לא רק לצעוק 'גזענות': "המזרחים לא מכירים את המורשת שלהם"

48 שנה לאחר שראובן אברג'ל, צ'רלי ביטון וחבריהם לתנועת הפנתרים השחורים זעזעו את ישראל בזעקותיהם לקיפוח ואפליה כלפי בני עדות המזרח, יצוין בסוף השבוע, כמדי שנה מאז 2014, יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. קובי יפרח, אחד משלושת מייסדי ארגון "כולנא - ירוחם" ללימודי מורשת יהדות ארצות האסלאם, משוכנע שהגיעה העת לעלות שלב במאבק ואת האחריות לכך הוא מטיל על ממשיכי דרכו של הציבור המזרחי.

"הפנתרים השחורים ידעו לצעוק ולהיאבק, אך הגיע הזמן לעבור לשלב הבא, שבו גם הזועקים יכירו את המורשת שלהם, המורשת של יהדות ארצות האסלאם",  אומר יפרח (37) ומשתמש כדוגמה לסערת השטרות שהתחוללה לפני כשנתיים, במהלכה קמה מחאה על כך שבשטות החדשים של בנק ישראל לא הופיעו דיוקניהם של משוררים ואנשי רוח יהודים יוצאי מדינות ערב.

"כדי שמחאה תתעורר צריך שאנשים ידעו לצעוק, אבל צריך לדעת לא רק לצעוק אלא להבין מי אנחנו ומה ההיסטוריה והתרבות שלנו. אנחנו יודעים למחות למה אין בשטרות דמויות מזרחיות, אבל לא יודעים להצביע מי הדמויות שצריכות להופיע עליהם".

יפרח גדל בדימונה ומעיד על עצמו שכבר מגיל 18 הוא חוקר ובודק בכלים שונים את מוצאו ובהמשך גם את מקורה של יהדות ארצות האסלאם.  לפני 3 שנים הקים יחד עם יניב יצחק את התכנית "אלול מן המזרח", שנועדה להעשיר את עולמם של בני עדות המזרח בחכמת הפילוסופיה, ההגות, המוזיקה ובכלל התרבות של יהודי מדינות ערב. מאוחר יותר הוקמו תכניות נוספות כמו מכינה קדם צבאית, מסגרת אקדמית בשיתוף מכללת ספיר ועוד, כשבסיס כולן נמצא בירוחם. יפרח עצמו מבלה את עיקר זמנו בין ישראל למרוקו, ממנה עלו הוריו, שם הוא מוביל סיורי לימוד ותוכן ובאופן כללי מרגיש בה בבית לא פחות ולעיתים גם יותר מארץ הולדתו – ישראל.

"אנחנו לא רוצים לשכוח". קובי יפרח // צילום: באדיבות המצולם

השנה, לאור המציאות הפוליטית הסבוכה, הגוף היחיד שיציין באופן רשמי את יום הציון יציאת יהודי ארצות ערב, יהיה מרכז דהאן, זאת למרות שלפני חמש שנים נחקק חוק מיוחד לציון היום באופן ממלכתי. "לאורך השנים", אומר מנהל המרכז וחבר הכנסת לשעבר, שמעון אוחיון, שהיה בין יוזמי החוק, "בחרה מערכת החינוך לא להטמיע אצל תלמידי ישראל את הסיפורים שהביאו למחיקת קהילות בנות אלפי שנים במדינות ערב ואיראן. בשנים האחרונות, ישנו שינוי לטובה בחלק מבתי הספר, אך זה לא מספיק. הדבר החשוב ביותר הוא להימנע מחזרה על טעויות העבר, לכן פנינו להנחלה לא רק לזיכרון. אחרי הכול זהו סיפורם של לפחות חצי מאזרחיה היהודים של מדינת ישראל".

יפרח, כפי שלא פתר את מהאחריות את יוצאי עדות המזרח, מדבר גם על חלקם של דור העולים עצמם במצב שנוצר ועושה הקבלה מעניינת לשורדי התופת הנאצית. "את רוב העולים ממדינות ערב, שלחו למקומות נידחים בפריפריה. לא נתנו להם שוויון הזדמנויות. כך יצא שבעוד שהשכן שלך ממרוקו עבר לצרפת והפך לפרופסור, אתה נהיית עובד מפעל. אולם בדומה לחקר השואה, גם ההורים שלנו לא רצו לזכור את התלאות והאפליה שליוותה אותם במדינת ישראל כבר מתחילת הדרך ולאורך שנים ארוכות"

לצד זה, ולצד הביקורת על החברה הישראלית, גם הוא מציין  את השינוי שחל בשנים האחרונות, ותולה לא מעט על התקרבות הדור הצעיר למורשת של הוריו. "אנחנו לעומת ההורים שלנו, לא רוצים לשכוח. לכן אנחנו חוקרים את ההיסטוריה שלנו ו'כולנא' זה חלק בלתי נפרד מהשינוי. הדור הצעיר חוזר לשפה והתרבות שקיבל בבית. במשך שנים, ובמידה מסוימת גם כיום, החברה העדיפה לראות אותנו רק דרך החור של הספינג', המופלטה וההילולות, אך מאז שהמודעות המזרחית העצמית שלנו וההיכרות של הצעירים עם התרבות היהודית מזרחית עלתה, חל שינוי ואני מאמין שבעשור הבא, תורת יהדות ארצות האסלאם תתפוס את החזית במדינת ישראל ותשרת את החברה כולה, גם בנושאים חברתיים, פוליטיים ומדיניים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו