יש לי וידוי: אני אוהבת את הגר משה. טוב, אם כבר אנחנו בקטע של כנות, אז נשים כבר הכל על השולחן. מחזיקים חזק?אהבתי גם את שירי קופפרברג בעונה הקודמת של "חתונה ממבט ראשון", השם ירחם. דווקא ל"יפהפיות והמושלמות מבחוץ" שהשתתפו בתוכנית, כדוגמת בת אל לוי, דקלה דאיטי ואחווה סיטבון - פחות התחברתי. עבורי הן היו מפגן של צביעות וחיוכים מאולצים, שבינו לבין נכונות אמיתית לבניית קשר ותהליך אישי אין כלום.
ברור לי שאני בדעת מיעוט. אלו רווקות התוכנית שנחשבו להכי "קשות", הכי בררניות, הכי "ממררות לבן זוגן הטרי את החיים". הרי השתיים ניהלו מול בחורי החמד ששידכו להן לא פחות ממלחמת חורמה, למען השם. אבל מה? הכאב והמצוקה שלהן היו אמיתיים. מהלב. הן נלחמו יום יום, שעה שעה ודקה דקה - בעצמן. וזו המלחמה הכי קשה. מניסיון.
קולות מן העבר
אתמול רבתי עם בן זוגי, גם כן, את אותה "מלחמת חורמה". יצאו לי ה"הגר ושירי" הפנימיות לרגע, והטחתי בו על כך ש"למה הוא לא לוקח יותר עמדה, למה הוא לא 'קובע עובדות בשטח'", ואיך יעלה על הדעת בכלל שכשהלך לקנות ציוד של מסכות וכפפות עבור אבי (!) ולא הצליח להשיג אותי בטלפון לגבי המידה, הוא נשאר בחנות במשך 20 דקות - עד שאחזור אליו. "קח עמדה ותחליט!", התרעמתי בפנים זעופות. "למה אתה תמיד מחכה למוצא פי?".
המסכן, שרצה רק לעשות לי טוב ופעל מתוך דאגה למשפחתי, תלה לעברי עיניים מבולבלות ותמהות: "זה לא שאין לי עמדה. אבל זה נכון, אני אוהב אותך, וחשוב לי שתהיי מרוצה".
באותו הלילה, לאחר שנים שלא נזכרתי בהן, פתאם צצו להן דמויות מהעבר ומתקופת התיכון בחלום. כל מיני "נשמות טובות" כאלו ואחרות, שהמכנה המשותף שלהן היה - שהן לא ספרו אותי. הן לא הסתכלו עליי. ואני, טיפשה שכמותי, כל הזמן הסתכלתי עליהן בציפייה ובכיליון עיניים, על אותם חבר'ה "מקובלים ובלתי מושגים", שרק יעניקו לי יחס מינימלי, שיזרקו מילה טובה, משל זכיתי בפיס באותו רגע.
את חבריי הטובים מהתיכון, באותם רגעים, לא ראיתי כלל.
טיפשונת שכמותי.
טיפשות שכמותנו.
לטורים קודמים של "חתונמי":
הוקוס פוקוס: פתאום הזוגות מאוהבים
"חתונה ממבט ראשון": בלי מתח זה מרגיש כמו נצח
"חתונמי": כששתלטנות הופכת לטרנד
לרקוד עם השדים
הגר, שירי ורווקות נוספות כדוגמתן, אותן בחורות "קשות", מרירות ובעלות שריון פלדה - אלו גם הנשים שיש להן הכי הרבה אהבה וחום לתת. כן כן, שמעתם נכון. שירי והגר, חום ואהבה. כשהן מטיחות בבני זוגן - "אתה רגיש מדי, אתה לא שם לי גבולות, אתה לא מספיק 'גבר' בשבילי - הן בעצם אומרות: "אני אוהבת אותך. יש לי רגשות כלפיך. אבל אתה לא מספיק מתאכזר אליי. אתה לא רע אליי ולא רואה בי 'עפר לרגליך', כמו בחורים קודמים ודמויות גבריות מכוננות אחרות בחיי. איך זה יתכן שאני לא צריכה להילחם על מעמדי ומקומי?!".
מה שהן לא אומרות, למרות שזה ודאי זועק לשמיים עבור לא מעט נשים, הוא: "בכך שאתה טוב אליי ומכבד אותי, אתה מאלץ אותי, שוב ושוב, להתמודד עם עצמי ועם השדים הפנימיים שלי. עם חוסר הביטחון שהוטמע בי ביעילות מתודית כל כך הרבה זמן. וזה קשה. הו אלוהים, זה קשה. מי יודע בכלל איך מתמודדים עם אהבה?
האומץ להכיל
האם יכול להיות שלמרות כל הביקורת והספקות האינסופיים שמטילים הצופים, ובמיוחד בעונה הנוכחית, באיכות השידוכים של הזוגות, שלושת המומחים בכל זאת יודעים מה הם עושים? האם יכלו השלושה לראות מבעד למעטה הקשיחות את שירי והגר, ולהבין כמה חום והכלה הן צריכות לקבל, וגם - אילו רווקים אמיצים ונועזים יוכלו למשימה הזו?
ומילה אחרונה לגבי בני הזוג של השתיים, לירן וניר. עצם העובדה שיכלו להכיל את הנשים ה"קשות" והמורכבות, אבל גם המתוקות ומלאות הרגש האלו, שהיתה להם סבלנות לגלות מה מסתתר מאחורי שריון הקשקשים שבנו לעצמן למכביר - מעידה גם עליהם הרים וגבעות. בחור אחר היה בוחר ב"דרך הקלה" ומסתלק - הם דווקא בחרו להישאר. אתם אכן "בחורים זהב", כפי שלא מעט צופים מכנים אתכם. כן מאמי, זה מכוון גם אליך.
• האם הסלבס מרוויחים מהקורונה?
• הוגשה תלונה נגד אביהו פנחסוב
• בלי חולצה: אורי ששון מתאמן בחוץ
• מה חשבנו על הקאמבק של "זהו זה" ו"הקומדי סטור"?
• הבן של אורנה בנאי מנטור בן 16
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו