מאז הלכה אמה לעולמה לפני ארבע שנים, לקחה על עצמה מאירה אמיתי (68) מכפר ורדים להפיץ לדורות הבאים את סיפור הישרדותה הבלתי ייאמן בשואה. שרה לנדסברג־הולצר, שנפטרה שבוע אחד בלבד לפני שמלאו לה 90, החלה להנחיל את סיפורה לצאצאיה רק בערוב ימיה.
היא אמנם יצאה עימם לטיול שורשים שבמסגרתו היו גם במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, אבל מעולם לא חזרה שוב למבנה שאותו כינו היהודים "הסאונה". השנה עשתה זאת לראשונה בתה מאירה אמיתי וחזרה ל"סאונה", התחנה הראשונה שאליה הגיעה אמה אחרי הסלקציה שערך ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. שם הנאצים שטפו אותה במים קרים, גזזו את שערה וקעקעו על זרועה השמאלית את המספר שאותו הגדירה לימים באופן מדהים כ"מספר המזל שלי".
"כשהיא אזרה אומץ והעזה לפנות דווקא לעזרת מפקד מחנה הנשים שהיה קצין אס.אס, הוא ביקש לראות את המספר שעל זרועה ואמר לה 'זה מספר המזל שלך'", מספרת מאירה על קורותיה של אמה, "המספר שהוטבע על זרועה של אמי היה 52077 שסכום הספרות שלו הוא 21 - מספר המזל במשחק הקלפים בלאק ג'ק. כך הוא הציל את חייה שלוש פעמים".
מאז נולדה ב־1925 ועד 1938 חיה שרה עם הוריה, אחותה ושני אחיה בעיר לייפציג שבגרמניה. ב־1938 גורשו יהודי גרמניה לפולין, והמשפחה עברה להתגורר בעיירה הפולנית בנדין ובהמשך נאלצה לעבור לגטו שהוקם בתחומה. אחותה הספיקה לעלות לישראל בתחילת המלחמה ובמהלכה נלקחו שני אחיה על ידי הנאצים למחנות עבודה, ואחד מהם לא שב מהם מעולם. שרה נותרה לבדה עם הוריה בגטו ובאוגוסט 1943 הם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. בסלקציה שביצע מנגלה הוא שלח את הוריה למשרפות ואותה ל"סאונה", שם קועקע על זרועה המספר הגורלי.
מספר המזל של שרה
מה"סאונה" נשלחה שרה למחנה העבודה ושובצה ב"קומנדו אבנים". מבוקר עד ערב היו מעבירות נשות הקומנדו סלעים ממקום אחד למקום אחר, מרוחק. כשראתה שגופה נחלש מיום ליום, אזרה אומץ וניגשה לראשונה לקצין האס.אס הסלר, מפקד מחנה הנשים, וביקשה ממנו שיעבירה לעבודה אחרת.
"מהיכן החוצפה?"
בזיכרונותיה, שאותם העלתה בערוב ימיה בספר "המספר שהציל את חיי", שחזרה את הרגעים הדרמטיים: "הסלר הסתכל בי בבוז. חבורת הגרמנים שעמדה סביבו התכוננה כבר להסתער לעברי. הסלר סימן להם להניח לי, הסתכל בי בבוז ושאל אותי: 'מהיכן לקחת את החוצפה הזו לגשת אלי?' ראיתי באיזה זלזול הסתכל בי ומייד שאל אותי: "מה מספרך?". הפשלתי את שרוול החלוק שלבשתי, הצבעתי על המספר והוא הסתכל על המספר שלי ואמר: 'פינף, צוואי, נול, זיבן, זיבן. סך הכל זה 21 וזה מספר המזל שלך. אני אשתדל לעזור לך'".
בערב קראה לה אחראית הבלוק, נזפה בה על שהעזה לפנות לקצין האס.אס ובישרה לה כי תועבר מייד ל"קומנדו כבישים", שם היה תפקידה לסחוב סלעים ולסלול כבישים. בחלוף שלושה שבועות של עבודה מפרכת, חלתה שרה ונחלשה, משקלה ירד ל־38 ק"ג וגופה הפך עור ועצמות. כשהצליחה בדרך לא דרך להגיע להסלר, הפעם הוא כבר לא זיהה אותה. רק כשחזרה והפשילה את שרוולה להראות לו את המספר, נענה לתחנוניה והעבירה ל"קומנדו קנדה" הנחשב הקל והטוב ביותר במחנה. תפקידו: איסוף ומיון הרכוש של היהודים שהגיעו למחנה. בחלוף הזמן המשיכה שרה להיחלש, חלתה ונשלחה תכופות למרפאה מאולתרת. חודשים ספורים לפני תום המלחמה שהתה במרפאה בזמן שד"ר מנגלה ערך במקום סלקציה. היא נשלחה לתחנת מעבר בדרך לתאי הגזים יחד עם כל הנשים שהיו כבר חלשות מכדי לחזור לעבודה.
המלאך המושיע
"הגרמנים הורו לנו להתחיל לצעוד בעקבותיהם. באותו רגע, לא יודעת מהיכן צץ בי הרעיון, נכנסתי לתוך המחראה והשחלתי את גופי לתוך החור כשחצי מגופי מבוסס בתוך הצואה, ובידיי נתליתי משני צידי החור. ידיי כבר איימו להיתלש מגופי והרגשתי שאוטוטו אני צונחת אל תוך הצואה", העידה בספר זיכרונותיה. "'האם יש מישהו בבלוק?' נשמע קול מוכר מאי שם. לא ניתן היה לטעות בקול - מייד זיהיתי את קולו של הסלר - המלאך המושיע שלי. השבתי ממעמקי הבור: 'כאן, אני נמצאת בתוך הצואה...!' הסלר קרב אלי, הושיט לי יד ומשך אותי מתוך הבור".
עוד באותו יום אסר קצין האס.אס על פקודיו לשלוח את "בעלת מספר המזל" לתאי הגזים. שרה הוחזרה לעבודתה ב"קומנדו קנדה", שבו המשיכה לעבוד עד ליום שחרור המחנה. בערוב ימיה אמרה כי "היום כבר ברור לי מעבר לכל ספק: בבירקנאו זכיתי במספר של החיים. אני ניצחתי, זכיתי בחיים וניצחוני הוא משפחתי. ביד רועדת, אך גם בנפש חפצה, החלטתי לתעד את סיפורי כדי להנחיל לילדיי ולנכדיי ולדורות הבאים את הציווי: לזכור ולעולם לא לשכוח".
בינואר 2015, כשכבר היתה בדיור מוגן בחיפה, נפטרה שרה (90) כשהיא מוקפת בילדיה, בנכדיה ובניניה. "בטקס יום השואה הראשון אחרי שאמא נפטרה, התארגנתי עם קבוצת נשים מכפר ורדים ויזמנו פרויקטים בקהילה להנחלת זיכרון השואה" מסכמת מאירה, "הפרויקט הראשון היה 'זיכרון בסלון'. מאז אני מספרת בכל שנה את הסיפור של אמא".
