1 האם ישראל משוסעת, קרועה, מתפוררת, מסוכסכת ומפולגת מתמיד? אני מציע לבדוק איך נראו הכיכרות ודפי העיתונות מייד אחרי מהפך 77' או בבחירות 81', על רקע מלחמת של"ג, בתקופת אוסלו, ערב ההתנתקות.
לא, ישראל לא מסוכסכת מאי פעם. להפך. היא חווה תהליכים היסטוריים מואצים של היפתחות, דמוקרטיזציה ופלורליזם - ואלה מייצרים ריאקציה אצל קבוצות שחשות מאוימות מהשינוי החברתי והפוליטי המרהיב הזה.
קבוצות חדשות נכנסות למרכז, ומתחרות באופן שוויוני על מקומן הלגיטימי בשוק התעסוקה, בהשכלה הגבוהה, במרכזי העוצמה בתקשורת, בפוליטיקה, במערכת הביטחון ובמשפט. "שורדי 77'", אלה שחוו את המהפך הפוליטי כטראומה, ודור ההמשך שלהם, מאבדים בעקביות את היתרון המעמדי שלהם, ונאלצים להתחרות. התחרות הזו מייצרת מתח חברתי - בריא - על משאבים ועל מוקדי השפעה.
צילום: יוני ריקנר
את המתח הזה, שאליטות ישנות מזהות כאיום קיומי מחריד ומטלטל, חוות קבוצות אחרות כאירוע של השתתפות ומוביליות. קבוצות שעד כה היו מנוכרות - או שהתנכרו להן - מזרחים, פריפריה, ערבים, חרדים, אפילו מתנחלים - נוהרות למרכז, אל ליבת הישראליות, ורוצות להיות חלק ממנו. למהפכה היפה הזאת, שהעשור האחרון הביא לשיאים שלא ידענו - הם קוראים "פילוג" ו"שסע". הם מניחים שהבוז, הרתיעה, הפחד והגועל שאוחזים בהם למראה ההתקדמות של קבוצות נוספות - הם תחושות שכולם שותפים להן. הם רגילים לחשוב שהחוויה הפרטיקולרית שלהם היא חזות הכל, והיא זו שמגדירה את מצב הרוח הלאומי. במקום שבו כל הסקרים מראים בעקביות אושר וגאווה במדינה, הם חווים תסכול ובושה. אפילו חוויית חו"ל - המסמן האולטימטיבי של פריבילגיה ובריחה מ"הדביקות הישראלית" השנואה עליהם - נלקחה מהם. ממילא הם מבוהלים לפגוש ישראלים בחו"ל, מחפשים אחר יעדים שאליהם לא יגיעו המוני עמך ישראל בטיסות צ'רטר, ושונאים את נתב"ג בקיץ כי לפתע הוא שייך לכולם. עכשיו נגזר עליהם לפגוש את הטורטלים באילת.
2 העניין הוא פשוט: אין להם עניין בסולידריות חברתית שאת תנאיה הם לא יכולים להכתיב. את הברוגז שלהם עם ישראל המשתנה הם ממירים למיתוס של "פילוג", ומנסים להפוך אותו בכוח לסיפור המכונן של הדור הנוכחי.
אבל הסיפור הזה של "פילוג" - שהאשם בו הוא, כמובן, נתניהו - הולך ומשתרש, משום שלאליטות אלה יש עדיין מהלכים ודומיננטיות במערכות עיצוב תודעה. הן מבנות את "הייאוש" - חומר גלם שקיים בכל חברה, גם המשגשגת והעליזה ביותר, והופכות אותו לגוון דומיננטי בעיצוב האווירה הקולקטיבית. צריך לשים לב - גם עכשיו, כשמשבר כלכלי ורפואי אקוטי מאיים על תפקודה התקין של החברה, הן עסוקות בליבוי תחושה של משבר קונספטואלי בעיקרו, כזה שאין דרך להוכיח, סובייקטיבי, תלוי אווירה. משבר ה"ייאוש" וה"פילוג".
עוד בנושא:
• מוצ"ש של מחאות בי-ם: "מנותקים נמאסתם"
• ההפגנות בבלפור הן וודסטוק של שנאה
• כשבג"ץ הגביל את הפגנות הימין בבלפור
משברים קונספטואליים כאלה הם כמעט תמיד מגמתיים ואינסטרומנטליים: צריך לבדוק מי מתפלש בהם באובססיביות, ולאיזו תכלית. ולמשבר הנוכחי יש כמובן רק פתרון אחד: החלפת השלטון. רק אז, כמו שכתב בהתרסה גדעון לוי, "רגשות הקלה, שמחה וסיפוק ישטפו את השמאל ואת מערכת המשפט ואת שאר המערכות המאוימות. שחר של יום חדש יעלה על ישראל". הוא צודק, זו אשליה כוזבת, משום שגם אם גדול סופרינו יכנה את נתניהו "קומפרסור" ויתפלל לשקט שיבוא אחריו, המשבר עצמו כוזב ופיקטיבי.
3 מה שאנחנו עדים לו הוא סיפורה של שכבה חברתית מרירה ומובסת, שחווה תהליך חברתי היסטורי של שחרור והסרת חסמים - כאיום על יתרונה היחסי, ולמעשה מנהלת קרב מאסף נגד הסולידריות הישראלית החדשה המשגשגת לנגד עיניה. בהודעות העזיבה שלה את ישראל ("ילדינו כבר נוסעים לברלין"), בהתרסתה הלעומתית ("לתל אביב שלנו לא תצליחו לחדור"), ובהכרזתה כי עד שלא תתוקן הסטייה ההיסטורית של 77', "הדגל ימשיך להתבייש במי שנושא אותו" - היא הגיעה לנקודת שפל: היא מאיימת במעין פרישה מהישראליות מתוך תפיסה אדנותית של "לא יוכלו בלעדינו". ובכן, עדיף שלא, אבל הוכח שאפשר גם בלעדיהם.
די לדיבורים האינפנטיליים על "ישראל שנצטרך לשקם" ו"החורבות שנתניהו משאיר לנו". תתבגרו, תשלימו עם המציאות. עשור הזהב של החרדים, המתנחלים, הערבים והמעמד הבינוני המזרחי הוא לא "חורבות שצריך לשקם". ואל תנפנפו בנתוני האבטלה, כי גם נזקי המגיפה לא ישנו את הסדר החברתי החדש הזה. החברה הישראלית לא מפולגת; אולי אתם החלטתם להתפלג ממנה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.
