והתפקיד שאמנות יכולה למלא בגילום אותם האלמנטים שקשים לייצוג".

חיפושו אחר הנוכחות הציורית של הטראומה נעוץ במספר מוקדים. ראשית, בריאקציה לרשמיו מיצירתו של הצייר הבלגי לוק טוימנס: "תא־גזים" (1986). הציור שכמו נסוג מגודלו הרגשי, מעמעם, חונק את המוות.

"הייתי מוטרד מציור זה, ליתר דיוק מאופני קידומו והצגתו בידי האוצרים. ציור קטן־ממדים מסוּר בקווים מעטים, כשמתבוננים בו ניתן לשער שלפנינו חלל־פנים של גראז' או סדנה. הדרך היחידה לדעת כי מדובר בתאי־גזים היא לקרוא את כותרת היצירה. הערפול משתמע כחלק מרמיזה שהשואה אינה יכולה להיות מיוצגת. הדימוי של טוימנס את תאי־הגז הוא כביכול פרדיגמטי לכך, באשר כל ניסיון להנכיח את זוועות אושוויץ על בד נועד מראש לכישלון. והכישלון הזה הוא ההצלחה האמנותית של טוימנס".

היבט נוסף במסגרת חקירתו, נוגע לפיגמנט הידוע כ"כחול פרוסי", אשר שאריותיו נותרו על קירות תאי־הגזים משל היו תזכורת אילמת לקולות הזוועה: "נוכחתי לגלות כי בחלק מתאי־הגז קיימים כתמים כחולים על הקירות, אלו תוצר תגובה בין הציאניד שקיים בגז הציקלון בֶּה (החומר הקטלני ששימש את הנאצים להשמדה) לבין המתכת שבקירות. עם הזמן החומרים מתמזגים לפרוציאניד היוצר כתמים כחולים. הכחול הפרטיקולרי הזה נקרא 'כחול פרוסי'. תרכובת זו זהה מבחינה כימית לפיגמנט שהיה בשימוש אצל ציירים אירופים למן המאה ה־18. הצבע התגלה בברלין ב־1704, ונקרא על שם מי שלימים יבצעו בידיהם את ההשמדה. מקריות מוזרה ונוראית.

"הגילוי שלי את הכחול הפרוסי יצר עבורי את הקשר המוחשי לשאלת הייצוג כמהווה ממשק ממשי בין ההתרחשות בשואה לבין מעשה הציור. גם אני, כצייר, מכתים את הבדים, ובכך מטביע את היצירה שלי".

"חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלָה", כתב פול צלאן ב"פוגת המוות" שחוברה בשלהי מלחמת העולם השנייה. כחלב השחור, שאינו מטאפורי אלא נלקח מז'רגון שוכני מחנות המוות, כך הכחול של חוסידמן מניה וביה נטול מהדנ"א של ההשמדה. חוסידמן מפרק את המטאפורה כמסמן בעבודותיו. "אין כאן שיח מטאפורי או סימבולי, אלא קשר מובהק שאינו דורש פרשנות. עומדת לכך ההצמדה הישירה של חומרי הצביעה לפיגמנט בתאי־הגזים המתמזגים ליצירת האמנות".

טופוגרפיה של חורבן