לולא משבר הקורונה, הייתה קצינת החינוך של שירות בתי הסוהר, רס"מ מורן ניצן, נמצאת כעת באגף 5 של כלא רימונים, כשסביבה שמונה אסירים שהורשעו ברצח ועונשם טרם נקצב. היא היתה משוחחת איתם על תקשורת בין־אישית, מבקשת מהם לומר משהו חיובי על האסיר שיושב לידם, עובדת איתם על הדרך שבה יצליחו להסביר את עצמם ברהיטות.
אבל ההגבלות שהביא איתו המצב החדש לא מאפשרות לניצן, שנמצאת בחודש השלישי להריונה, לצאת מהבית. למרות החופשה הכפויה, היא שוקדת בכל יום על התכנים שתעביר באגף ועל התוכנית שלה להקים קבוצה מצומצמת ומיוחדת של אסירים ממושמעים, שיעודדו את שותפיהם לאגף, ואפילו יכתבו להם כרטיסי ברכה לימי ההולדת, כדי ליצור דינמיקה חיובית.
מורן (43) היא בתו של סגן גונדר רוני ניצן, שהיה מפקד בית המעצר ברמלה ונרצח לפני 39 שנים על ידי העבריין הרצל אביטן. לאחר מותו נקרא בית המעצר על שמו.
"לא אחת שאלו אותי למה בחרתי דווקא לסייע בשיקום רוצחים, למרות שאחד מהם רצח את אבא שלי", היא אומרת, "אני לא באה ממקום של קורבן או מסכנות, אלא ממקום שרוצה לעזור, כדי שלא יהיו עוד ילדות כמוני, שימצאו את עצמן בגיל 5 בלי אבא. אני מראה לאסירים זוויות אחרות על החיים ומסבירה להם שאפשר לעשות סוויץ' בחשיבה. אם אצליח לשכנע שניים מהם לשנות את דרכם, עשיתי את שלי.
"בקבוצות הטיפוליות אני לא נכנסת לפרטים של העבירות שהם ביצעו. את הקורבנות, כולל אבא שלי, לא אוכל להחזיר לחיים, אבל אולי אמנע קורבנות נוספים. חשוב לי לעשות טוב, למרות הרע שחוויתי בילדותי, ולהנחיל גם לאחרים את האמונה שאפשר לשנות אנשים.
"בעבודה הזאת אני סוגרת מעגל עם מה שעשה אבא שלי. גם הוא התחיל את הקריירה שלו בשב"ס כקצין חינוך והאמין ביכולת לשקם כלואים. אין דרך טובה יותר להנציח אותו ואת פועלו. כואב לי שהוא לא נמצא לצידי. אין לי ספק שיכולתי להיעזר ברעיונות ובעצות שלו".
היא אדם רגוע במיוחד. קול שקט, עיניים חומות חייכניות ושיער ג'ינג'י, שירשה מאביה. גרה עם בן זוגה, אבי (40), בנם המשותף תבור (שנתיים וחצי) ובתה מנישואים קודמים רון (10) בבית קרקע כפרי ביישוב קטן בשרון. גינה פורחת מקבלת את הבאים ומלווה אותם עד הכניסה לסלון.
על שולחן העץ העתיק מונחת תמונה קטנה וישנה של מורן בת השנה, עטופה בזרועותיו של אביה. לרוב הצילום הזה מוצמד במגנט למקרר, ביחד עם שלל התמונות של הילדים. תמונה נוספת של אביה בשחור־לבן, כשהוא במדי שב"ס, מונחת דרך קבע על כוננית בחדר האוכל, ולמסגרתה מוצמד כרטיס עם המילה "יזכור". קשה להתעלם מהדמיון של מורן לאביה.
גם בנה הקטן ירש את צבע השיער של הסבא, שלעולם לא יכיר. הוא מתרוצץ מסביב, החיתול שלו מיטלטל מצד לצד, ותלתליו הכתומים מקפצים בהתאם.
היא גדלה בראשון לציון. שנות ילדותה הראשונות היו שונות מאלו של ילדיה: בניגוד לחופש שהיא מאפשרת להם, אביה היה חרד מאוד לשלומה. "אמא סיפרה לי שמהרגע שבו נולדתי, הוא שמר עלי בצמר גפן. הוא כמעט לא נתן לאף אחד לגעת בי או להרים אותי, גם לא לבני משפחה".
ההתקדמות של אביה בשירות בתי הסוהר נחשבה מטאורית. הוא הצטרף לשירות בגיל 23, כמדריך חברתי בכלא תל מונד, היום כלא השרון. בתוך כמה שבועות יצא לקורס קצינים, וחזר לשם כקצין חינוך. כעבור שנה עבר לכלא אשל בדרום ושימש מפקד אגף. משם התקדם לכמה תפקידי מודיעין, ובספטמבר 1978, בגיל 30, מונה למפקד בית המעצר ברמלה, שבמתחם כלא איילון. בכך היה למפקד הכלא הצעיר ביותר בארץ.
לאחר שנה בתפקיד, כשבכלא איילון נפטר אסיר שחזר מחופשה והבריח לכלא סמים בגופו, החליט ניצן לצאת למלחמת חורמה בהחדרת סמים לבית המעצר. הוראתו לחייב אסירים החוזרים מחופשה לעבור חוקן קוממה עליו את הכלואים והפכה אותו לאחד הקצינים המאוימים בשב"ס. אלמונים חיברו לדלת הבית רימון, שלא התפוצץ, ואז הוצמד לו מאבטח לכמה חודשים.
כשהאיומים פחתו והאבטחה בוטלה, אסרה עליו אשתו רחל (70) לנסוע ברכב לבדו עם בתם מורן. היא האמינה שעבריינים לא יעזו לפגוע באישה.
בכל יום יצא ניצן מביתו בשעה 7:30 בדיוק. הוא ירד מדירתם שבקומה הרביעית אל מכוניתו שחנתה ברחוב, במקום שסומן עבורה בצבע לבן. יום ראשון, 6 בדצמבר 1981, היה אחד הימים הנדירים שבהם יצא מהבית עם אשתו ובתו בת ה־5, משום שרחל ביקשה שייקח אותה לבדיקה בבית החולים אסף הרופא. הם הורידו את מורן בגן, והמשיכו בדרכם.
את רעיון ההתנקשות העלה הרצל אביטן, אז אסיר נמלט שנידון ל־15 שנות מאסר על שוד בנק בתל אביב. הוא וחברו, יעקב שמש, חשוד בשוד שנמלט מהמעצר באבו כביר, תכננו להגיע לבית בראשון לציון ולארוב לניצן. אלא שהשניים הגיעו באיחור, והבחינו כי מכונית הרנו 4 אינה בחניה. הם דחו את תוכניתם בשבוע.
כעבור שבוע בדיוק הם הגיעו לבית מוקדם, יחד עם העבריין משה כהן שהמתין ליד רכב המילוט (ויהפוך מאוחר יותר לעד מדינה נגדם). אביטן ושמש תצפתו על הבית. כשראו את ניצן נכנס למכוניתו ויוצא לדרך, נסעו אחריו, עד שעצר בצומת סמוך. אביטן ירד מהמכונית, כשפניו מכוסות בכובע גרב, שלף את אקדחו וירה בניצן 22 כדורים.
עד היום נחשבת ההתנקשות ברוני ניצן לאחד הפשעים החמורים בתולדות המדינה. אביטן ושמש נידונו ב־1983 למאסרי עולם. אביטן מת בשנת 2001 מדום לב בשנתו, בעת אשפוז בבית חולים לצורך ניתוח בגבו. שמש חלה בסרטן בכלא, הועבר להוספיס ב־2014 ונפטר שם כעבור חודש.
מורן זוכרת במעומעם את יום הרצח. אמהּ שלחה את אחת השכנות לאסוף אותה מהגן, והיא שהתה בבית השכנה עד אחר הצהריים. "יש לי רסיסי זיכרונות, שבהם אמא מגיעה לבית של השכנה ואומרת לי, 'אבא לא יחזור יותר'", היא כמעט לוחשת, "מרוב שוק, לא אמרתי מילה. הלכתי לחדר אחר".
רחל, כיום מנהלת פרויקטים בחברת בנייה שמעולם לא נישאה בשנית, משלימה לבתה את החלקים החסרים בפאזל. "ביום הרצח יצאתי מוקדם לבדיקה בתל השומר עם אחותי וחברה. בסיום ישבנו בחוץ על הדשא וחיכינו לתוצאות. פתאום ראיתי מרחוק שני אנשי שב"ס, יחד עם רופא מהארגון. הסתכלתי מסביב, כי לא האמנתי שהם באים אלי, ולא הבנתי איך בכלל ידעו שאני שם.
"הם אמרו לי שירו ברוני ושהוא נפצע. לא רצו להפיל עלי שם שהוא נהרג. בהתחלה הייתי בשוק וגמגמתי. אחר כך ביקשתי שייקחו אותי אליו לבית החולים. כשהם אמרו שעדיף שאסע קודם הביתה, הבנתי.
"אחותי נהגה באוטו, ואני ישבתי לידה. הרגשתי שכל העולם שלי חרב. הייתי רק בת 28, עם ילדה בת 5. בכיתי כל הדרך. היה ברור לי שזה על רקע העבודה של רוני, וחשבתי איך אבשר למורן שאין לה אבא יותר.
"כשהגעתי הביתה לא ראיתי את הרכב שלו, כי כבר הזיזו אותו. במזל נחסכה ממני הטראומה. למטה היתה שכנה, חברה שלי, שהבן שלה למד עם מורן בגן. היא הציעה לאסוף את מורן ולהשאיר אותה אצלה עד שאוכל לבוא, והודיתי לה.
"שב"ס דאג לסידורי הקבורה, כך שיכולתי לחשוב מה אגיד למורן. דיברתי עם פסיכולוגית מהעירייה, שהמליצה שלא אגיד לה שהוא נסע לחו"ל או עלה לשמיים, אלא רק את האמת. וזה מה שעשיתי.
"הלכתי לשכנה וראיתי את מורן משחקת עם הבן שלה בסלון. לקחתי אותה לאחד החדרים, הושבתי אותה מולי על המיטה ואמרתי לה, 'אבא לא יחזור יותר. יש לך רק אותי עכשיו, ואני לעולם לא אעזוב אותך'.
"היא היתה בשוק והביטה בי כאילו כל המעמד לא קשור אליה. פתאום יצאה מהחדר והלכה לשחק שוב בסלון. הייתי בטוחה שהיא לא הבינה, ושוחחתי שוב עם הפסיכולוגית. היא אמרה לי, 'תני לה לעכל'.
"באותו יום מורן ישנה אצל אחותי, כי לא רציתי שתהיה איתי לבד, עם כל הבכי. הייתי מרוסקת. חזרתי לבית ריק. שום דבר לא הכין אותי למצב הזה. רגע אחד היה לי בעל, והיה לנו עתיד והיו לנו תוכניות, ורגע אחר כך הוא איננו".
מורן נזכרת בסיטואציה אחת, הקשורה למותו של אביה. "באחד מימי השבעה ישבתי במרפסת והסתכלתי למטה. קצין שב"ס בא לביקור תנחומים והחנה את הרכב במקום המסומן של אבא שלי. אמא סיפרה לי אחרי שנים שצעקתי לו מלמעלה, 'זה בסדר. אבא שלי לא יחזור יותר'. כך היא ידעה שהבנתי.
"אני לא זוכרת את דמותו של אבא מעבר לתמונות. אבל את המסדרון של בית המעצר לא שכחתי. אבא לקח אותי כמה פעמים לעבודה, והמראות שם נחרתו לי בזיכרון למרות שהייתי קטנה".
בסוף שנת הלימודים בגן, חצי שנה אחרי שנרצח, ביקשה הגננת מהילדים לצייר את המשפחה שלהם. "קינאתי שלכולם יש שני הורים ואחים, אז ציירתי את אמא, אותי, את האחיות של אמא, את בנות הדוד, ובקצה ציירתי ריבוע ובתוכו אבא שלי. לא היה לי זיכרון חי ממנו, אז ציירתי אותו כמו שהכרתי - תמונה בתוך מסגרת שתלויה על הקיר".
לאורך השנים היא נמנעה מלשאול את אמה על אביה. רחל, מצידה, הקשיבה לעצת מטפלים ולא העלתה בבית את הנושא. "יצא שכל אחת מאיתנו הגנה על השנייה, וכך מעולם לא ישבנו לשיחה מעמיקה עליו".
באזכרות ביום השנה היו עומדות יחד ליד הקבר בקריית שאול, ואחר כך חוזרות הביתה בדממה.
"גם בבית הספר אף אחד לא שאל אותי על אבא. הפעם הראשונה שהזכרתי את מותו היתה בגיל 9, בקייטנה. אחד הילדים משך לי בשיער כל הזמן, אז אמרתי לו שאבא שלי מת, כדי שיעזוב אותי".
כשהיתה בת 12, בשנת 1988, הוזמנה מורן לסיור שארגן שב"ס לבני ובנות מצווה בכלא איילון. "אני זוכרת שחששתי שאתקל באחד הרוצחים של אבא. זמן קצר אחר כך טסתי עם יתומות צה"ל בנות מצווה לטיול בבלגיה. שם שמעתי את אחד המדריכים מספר שהרצל אביטן ברח שוב מהכלא. ביקשתי מייד להתקשר לאמא שלי. פחדתי שהוא ינסה לרצוח גם אותה". אביטן נתפס כעבור שבוע בהוד השרון.
במהלך השנים חשבת מה היה קורה אם הרוצחים לא היו מאחרים בניסיון הראשון, והיו רואים את אבא שלך באוטו עם אמך ואיתך?
"אני לא מאמינה שהנוכחות של אמא היתה מצילה אותו. יש סיכוי שהיו הורגים גם אותה, כי הם היו חדורי מטרה. אבל אני לא מתעסקת בשאלה הזאת. שום נבירה בפרטים לא תשנה את המציאות. אם אתחבט בשאלה, היא תוביל אותי למקומות לא טובים".
כל השנים היא התרפקה על משפחתה של אמא שלה. "חמש הדודות שלי לא נתנו לנו להרגיש שאנחנו לבד", היא אומרת, "חגגנו איתן ימי הולדת וחגים, ועם אחת מהן טסנו לארה"ב לחודש. שתיים מבנות הדודות שלי הן בגילי, והן כמו אחיות בשבילי. בזכותן לא הרגשתי מעולם חוסר.
"עם המשפחה של אבא היה לנו פחות קשר, למעט עם סבתא שלי. מאוד אהבתי אותה. בכל שיחה איתי היא בכתה, כי הזכרתי לה את אבא. כאמא אני מבינה את הכאב שלה, אבל כילדה היה קשה לי לראות אותה ככה. היא היתה מלאה בצער, ואני הייתי עסוקה בהדחקה".
כשהיתה בת 16 נרשמה מורן ללימודי רכיבה על סוסים. "במשך שנים הייתי עוברת ליד חווה, לא רחוק מהבית, ואף פעם לא נכנסתי פנימה, למרות שהסתקרנתי. באחד הימים קיבלתי אומץ והחלטתי לבדוק. מאותו רגע הרכיבה הפכה לתרפיה שלי.
"כמעט בכל שבוע השתתפתי בתחרויות של קפיצות ראווה, וזכיתי בהמון מדליות. בגיל 17 זכיתי פעם אחת במקום הראשון בתחרות, ואחר כך נסעתי להשתלמות ולתחרויות באנגליה".
שנה אחר כך, בכיתה י"ב, נתקלה לראשונה בכתבה על הרצל אביטן. שם גילתה לראשונה על הדרך שבה נרצח אביה. "באותו רגע הבנתי עד כמה הדחקתי. בדמיוני אבא נרצח בכלא, ולא ליד הבית שלנו. לא אמרתי לאמא כלום כדי לא לצער אותה. מאוד התאכזבתי שלא ידעתי את הפרטים קודם.
"מאז, בכל פעם שמצאתי כתבה שבה הזכירו את אבא, קראתי בשקיקה. במהלך השנים למדתי כמה כדורים ירו בו, באיזה מרחק עמד הרוצח, איך תכננו את הרצח. כבר אז אמרתי לעצמי שלילד הראשון שלי אקרא רון, על שמו של אבא".
רחל לא ידעה שבתה מתעניינת בפרטי הרצח. "היא ניסתה לגונן עלי מהכאב, כדי שלא אשבר, ואני נהגתי כמוה", קולה נשבר, "עטפתי אותה כל השנים ולא נתתי שמישהו יעז לפגוע בה. זו גם הסיבה שלא התחתנתי שוב. היו לי מערכות יחסים, אבל אף גבר לא נכנס הביתה, כי לא רציתי שתחשוב שמישהו יכול לתפוס את מקומו של אביה. היום טוב לי לבד.
"את יודעת", היא לוחשת לפתע, "אחרי הרצח הביאו לי את התיק של רוני ואת הצמיד מזהב, שקניתי לו בתחילת הנישואים. בתקופה ההיא היה מקובל ללכת עם תכשיט כזה. ראיתי שהצמיד נפגע מאחד הכדורים שירו עליו. הוא שמור אצלי עד היום".
בצבא היא ויתרה על קורס מ"כיות ושירתה כמחסנאית טכנית בחיל האוויר, כדי להמשיך להתאמן ולהתחרות בקפיצות ראווה. אחרי שחרורה עבדה כמדריכה לרכיבת סוסים והדריכה ילדים עם צרכים מיוחדים ונכי צה"ל.
"זו היתה הפעם הראשונה שהלכתי בדרכו של אבא, שהיה מסור לשיקום של אחרים. אחרי הלכתי ללמוד טכנאות וטרינריה ועברתי לעבוד בבית חולים לחיות.
"הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי, ועברתי לסמינר הקיבוצים. למדתי הוראת מדעים, עם התמחות בחינוך מיוחד, והתפרנסתי מעבודה ביחידת הסורקים בנתב"ג. עבודה בשב"ס היתה אצלי בראש, אבל לא רציתי להיות סוהרת. לא חשבתי שאפשר לעשות גם תפקידים אחרים".
ב־2001 מת הרצל אביטן. מורן למדה על כך מהתקשורת, "וזה עבר לי מעל לראש. התרכזתי בלימודים, כי הייתי בטוחה שבהוראה אמצא את המקום שלי. אחרי שסיימתי את התואר, שימשתי מחנכת ומורה למדעים בכיתה ו'. אבל כעבור ארבע שנים הגעתי לנקודת רוויה ותהיתי מה אפשר לעשות.
"בלי לתכנן, כמו יד מכוונת, הכל השתנה באזכרה לאבא בסוף 2008. ניגשה אלי קצינה ששירתה בכלא ניצן, ושוחחנו קצת. כשסיפרתי לה שאני מורה, היא אמרה, 'למה לא תבואי לשרת אצלנו כקצינת חינוך?' באותו רגע נפל לי האסימון. זה היה מה שחיפשתי כל השנים".
ב־9 באוגוסט 2009 התגייסה לשב"ס. "הייתי אז נשואה, בחודש השני להיריון עם רון. חזרתי הביתה ומייד מדדתי את המדים ונעמדתי מול המראה. הרגשתי התרוממות רוח וחיבור לאבא. ידעתי שאני נכנסת לשלב משמעותי בחיים שלי, כי הרי יש בית מעצר על שמו, וניצן זה שם מחייב. צילמתי את עצמי ושלחתי את התמונות לאמא ולסבתא, שהתרגשו מאוד".
מה אמרו במשפחה על ההחלטה שלך?
"כולם תמכו. אף אחד לא אמר 'אולי ירצחו אותך' או 'למה את הולכת לעבוד בארגון שבו אבא שלך נרצח במסגרת תפקידו?'. אני הראשונה בהיסטוריה של שב"ס שהתגייסה כדור שני, בעקבות אסון שקרה להורה. מבחינתי זו גאווה".
את התפקיד הראשון עשתה בכלא איילון. בכל בוקר, כשחצתה את השער, הגניבה מבט אל השלט הכחול שעל בית המעצר ניצן, הנושא את שמו של אביה, אולם מעולם לא נכנסה פנימה.
"לא היה לי מה לחפש שם, אבל תמיד נזכרתי איך, כילדה, הסרתי את הלוט מעל השלט. חשבתי כמה אבא חסר לי, כמה הייתי שמחה לקבל ממנו עצות ליום הראשון בתפקיד ולשמוע את הקול שלו לפחות פעם אחת. אין לי מושג איך הוא נשמע, כי בשב"ס אין הקלטות שלו, ומהחתונה עם אמא יש רק תמונות ולא וידאו".
בחודשים הראשונים שלה בכלא איילון היא למדה איך לתקשר עם האסירים. עם הזמן קיבלה קבוצות טיפוליות משלה, שהכילו שבעה אסירים בכל מפגש, ובהן דיברה איתם על כישורי חיים בסיסיים. "עשינו סימולציות איך להגיב למצבים חברתיים שונים".
חשבת על העבירות של האסירים שמולך?
"לא. אם אתעסק בזה, לא אוכל למלא את תפקידי".
שנתיים לאחר תחילת שירותה בשב"ס, חיפשה מורן דרך מיוחדת להנציח את אביה. היא מצאה בכתובה של הוריה את החתימה שלו, והפכה אותה לקעקוע על העורף.
בשנת 2012, לאחר שלוש שנים באיילון, עברה מורן לכלא רימונים בשרון, שם שימשה קצינת חינוך במשך חמש שנים. "ביום הראשון בעבודה סיפרו לי שיום לפני שהגעתי, העבירו משם את יעקב שמש. לא שאלתי לאן. מאוחר יותר שמעתי שהוא במעשיהו. בעצם, בזכותי הוא עבר לכלא קל יותר".
התעניינת אצל הסוהרים איך הוא היה כאסיר?
"הם אמרו לי שהוא עבר שינוי בכלא. נגמל מסמים וניסה לגמול אסירים חדשים".
רצית לדבר איתו?
"לא. צריך המון כוחות נפשיים כדי לפגוש את הרוצח של אבא שלך. מעולם לא חשבתי עליו, ופתאום זה הפך מוחשי.
"כמה חודשים אחרי שהוא הועבר, ולפני שידעתי היכן הוא, הוזמנתי לטקס של נגמלים במעשיהו. בבוקר האירוע רון הרגישה לא טוב, אז ויתרתי על הטקס. זה היה גורל. יעקב שמש דיבר שם, ואני שמחה שהמעמד הקשה הזה נחסך ממני".
ב־2014 הוחלט לשחרר אותו, אחרי שריצה 33 שנים מתוך 45, משום שחלה. איך הרגשת?
"שאלתי את אמא אם הודיעו לה, והיא ענתה שכן. זה היה בסדר מבחינתנו. שמעתי שאחרי חודש הוא נפטר".
את שמה את שיקום האסירים לנגד עינייך, והוא השתקם. היית מסוגלת לסלוח לו?
"הבחירה שלי היא לא לכעוס יותר. אני לא באה ממקום נקמני, כי אחרת אין סיכוי שהייתי ממלאת תפקיד כמו שלי. אני מאמינה במה שאני עושה. בלי שיקום יהיה במדינה כאוס. נכון שהרוצחים דנו אותי לחיים ללא אבא, אבל סיימתי כבר את כל שלבי האבל ולמדתי לקבל את המצב".
ב־2016 הכירה מורן את אבי, בן זוגה, חבר קיבוץ ליד הכנרת. היא לא שיערה שמערכת היחסים הזאת תוביל אותה לגלות צד נוסף בשירותו של אביה. "התברר שאבא שלי הגיע לזמן קצר לכלא שאטה כדי לנסות לשלב אסירים בעבודה במפעלים של הקיבוצים. המְתאם בין הכלא לקיבוצים היה אבא של אבי, ששוחח עם אבא שלי כמה פעמים. עוד דוגמה מה זה גורל".
לפני שנתיים שוב סגרה מעגל, כשמונתה לקצינת החינוך של בית המעצר הדרים. במקום הזה, שנקרא בעבר בית המעצר תל מונד, מילא אביה את תפקידו הראשון כקצין חינוך.
"העבודה עם עצורים שונה מאשר עם אסירים שכבר נשפטו לעונשי מאסר. הם יודעים שאם ישתתפו בקבוצות טיפוליות, זה ישפיע לחיוב על המשפט ועל העונש שלהם. הייתי שותפה שם לפרויקט גמילה מהתמכרויות לסמים, להימורים ולאלכוהול, ודיברתי איתם על חשיבה חיובית ועל פיתוח זהות אישית.
"זו היתה הפעם הראשונה שעבדתי עם מכורים, ושוב נזכרתי באבא. שנינו פעלנו חזק נגד סמים - הוא מהצד הפיקודי, ואני מהצד השיקומי. הייתי נותנת הרבה כדי לשמוע אותו אומר שהוא גאה בי, על שהמשכתי את דרכו.
"שם, וגם בחתונה שלי, הרגשתי יותר מתמיד את החוסר שלו. הוא לא ליווה אותי בחופה, לא היה לצידי בעבודה בכלא, ולא נתן לי עצות. גם בלידות של הילדים היתה לי תחושת החמצה. הם לא יכירו את סבא שלהם. בגלל שהייתי בת יחידה, ידעתי תמיד שיהיה לי יותר מילד אחד".
האסירים יודעים שאת הבת של רוני ניצן?
"יש לי תג שם על החזה, אבל ב־11 שנות שירות נשאלתי על זה רק שלוש פעמים. אמרתי את האמת".
את מתחילה בימים אלה תפקיד חדש בכלא רימונים. לא היית רוצה לשרת בבית המעצר שייסד אביך?
"כל עוד אני בשב"ס, הארגון שאבא שלי אהב, לא משנה לי היכן אהיה. לאחרונה חשבתי על דרך להנציח אותו: לדבר עליו בקורסים של הסוהרים. אציג אותו בשני הכובעים שלי - גם בתור הבת שלו, וגם בתור קצינת חינוך בשב"ס".
tala@israelhayom.co.il
