בסעודיה עם תפילין וגלבייה

אם יש מקום שחשבתי שלעולם לא אבקר בו, הוא סעודיה. אבל כשנתקלתי בידיעה על הנפקה אפשרית של ויזות למדינה המוסלמית־סונית, בדקתי מייד את הנושא. 

הבנתי שבניסיון למשוך תיירים, ממשלת סעודיה הקימה סוכנות בשם "רשות הספורט הכללית", לארגון אירועים מושכי מבקרים במדינה. האירוע הראשון היה מרוץ המכוניות פורמולה E גרנד פרי, שנערך ב־15 בדצמבר באזור דרעייה, רובע עתיק מצפון־מערב לריאד, ששימשה בעבר בירת הממלכה.

תיירים שהביעו עניין באירוע היו זכאים לוויזת כניסה דרך האינטרנט, בלי צורך בביקור בקונסוליה או בשגרירות. הוויזה הונפקה ל־30 יום, וההגבלה היחידה לביקור היתה הערים הקדושות לאסלאם - מכה ומדינה - הסגורות ללא־מוסלמים. הוויזות הונפקו בצירוף כרטיס למרוץ המכוניות בלבד.

בתקופה שבה נתקלתי בידיעה על הוויזות החל לצוף הסיפור המזוויע סביב גורלו של העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י, שנעלם בקונסוליה של סעודיה באיסטנבול, טורקיה, ואחר כך התברר שנרצח שם. היה לי הרושם שסעודיה משתנה לטובה, אבל האירוע המטריד הזה גרם לי לחשוב שאולי טעיתי. עורך המגזין החרדי-אמריקני שבו אני כותב, "עמי מגזין", הרב יצחק פרנקפורטר, הרגיע אותי ואמר: "הם לא צריכים סקנדל נוסף של יחסי ציבור. האמן לי, הם יתנהגו יפה".

אחד הדברים שהטרידו אותי בנוגע לנסיעה היה שלא מצאתי מידע ברור על האפשרות של כניסת יהודים לסעודיה. בעבר, אנשים שסימנו "יהודי" בבקשה לוויזה סורבו באופן מיידי. בטפסים שמילאתי לא היתה אפשרות כזו, אלא רק "לא־מוסלמי", כך שלא ידעתי מה צפוי לי. חששתי שיחרימו לי את הטלית ואת התפילין, והיועץ שלי לעניינים גיאו־פוליטיים ייעץ לי פשוט לשלוח מייל ולשאול. 

לפנייה הראשונה קיבלתי תגובה לבבית שהצהירה שאתקבל בברכה במדינה (עם המלצה להזדרז ברכישת הכרטיס למרוץ המתקרב). לפנייה השנייה שלי, בקשר לעניין הטלית והתפילין, קיבלתי תשובה בנוסח "אנחנו לא רשות המכס, מטפלים רק בוויזות".

כשארזתי לקראת הנסיעה, ידעתי שאני צריך להיזהר מאוד. רשויות המכס הסעודיות ידועות לשמצה בהחרמת מוצרים אסורים, כגון אלכוהול, מוצרי חזיר וכל ספרות דתית שאינה אסלאמית. נוסף על כך, אסור להיכנס עם חפץ הנושא את דגל ישראל, כסף ישראלי או כל דבר המיוצר בישראל. 

יומיים לפני הנסיעה קניתי לבוש ערבי מסורתי בשוק הארמני בירושלים, כדי לקחת אותו איתי לסעודיה. בדלפק של "סעודיה איירליינס" באיסטנבול, שאליה הגעתי בטיסה מישראל ושממנה עליתי לטיסה לריאד, בחנה נציגת חברת התעופה בעיון את הדרכון שלי וקראה לאחראי עליה. הלה שאל אותי: "אתה במקור מישראל?" 

"לא. אני מארה"ב", עניתי. "איפה בארה"ב?" הוא המשיך. "ברוקלין, ניו יורק", אמרתי. 

"הו, ברוקלין", אמר והסתכל שוב בדרכון מקרוב. נראה שהוא הרגיש לא נוח למקרא השם היהודי שלי. "שלוים יוסף זייאנץ", אמר בקושי רב. 

פתאום נדלקו עיניו. "יוסוף, אתה יוסוף", הצהיר בחיוך. "אתה טס לצפות באירוע הפורמולה E?" כשהשבתי בחיוב, איחל לי טיסה נעימה.

"סעודיה איירליינס" היא אחת מקומץ חברות תעופה הפועלות על פי חוקי השריעה (ה"הלכה" המוסלמית), מה שאומר שכל המזון הוא בהכשר "חלאל" (כשר למוסלמים) ואין אלכוהול על המטוס. הדיילים לבושים כדיילים, ורק הנשים חובשות כובע מיוחד עם רעלה מחוברת המכסה את שיערן. 

נוסעות רבות לבשו שמלות שחורות גדולות ורעלות, מה שהבליט את הניגוד בין הנוסעים החילונים מטורקיה לבין המוסלמים האדוקים מסעודיה. הגלביות של הנוסעים הגברים קצת הלחיצו אותי בתחילה, ואני מודה שנדרש לי קצת זמן להתרגל, אבל עד מהרה חשתי רגוע. לא חששתי או הרגשתי מאוים. איש לא ידע מי אני, וזה נתן לי תחושה טובה.

"אללה אכבר" במטוס

רגע לפני ההמראה נשמעה קריאה במערכת הכריזה: "גבירותיי ורבותיי, הפסוקים הבאים נאמרו על ידי הנביא מוחמד לפני היציאה למסעותיו". ואז הגיע צמד המילים המוכר כל כך, "אללה אכבר, אללה אכבר", ואחריהן תפילה של דקה. "תפילת הדרך" בגרסת האסלאם, מה שהזכיר לי למלמל לעצמי את הגרסה היהודית. 

איש במטוס לא הופתע מהתפילה ברמקולים. במקום שאני מגיע ממנו, אם תגיד את צירוף המילים "אללה אכבר" על מטוס - ככל הנראה תחטוף כדור מקצין הביטחון. היה מדהים לראות איך משהו שנחשב למסוכן בארה"ב הוא נורמלי כל כך בסעודיה.

אחרי ההמראה סיירתי במטוס ונתקלתי בכמה שורות חסרות, שבמקומן היה רק שטיח. כששאלתי דייל לפשר הדבר, הוא הסביר: "זה חדר תפילה, כמובן. אתה יכול להשתמש בו מתי שתרצה. להביא לך שטיח תפילה?". סירבתי בנימוס וחשבתי על כך שגם חברת אל על צריכה להנהיג חדרי תפילה במטוסים שלה, כדי למנוע את ההצטופפות של המתפללים ליד המטבח.

ככל שהטיסה התקדמה, כך הכובע שחבשתי לראשי הפך ללא נוח. הבעיה שלי היתה שאם אסיר אותו, תיחשף הכיפה שמתחת, יחד עם הפאות המגולגלות מתחתיה. בתנועה מהירה הסרתי את הכובע וכיסיתי את הראש בשמיכה. ניסיתי להעניק את הרושם שאני מבקש לישון, אמרתי תהילים מתחת לשמיכה, בתפילה לנסיעה בטוחה ומוצלחת. בסופו של דבר נרדמתי, עד שהדיילים העירו אותי דקות אחדות לפני הנחיתה.

במבט מחלון המטוס הבחנתי באוהלים מוארים ובמדורות במדבר, וראיתי כביש מהיר שחוצה את המדבר בדרך לבירה ריאד. כשירדנו מהמטוס הופתעתי ממשב האוויר הקר. תמיד סברתי שסעודיה היא מדינה חמה באופן בלתי נסבל, גם בחורף. אבל גיליתי, כפי שקרה לי שוב ושוב במהלך הנסיעה הזו, שדעות רבות שהיו לי על המקום הזה היו פשוט לא נכונות.

החשש הגדול ביותר שלי לפני הנסיעה היה בידוק המכס בשדה התעופה בסעודיה. שמעתי שנציגי המכס מחפשים בכל מזוודה ועלולים להחרים ספרי תנ"ך, צלבים נוצריים, מגיני דוד, מזון שאינו "חלאל", ואפילו מצלמות ומחשבים ניידים.

בצילום הקטן: זייאנץ בלבוש חסיד בישראל

התפילין שלי היו מונחות באחד התיקים שאיתם עליתי למטוס, ועכשיו התבקשתי להכניס אותו לסורק. התיקים עברו בהצלחה, למעט התיק האחרון, זה עם התפילין, שלכד את תשומת הלב של הבקרית שעמדה מאחורי המכשיר. האישה, שהיתה לבושה בעבאיה וברעלה שחשפה רק את עיניה, ביקשה שאפתח את התיק. האנגלית שלה היתה טובה למדי. 

"הנה זה בא", חשבתי לעצמי בזמן שהיא בוחנת את התיק שלי. "אני גמור".

האישה שאלה אם יש לי עט לייזר, והבטחתי לה שלא. מתוך התיק עם הטלית והתפילין היא הוציאה טוש שחור מלא בדיו מיוחדת לתיקון התפילין. הסרתי את פקק הטוש והראיתי לה שלא מדובר בעט הלייזר שממנו היא חששה. הבקרית פתחה את התיקים שכללו את התפילין והחלה להתיר את הרצועות. "מה זה?" שאלה. הייתי רגוע וניסיתי לענות בנחת. 

"אני יהודי", אמרתי. "אני צריך את הקופסאות האלו לתפילה, אלו אביזרים יהודיים דתיים". 

"איך אתה משתמש בהם?" היא שאלה. 

"אני מניח את אחת הקופסאות על הראש ואת השנייה על גבי הזרוע, ואז עוטף ברצועות את הזרוע", הסברתי. 

"ואז?" היא המשיכה. "אני מתפלל", עניתי. 

"מה יש בתוך הקופסאות?" היא המשיכה וחקרה. 

"מגילות תפילה קטנות". 

"וממה הקופסאות והרצועות עשויות?" שאלה. 

"רק עור", השבתי. 

"אז, אני עדיין לא מבינה, מה אתה עושה בהן?" חזרה ושאלה. "אני לובש אותן בזמן שאני מתפלל", אמרתי. 

"מעולם לא ראיתי דבר כזה", אמרה. "אני צריכה לקרוא לאחראי כדי לבדוק אותן. יש לך עוד טכנולוגיה מעניינת שאני צריכה לדעת עליה?"

כמעט התפוצצתי מצחוק כששמעתי אותה קוראת לתפילין "טכנולוגיה מעניינת". בפנים רגועות הודעתי לה שזו ה"טכנולוגיה" היחידה שהבאתי איתי. הבקרית קראה לאחראי עליה וניסתה לשוחח איתי בזמן שהמתנו לו. "אז מה אתה יודע על סעודיה, מלבד העובדה שמדובר במדבר?" היא שאלה. 

עכשיו זה לא הזמן לציין את ג'מאל ח'אשוקג'י, חשבתי לעצמי. "אנשים ידידותיים ואוכל מעולה", מלמלתי לבסוף. 

"כן, זה נכון", אמרה בדיוק כשהאחראי עליה הגיע.

האחראי, שנראה כבן 18 ולא דיבר מילה באנגלית, הניח את התפילין על השולחן ומלמל משהו בערבית לפני שהחל להתרחק. "מה הוא אמר?" שאלתי את האישה. "הוא הלך לקרוא לאחראי עליו", השיבה. "אם תוכל ללכת אחריו עם התיקים שלך". 

בנקודה זו התחלתי מעט לדאוג. האם אני בצרות? תהיתי לעצמי. האישה חשה ככל הנראה את אי הנוחות שלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "אין לך ממה לדאוג. אתה לא בצרות. הכל יהיה בסדר. רק לך אחריו". מאחורי הרעלה שלה יכולתי להרגיש שהיא מחייכת. אספתי את התיקים שלי והלכתי אחרי האחראי הצעיר, לא לפני שהאישה איחלה לי שהות נעימה במדינה.

המנהל הבכיר היה אדם מאסיבי בגובה שני מטרים לפחות, בנוי כמו שור. הוא לבש חליפה מערבית, עם ראש מגולח וזקן קטן. לא מסוג האנשים שהייתם רוצים להיתקל בהם בסמטה חשוכה או בשדה תעופה סעודי. 

פתחתי שוב את התיק שלי והוא הציץ פנימה, לקח את אחת התפילין שלי וחייך. הוא בחן אותי מלמעלה־למטה כמה פעמים, אולי כדי להכניס את מה שהוא רואה לתבנית הגיונית, ואז חיוכו התרחב. אחרי מה שנראה לי כמו נצח, הוא אמר שאני יכול ללכת. אספתי את המזוודות וצעדתי ישירות לממלכה הסעודית, עם טלית, תפילין, סלמי כשר והכל.

חץ בחדרים לכיוון מכה

במקום מונית, בחרתי לקחת אובר. אני מעדיף אובר, משום שמדובר בחברה אמריקנית, ואני יכול לדעת את השם, מספר הטלפון, לוחית הרישוי והתמונה של הנהג, לפני שאני נכנס לרכב. אובר גם מאפשרת למשתמש לשתף את חבריו במיקום שלו בזמן אמת, מה שעשוי להיות יעיל מאוד במדינות מסוכנות. אני תמיד מנסה לוודא שמישהו מחבריי עוקב אחרי המיקום שלי, למקרה שמשהו ישתבש. 

הכביש החדיש משדה התעופה לריאד נסלל לאחרונה והיה מואר מאוד. בכלל, הכבישים נפלאים בסעודיה. בדרך, שארכה כ־40 דקות, חלפנו על פני בתי חולים, בנייני ממשלה, אוניברסיטאות, ואפילו כמה ארמונות מוארים בצורה יפהפייה ומציגים לראווה שלטי ענק עם פניהם של המלך סלמאן ובנו, יורש העצר מוחמד בן סלמאן. 

כמעט כל רכב על הכביש היה חדש ויוקרתי, למעט טנדרים חבוטים פה ושם. לרגעים היה נדמה לי שראיתי שם יותר רכבים אמריקניים מאשר בארה"ב. כל בניין נראה גדול וראוותני מקודמו. טרם הגעתי למלון, וריאד כבר הספיקה להרשים אותי.

מלון קראון פלאזה, שבו ישנתי, ממוקם בחלק הישן של העיר. הלובי עוצב בסגנון שנות ה־80, עם הרבה עץ ושיש ושלושה דיוקנאות: המלך עבד אל־עזיז אבן סעוד, מייסדה ואביה של סעודיה המודרנית, המלך הנוכחי סלמאן, ויורש העצר מוחמד בן סלמאן.

הצ'ק אין עבר מהר וחלק, למעט כמה גבות שהורמו כשהתגלה שמי בדרכון. קיבלתי חדר בקומה הראשונה, מה שהיה נוח במיוחד, למקרה שאצטרך לעזוב את החדר במהלך השבת.

הלובי המפואר במלון ריץ קרלטון בריאד, שבו עצר המשטר הסעודי את בעלי ההון בממלכה. האבטחה עדיין כבדה ונוכחת

באמצעות מפות גוגל הצלחתי להבין מה הכיוון לירושלים, כדי לפנות אליה בתפילה. אם מתישהו תצטרכו לדעת, מדובר בצפון־מערב. בזמן שעשיתי את חישוביי, גיליתי שלט קטן ומוזהב בצורת חץ, עם תמונה של הכעבה, המבנה השחור והקדוש למוסלמים, הנמצא במכה. השלט הודבק לתקרה בפינת חדר המלון, כדי להראות למבקרים המוסלמים לאן עליהם לפנות בתפילתם. 

בחדר גיליתי גם שטיח תפילה שהונח בארון, וכן ספר קוראן, בדומה לספרי תנ"ך בחדרי מלון בארה"ב. אחרי תפילת מעריב, ואחרי שאכלתי משהו קטן, נרדמתי.

מעט אחרי שש בבוקר התעוררתי למשמע קולות חזקים. לקח לי רגע להבין שמדובר בקריאות לתפילות הבוקר, ושאין מה לחשוש. התכסיתי שוב וחזרתי לישון עד שמונה בבוקר.

כשנהג האובר שלי, איברהים, אסף אותי מהמלון בדרך לשוק המקומי, לא בזבזתי רגע ופצחתי בשיחה. 

"מה יש לראות בסביבה?" שאלתי. "הרבה", הוא ענה, "אבל אם באמת רוצים ליהנות מסעודיה, צריך לצאת מהערים הגדולות. כדאי לבקר בדרעייה". כשאמרתי לו שאני מגיע לשם, למרוץ, הוא התלהב וסיפר לי על המפורסמים האמריקנים שיופיעו באירוע.

"אתה חייב לנסות לטעום בשר גמל, חבר. זה הבשר הכי טוב בעולם! אני אוכל לפחות פעם בשבוע. מבשל בעצמי", הוא אמר בגאווה. "פעם בשבוע אני נפגש עם שישה חברים טובים, ואנחנו מכינים בשר על האש ומעשנים נרגילה. יחד אנחנו אוכלים כבש, טלה, בקר ועוף. אבל לא חזיר". 

ואז הוא הסתובב אלי בחשש ושאל: "אתה אוכל חזיר?" "מה פתאום", עניתי. איברהים שחרר אנחת רווחה וחזר להביט בכביש. "תודה לאל!" אמר, "אז אנחנו באותה סירה".

אנחנו מגיעים במהרה לשוק הגמלים הממוקם במדבר, מרחק כ־20 דקות נסיעה מריאד. הבעיה היחידה היא שאין שום גמל באופק. אני מציע לאיברהים להצטרף אלי, והוא מסכים. במקום גמלים, השוק מציע כבשים ועיזים למי שמעוניין לעשות ברביקיו טוב. בדואים יושבים באוהלים ליד טנדרים, שותים תה ומעשנים בשרשרת. מדי פעם מציעים לנו את הסחורה ומתלהבים לשמוע שאני מאמריקה.

אחד המוכרים ניגש אלינו ומשחרר כמה משפטים מהירים בערבית. "מה הוא אמר?" אני שואל. "הוא אומר שטראמפ אוהב את סעודיה", מסביר איברהים. "כן, הוא אוהב", אני אומר בהסכמה.

כשאיברהים שואל את הסוחרים איפה הגמלים, הם מסבירים שהיתה התפרצות של וירוס מסוכן, וכדי להפריד את הגמלים מהכבשים ומהעיזים הם נמכרים בשוק אחר, 90 ק"מ משם. 

"אני אביא אותך לגמלים", מרגיע אותי איברהים, ואנחנו חוזרים לרכב, לא לפני שאני מצטלם עם הסוחרים, שמתרגשים מצידם להצטלם עם אמריקני. איברהים תופס כבשה שחורה ואומר, "זו נראית טעימה מאוד. מושלמת למשפחה קטנה. אתה רוצה לקנות?" "לא תודה", אני אומר, "אני כאן לבד. אין צורך בכל כך הרבה בשר". "אז אתה חייב לנסות כבש באחת המסעדות", איברהים אומר, "אני מכיר את כל המקומות הכי טובים, אבל תן לי לתת לך עצה אחת: אף פעם אל תאכל את הזנב. הוא לא טעים".

הייתי מרוצה שאנחנו נוסעים לשוק גמלים, כי הבנתי שמדובר בחוויה סעודית אמיתית, שאפשר לצלם בה תמונות מעולות. איברהים אמר שהוא מסיע אותי לשוק גמלים קרוב יותר לריאד, אבל שמתי לב שאנחנו הולכים ומתרחקים מהבירה. כששאלתי אותו, "לאן אנחנו נוסעים?" הוא הבטיח שאנחנו בדרך לגמלים, אבל המשיך לדהור לתוך המדבר.

בשוק הסוחרים בריאד. "האנשים ידידותיים"

אחרי כמה דקות הבחנתי בגדר מתוחה משני צידי הכביש, עם תיל ומצלמות אבטחה. איברהים הסביר שאנחנו עוברים על פני בסיס צבאי שאסור לכניסה, "אבל אפשר לנסוע על הכביש". אחרי עוד כמה קילומטרים ראיתי בניינים מרובעים, האנגרים של מטוסים ומה שנראה כמו שדה תעופה קטן. "איפה הגמלים?" שאלתי שוב. "אולי פספסנו אותם", אמר איברהים. "אני אחזור".

בנקודה הזו הבנתי שהנהג פשוט מנסה - באופן פתטי - לסחוט ממני עוד כסף על הנסיעה. הוא עשה את זה באופן ידידותי, רצה שארגיש בנוח בזמן שכרטיס האשראי שלי נסחט. אחרי סיבוב הפרסה ועוד כמה דקות נסיעה, הוא פנה בפתאומיות למדבר ואמר "מצאנו אותם", כשהוא מצביע וצועק "גמלים!"

בניגוד אליו, לא ממש התרגשתי. כמה גמלים עמדו לצד הכביש וליחכו עשב מדברי. לא נסעתי כל כך רחוק כדי לראות גמלים אוכלים בראנץ'. ביקשתי מאיברהים שיצלם אותי כשאני עומד מאחורי הגמלים. בתגובה, הוא הסתכל עלי ברצינות תהומית ואמר, "אף פעם, אבל לעולם, אל תעמוד מאחורי גמל. בעיטה קטנה אחת ממנו תביא אותך לבית חולים". 

אחרי כמה תמונות חזרנו לרכב, הפעם לכיוון הנכון. "אני אגיד לך משהו מדהים על גמלים", אמר איברהים אחרי שתיקה. "אם אתה מעצבן גמל, הוא לעולם לא ישכח אותך. אם הגמל יראה אותך שוב, אפילו עשר שנים אחר כך, הוא יתקוף אותך". 

"גם אני כזה", הגבתי, ושנינו פרצנו בצחוק. "אני לא חושב שאתה כזה", אמר איברהים. "בני אנוש נוטים לסלוח".

הנסיך, פוליטיקה ופלשתין

"מה אתה חושב של מוחמד בן סלמאן?" אני שואל את איברהים כשאנחנו מתקרבים לעיר. "אנחנו משוגעים עליו", הוא אומר, "כי הוא עושה כאן שינויים חיוביים. הוא נסיך שאסר נסיכים אחרים, חברי המשפחה שלו, ולא שחרר אותם עד שהחזירו את הכסף שגנבו מהממשלה, שהיה מיועד לעם. יש לנו הרבה כבוד אליו. הוא מחזיר את הכסף לכיס של האוכלוסייה".

"מה אתה חושב על הסיפור של ח'אשוקג'י?" אני מתחקר. "אני לא חושב שבן סלמאן קשור לזה", איברהים מצהיר. "יש לו הרבה דברים חשובים להתעסק בהם, למה שישים לב למישהו קטן כמו ח'אשוקג'י? ח'אשוקג'י כנראה נהרג על ידי הבולשת הפדרלית של סעודיה". 

"דברים כאלה קורים לעיתים קרובות?" אני שואל, והוא עונה: "שמע, אם מישהו לא אוהב את מוחמד בן סלמאן, זכותו לחשוב מה שהוא רוצה. אבל מי שמתחיל תנועה ציבורית נגדו - יסיים מאחורי סורגים".

ואז הוא מוסיף בגאווה: "אתה יודע, טראמפ משוגע על בן סלמאן".

"ומה אתה חושב על טראמפ?" אני שואל. 

"טראמפ משוגע. אנחנו אוהבים אותו ושונאים אותו. אנחנו אוהבים אותו כי הוא חבר טוב ומגבה אותנו, אבל שונאים אותו כי הוא גזען. בגלל איסור הכניסה למוסלמים בארה"ב". 

"אזרחים סעודים לא מושפעים מהאיסור", אני אומר. 

"זה לא משנה", הוא עונה. "עיראקים, סורים ותימנים, כולם לא יכולים להיכנס לארה"ב. הם אחים מוסלמים שלנו, אנחנו לא יכולים לסלוח לו על זה".

"התקשורת האמריקנית מדווחת שטראמפ יעשה שלום בין סעודיה לישראל. מה אתה חושב שיקרה?" אני שואל.

"תראה", הוא אומר, "אנחנו לא אוהבים את ישראל, לא בגלל הדת, אלא בגלל המדיניות הציונית. הם הורגים נשים וילדים. נשים הן הכי רגישות. בסעודיה אסור לך להרביץ לאשתך, כי נשים הן רגישות. גם אם מישהו בוחר שלא לפעול על פי החוק ומרביץ לאשתו, הקוראן מפרט איך להרביץ לה בעדינות, ורק באזורים מסוימים בגוף, משום שנשים הן רגישות. אז איך הציונים יכולים להרוג נשים תמימות, שלא פגעו בזבוב? ואיזו זכות יש לישראלים לגור על הקרקע שתמיד היתה פלשתין? הם פשוט נכנסו והשתלטו על ארץ שלא שייכת להם".

אני באמת ובתמים מצטער עבור איברהים. עשרות שנים של מידע מוטעה ותעמולה אנטי־ישראלית במערכת החינוך הסעודית, ובחברה באופן כללי, העניקו לתושבים תפיסת עולם מוטה, עובדה שרודפת כעת את הממשלה, אם תחליט לכונן יחסים רשמיים עם ישראל. הייתי רוצה שאיברהים יניח בצד את תפיסותיו לגבי ישראל ויבקר בה בעצמו, כמו שעשיתי אני בסעודיה. אבל אני מבין שהסיכוי קלוש עד לא קיים. 

השבת פוגשת את השריעה

בסופרמרקט אני מחפש מזון כשר ומתפלא למצוא מוצרים עם חותמת שמראה על הכשר. אם יהודי ייתקע בסעודיה ללא מזון כשר, לא יהיה לו מבחר עצום - אבל הוא לא יישאר רעב. אני קונה מים בבקבוק, שמן זית כשר מספרד, ממתק בטעם פירות יער מאוסטרליה ובירה ללא אלכוהול של באדווייזר. 

רגע לפני שאני פונה לקופות, הכריזה קוראת לתפילה, ובתוך דקה כל הקופאים עוזבים את עמדותיהם והולכים להתפלל. מתברר שהחנות סגורה זמנית בתפילות אחר הצהריים. המקומיים לא מוטרדים מזה שהם תקועים בתוך הסופרמרקט, אבל אני התחלתי לאבד את השפיות. 

אחרי כמה דקות כולם חוזרים, התור מתקדם במהירות ובזמן שהקופאי מעביר את המוצרים שלי, אני מחפש בארנק כרטיס בלי עמלות על עסקאות בחו"ל. הקופאי מסנן משפט בערבית וכולם צוחקים, אני לא מבין על מה. בסוף מישהו מאחוריי אומר לי שהוא צחק על זה שיש לי יותר מדי כרטיסי אשראי. אני מחייך.

בג'דה, על רקע דיוקנאות של המלך סלמאן ויורש העצר, מוחמד בן סלמאן

כשהוא מבין שאני זר, הוא מתנצל באנגלית שבורה. "אתה לא מדבר ערבית?" הוא שואל. "אולי יום אחד, אינשאללה", אני עונה. עיניו זורחות כשאני מוציא מפי את המילה האחרונה. "אז אתה כן מדבר ערבית!" הוא אומר בקול. אני ממהר מהסופר לאובר, כדי להספיק להגיע למלון בדיוק לפני כניסת השבת.

עם צאת השבת שאלתי את עבדול רחמן, נציג הקבלה, אם אפשר לגהץ את הלבוש הסעודי המסורתי שקניתי לפני שהגעתי, ואם מקובל להסתובב בו כזר. "זה לא רק מקובל, אלא מוערך מאוד", הוא משיב. "כשאנחנו רואים זר בלבוש שלנו, אנחנו מרגישים כבוד, וזה מחמם את ליבנו". 

יצאתי מהמלון לכיוון דרעייה, הבירה העתיקה של הממלכה הסעודית, שם התקיים מרוץ פורמולה E. אף ששיא המרוץ היה באחת בצהריים, במהלך השבת, קיוויתי שעדיין נשארה שם התרחשות כלשהי. בדרך עצרו אותנו חיילים והורו לי ללכת ברגל מאותה נקודה. נהג האובר עצר לי בצד, והתחלתי ללכת. 

אחרי יותר מ־20 דקות הליכה בלי לדעת באמת לאן, עקב מחסור בשלטים ובהכוונה, הבנתי שהאירוע מאורגן בצורה די גרועה. כשראיתי אנשים נכנסים בשער מסוים בגדר, ניגשתי והצגתי את הכרטיס שלי לשומרים הגברתנים. הם אמרו שאני יכול להיכנס רק עם צמיד, שאותו אפשר לקבל בעמדה מרוחקת כמה דקות משם. ובקיצור, עוד הליכה. 

בחניית ה־VIP חנו כלי רכב מיוחדים, שעליהם שמרו חיילים סעודים חמושים ברובים. איש הביטחון היה בהלם מכך שלא עברתי בידוק ביטחוני ושאין לי צמיד, ואז התברר לי שנהג האובר הוריד אותי בכניסה אחורית כלשהי, ובגלל זה הלכתי במשך דקות ארוכות. הבנתי שהלכתי לאיבוד ולא יכולתי לדעת את זה, אבל העובדה שאף אחד לא שם לב אלי הדהימה אותי לא פחות.

אחרי בידוק וקבלת הצמיד הנכסף, ועוד הליכה עם זרם המבקרים, נכנסתי לאזור המרוץ. ציפיתי לראות הרבה תיירים זרים כמוני, אבל כמעט לא ראיתי כאלה מסביב. ראיתי רק המוני נשים וגברים מקומיים, לבושים ברובם בלבוש מסורתי. מאוחר יותר קראתי שהאירוע המונומנטלי לתיירות הסעודית משך רק אלף תיירים, נתון נמוך שהיה מפתיע למדי עבורי.

על הבמה ניגנה להקת רוק אמריקנית, והקהל נראה משולהב. עמדתי לרגע והסתכלתי על הנוכחים שנהנו מהופעה חיה בסעודיה, מעמד שהיה בלתי נתפס שנתיים קודם לכן, כשמוזיקה בציבור היתה אסורה. רק שנה לפני כן מוחמד בן סלמאן שינה את החוק באופן רשמי והתיר לקיים הופעות פומביות בממלכה. הלהקה ירדה מהבמה, לא לפני שהודתה למשפחת המלוכה על כך ש"גרמה לאירוע לקרות".

לקראת סיום האירוע עמדו אלפי סעודים בחניונים וחיכו לאוטובוסים שיסיעו אותם לכל רחבי המדינה. פקק תנועה עצום התחיל להיווצר, עם הרבה צפירות, צעקות ומשטרת תנועה שזעקה הוראות ממגאפון. לאחר שעות של המתנה התחיל הקהל להתפוגג, והקליטה הסלולרית התחילה סוף־סוף להשתפר. 

הזמנתי שוב נסיעת אובר, והנהג, פקיסטני במוצאו, חיכה לי בחניה יותר משעה עד שזיהינו זה את זה. הודיתי לו על הסבלנות, אחרי הכל לא הרבה נהגי אובר היו מחכים כך שעה בלי תשלום. חזרתי למלון אחרי שתיים בלילה וקרסתי למיטה, נרדם עוד לפני שראשי נגע בכרית.

כשפתחתי את דלת חדר המלון, ביום שלמחרת, הגלימה המוסלמית שלי חיכתה לי מגוהצת למשעי. רציתי לוודא שאין בה קמטים, כי כל העניין הוא להיטמע בקרב המקומיים, שמקפידים מאוד על לבושם. הייתי סקרן לדעת איך זה לראות את העולם מבעד לכאפייה.

מייד כשלבשתי את הגלימה הרגשתי בנוח. היא היתה קלה ואוורירית, לבוש מושלם למזג האוויר הסעודי. הכאפייה לא היתה נוחה באותה מידה, אבל היא לא היתה רעה. כשהבטתי במראה, בקושי הצלחתי לזהות את עצמי. ראיתי מולי "נסיך סעודי" והרגשתי שאני עומד ליהנות מהסיור בריאד.

ירדתי ללובי להודות לעבדול רחמן על הגיהוץ. הוא חייך חיוך רחב: "זה מתאים לך באופן מושלם. לשנייה באמת חשבתי שאתה ערבי".

בית הכלא היוקרתי בעולם

נהג האובר לוקח אותי למלון ריץ קרלטון ריאד, הידוע ככלא היוקרתי ביותר עולם, בעקבות תרגיל מבריק שעשה מוחמד בן סלמאן ב־4 בנובמבר 2017, אז הוזמנו נסיכים סעודים ואנשי עסקים בולטים לארוחה, לכאורה, עם המלך סלמאן. המוזמנים לא ידעו שהם יינעלו במלון עד שיגיעו ל"הסכם" עם הממשלה הסעודית, שיאפשר להם להשתחרר. 

אורחי המלון קיבלו אז הודעה ש"בעקבות הזמנה בלתי צפויה של הרשויות המקומיות, הדורשת רמת אבטחה מוגברת, איננו יכולים לקבל אורחים עד לחזרה של הפעילות הרגילה" - והוצאו מהמלון. מאז לא התקבלו הזמנות חדשות. באתר האינטרנט של המלון נכתב כי "בעקבות נסיבות בלתי צפויות, קווי האינטרנט והטלפון של המלון מנותקים עד להודעה חדשה". 

"אסירי" המלון שילמו עד מיליארד דולר כדי להשתחרר, והממשלה הסעודית גייסה במהלך כולו עד 100 מיליארד דולר. רוב האסירים שוחררו מאז, אבל חלק קטן מהם לא נצפה מאז. סקרן אותי מאוד הרעיון של סיור במלון/כלא, ולכן הגעתי לשם.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשהתקרבנו למלון היתה האבטחה הכבדה והנוכחת, אף שהמלון לא מתפקד כ"כלא" כבר קרוב לשנה. המלון מוקף בחומת אבן וברזל, וכדי להיכנס למתחם חייבים לנסוע דרך קשת אבן בסגנון יווני ולעבור במחסום שיורד לתוך הכביש ברגע שהרכב ונוסעיו מורשים להיכנס.

ברגע שקיבלנו אישור להמשיך פנימה, המראה היה לא פחות מקסום. טיילת מדהימה של כמה מאות מטרים הובילה מהקשת בכניסה ועד לכיכר מול המלון. הטיילת כללה שני נתיבים בכל כיוון, מרוצפים בצבעים ובעיצובים מרשימים. משני צידי הטיילת ניצבו גנים מטופחים, הכוללים עצי דקל, פרחים ועמודי תאורה בסגנון מערבי. משהו שמזכיר את השדרה שמובילה למגדל אייפל בפריז, אבל המלון בסעודיה היה יפה יותר.

במצודת מסמכ בריאד, העשויה כולה חמר. מנהל המוזיאון במקום היה לבבי במיוחד וחילק מתנות

שוער בטוקסידו ובכפפות לבנות פתח למעני את דלת הרכב כשהגענו לכניסה הראשית למלון. כמו רוב הסעודים שפגשתי באותו יום, הוא בירך אותי בערבית וליווה אותי לשביל הכניסה, שהיה מרשים במיוחד. אין מילים לתאר את היופי הבלתי ייאמן של המלון הזה. הוא כל כך מוגזם, שהרכבים החשמליים שהעובדים משתמשים בהם כדי לנוע במתחם הם מתוצרת קדילאק ונראים כמו רכבי קדילאק. 

לפני שנכנסתי בדלת הראשית, איש ביטחון ביקש שאעביר את התיקים שלי בסורק. כשהתגלה תיק המצלמה שלי, שכלל מצלמות, חצובות ואביזרים, בישר לי ראש מערך הביטחון שלא אוכל בשום אופן להכניס את הציוד למלון. במקום זאת, אצטרך להשאיר את התיק אצל הקונסיירז', עד שאעזוב את המלון. למרבה המזל, הצלחתי לשמור את הטלפון הסלולרי שלי עלי, כך שיכולתי לתעד את הביקור שלי בריץ.

לובי המלון כלל רצפת שיש מהממת, תקרות מגולפות וצבועות בעבודת יד, עמודי שיש גבוהים, ריהוט קלאסי והרבה פסלים ייחודיים, מלבד העובדה שהכל נראה טבול בזהב. ערבוב אקלקטי של אדריכלות ערבית ומערבית, שהיה מענג מאוד מבחינה אסתטית. כל משטח פנוי בלובי אכלס אגרטל עם פרחים טריים, ועובדים רבים התרוצצו בכל מקום והבטיחו שכל הנכנס בדלתות המופלאות יקבל פינוק ללא סוף. 

מייד כשנכנסתי ללובי, בירך אותי מלצר צעיר לשלום והציע שאשב לקבלת תפריט המשקאות. התיישבתי בכורסאות בצבע טורקיז באחד מאזורי הלאונג' ועיינתי בתפריט שנראה יוקרתי מאוד. אבל אז נראו פני המלצר מודאגים מאוד. "אדוני", הוא אמר, "אני מצטער מאוד, אבל האם תוכל לשבת באזור אחר?" 

הבטתי בו מבולבל. לא הבנתי למה הוא רוצה שאזוז. "אתה יושב באזור של הנשים", הוא הסביר מייד. הייתי צריך לנחש את זה קודם.

החלטתי לסייר במלון, בתקווה שאכיר אותו לפני שיגרשו אותי בעוון שוטטות. הבטתי בהערכה באדריכלות ובאמנות בלובי, ואז הגעתי לחדר אוכל גדול, שהיה ריק לחלוטין, למעט כמה עובדים שבדיוק סיימו להקים בופה עצום. הוצגו שם כל סוגי המזונות, מבחר אדיר של פירות, קינוחים, לחמים, גבינות, פירות ים, צלעות ומשקאות מיוחדים. הדבר היחיד שהיה חסר הוא בר אלכוהול. 

האוכל היה מעורר תיאבון במיוחד, בייחוד למישהו ששרד על טונה ועל סלמי במשך ארבעה ימים. אחד המלצרים ניגש אלי ושאל אם ארצה שולחן, אבל סירבתי ויצאתי מחדר האוכל. מסיבות ברורות, לא ממש הצטערתי עבור מי שנכלא כאן. אף אחד לא רוצה להגיע לכלא, אבל זהו המקום האופטימלי להיכלא בו.

כשחזרתי ללובי נתקלתי בעובד בכיר במלון ופתחתי איתו בשיחה. למדתי עד מהרה שהוא עבד במלון בתקופה הקצרה שלו ככלא. כששאלתי אותו על מה שהתרחש שם באותם ימים, הוא היה פתוח מאוד ושיתף אותי בזיכרונותיו.

"היו הרבה 'אורחים' והפעלנו את המלון באופן רגיל לחלוטין", הוא אמר. "ההבדל היחיד היה שה'אורחים' לא היו חופשיים לעזוב. ה'אורחים' היו מגיעים לחדר האוכל לארוחות. צוות המלון לא הורשה לבוא במגע איתם, ולכן לא הוגשו ארוחות בתוך החדר. אני לא אמור לדבר על זה, אבל אלו היו שלושה חודשים מעניינים מאוד".

עובד אחר במלון סיפר לי שהותר לו לבוא במגע עם האורחים בשל אופי התפקיד שלו. "מה היה מצב הרוח הכללי במלון באותה תקופה? איך ה'אורחים' הגיבו למאסר שלהם?" שאלתי. "הו, הם היו נרגשים", הוא אמר בסרקזם ושחרר צחוק מכל הלב. "וכמה 'אורחים' ישנו במלון באותו זמן?" שאלתי. "לא היה לי המספר המדויק", הוא ענה. "אבל אני יכול להגיד לך שכל החדרים היו מלאים". 

בחצר האחורית של בן לאדן

חזרתי לקונסיירז' כדי לקחת את המצלמה שלי, ואז יצאתי מהמלון להמתין לאובר. היה נחמד לראות את המלון האגדי הזה במו עיניי, אבל יותר מכך, היה תענוג לעזוב את המלון בדיוק בזמן שבו רציתי לעשות זאת.

הנהג בירך אותי בברכת "סלאם עליכום" והמשיך בכמה משפטים בערבית, שלא הבנתי. כשאמרתי לו שאני מעדיף אנגלית, הוא הרים את עיניו למראה שמעליו ואמר: "הייתי בטוח שאתה סעודי. אתה מניו יורק? אני יכול לעשות איתך סלפי?" הסכמתי, והוא צילם אותנו בטלפון שלו, ואז בשלי. 

"אתה נראה כמו ערבי, אבל צריך גם להריח כמו אחד", הוא אמר והוציא בקבוק קטן של בושם, מציע לי להתיז מעט. הסכמתי והודיתי לו על ההתחשבות. 

הגענו למטה קבוצת בן לאדן הסעודית, תאגיד בנייה סעודי בשווי מיליארדי דולרים, בבעלות משפחתו של מנהיג אל־קאעידה אוסאמה בן לאדן, שהתכחשה לקרוב המשפחה הקיצוני שלה שנים ארוכות לפני פיגועי 11 בספטמבר 2001. 

הבניין עשוי בטון וזכוכית וממוקם ברובע העסקים הסמוך למרכז ריאד. אין לו מאפיינים בולטים דוגמת שלט, לוגו או סימנים חיצוניים כלשהם. הסיבה היא שמערביים אוהבים לבוא למקום הזה לצילומים. איש לא עצר אותי כשעמדתי מול הבניין וצילמתי, בזמן שקבוצת עובדים חלפה על פניי והביטה בי. לצד זאת, היתה נוכחות משמעותית של אנשי ביטחון של החברה, שאמורים להרחיק זרים סקרנים מהמקום.

אחר הצהריים התקרב לסופו, וקרני השמש האחרונות היכו בריאד, כשמיהרתי לאחד האתרים הכי פופולריים, אולי אחד הידועים לשמצה, של העיר. מדובר בכיכר גדולה הממוקמת במרכז ריאד העתיקה, ולידה תחנת המשטרה דירה. תחנת משטרה זו היא המטה של מוטאווה - משטרת הדת הסעודית. 

המוטאווה לא לובשים מדי משטרה רשמיים, אך אפשר לזהות אותם בקלות על ידי שלושה מאפיינים חיצוניים. ראשית, לכל אנשי המוטאווה יש זקנים ארוכים, אבל הם מגלחים את השפמים. שנית, הם לובשים כאפייה בלי חבל שחור. ושלישית, הגלימות שלהם קצרות בהרבה מאלה של הגברים בחברה הסעודית. 

אנשי המוטאווה היו תמיד כוח משמעותי בסעודיה, והסמכות הנרחבת שלהם, בשילוב היעדר הפיקוח, אפשרו להם להנהיג שלטון פחד שנמשך עשרות שנים. הם היו מטרידים ברחוב כל מי שלא עמד בפרשנות המחמירה שלהם לחוק האסלאמי. אחת הטקטיקות הידועות שלהם היתה הליכה ברחוב עם ספריי בצבע אדום - וריסוס כל מי שלדעתם לבוש בצורה לא צנועה. 

הם היו עוצרים אנשים בעוון השמעת מוזיקה בפומבי, או מי שנתפס מתרועע בקהל של נשים וגברים יחד. כשמוחמד בן סלמאן נכנס לתפקיד, הוא ביטל רבות מסמכויות המוטאווה, וכבר אסור להם לעצור אנשים בלי נוכחות של שוטר אזרחי, שלרוב מפגין יותר היגיון ורחמנות. במהלך כל הנסיעה שלי ראיתי את הפנאטים האלה ברחוב וניסיתי לשמור מהם מרחק, מודאג מסוג ההפרות שאני עשוי לחולל מבלי דעת. יש יותר מוטאווה למטר רבוע במקום שעמדתי לבקר בו, מאשר בכל מקום אחר בעיר.

המקום ידוע בשם כיכר אלספט, או כיכר דירה, אך לזרים המבקרים בממלכה ידוע המקום כ"כיכר הצדק", או "כיכר צ'וֹפ צ'וֹפ", בגלל העונשים שהושתו שם על מי שנמצא אשם בבתי המשפט הדתיים של סעודיה. השם "צ'ופ צ'ופ" (לקצוץ לקצוץ) לא ניתן לכיכר לחינם. בכל שנה מאות אנשים עוברים כאן עקירת שיניים, עקירות עיניים וכריתת גפיים, לצד כ־150 עריפות ראש.

בחרתי לבקר שם ביום ראשון ולא שישי, משום שה"קיצוץ" מתרחש בפומבי אחרי תפילות יום השישי במסגד הסמוך לכיכר, ולא רציתי להיות נוכח באירוע כזה. הסתפקתי בדיווחים שקראתי מאנשי עסקים מערביים שעברו שם במקרה וחזו שלא מרצונם בזוועות. עונש של עריפת ראש שמור אמנם לסוחרי סמים ולרוצחים בלבד, אבל כריתת גפיים נפוצה יותר בעקבות מדיניות "עין תחת עין, שן תחת שן" של השריעה.

ליד כיכר "צ'ופ צ'ופ" ממוקמת גם מצודת מסמכּ הידועה, המשמשת כיום מוזיאון. קאסר אל־מסמכ, כפי שהיא מכונה במדינה, עשויה חומר ובוץ, ונבנתה ב־1865 עם קירות עבים וארבעה מגדלי שמירה גבוהים. הבניין שיחק תפקיד חשוב בהיסטוריה של סעודיה, משום שזהו המקום שבו המלך המודרני הראשון של סעודיה, עבד אל־עזיז בן עבד א־רחמן בן פייצל אל־סעוד, כבש בחזרה את ריאד מהכוחות המתנגדים, ב־14 בינואר 1902. 

על פי האגדה, במהלך הלחימה אחד מלוחמיו של עבד אל־עזיז זעם כל כך, עד שתקע את חנית העץ העבה שלו בדלת המצודה בעוצמה שהותירה אותה נטועה בה - שם היא תקועה עד היום. ראיתי אותה במו עיניי כשחלפתי ליד הדלת וחקרתי את המצודה, שנראתה ריקה, אף שהמוזיאון היה אמור להיות פתוח. 

איש המוטאווה הידידותי

התחילה לקנן בי תחושה שאני לא אמור להיות שם. ממש כשעזבתי, שמעתי משהו בערבית. הסתובבתי וראיתי אדם עצום, שהיה גם מוטאווה. קיוויתי מאוד שאני לא בצרות. הוא שוב אמר משהו בערבית, אז הגבתי ואמרתי שאנגלית היא שפת האם שלי. הוא הביט בי משועשע, עבר מייד לאנגלית וביקש ממני לחכות רגע בזמן שהוא קורא למישהו לפגוש אותי. 

רגע קצר לאחר מכן, אדם כבן 60 הגיח ממשרד צדדי בלבוש ערבי מסורתי מיוחד, השמור לרוב לנסיכים או לנציגי ממשל בכירים. הוא לחץ את ידי בחום ושאל לשמי, לפני שהציג את עצמו כמר נאסר אל־עריפי, מנהל המוזיאון. שאלתי אותו אם מותר לי לשהות במוזיאון וציינתי שלא ראיתי שום מבקר אחר. הוא הבטיח לי שהמוזיאון פתוח, ושאני רשאי להסתובב בחופשיות במקום. הוא גם החמיא ללבושי ואמר לי שהוא חש כבוד לראות זר כמוני מתלבש כסעודי מסורתי. "בדרכך החוצה, עבור במשרד שלי, יש לי משהו בשבילך", אמר, לפני שהצטלמנו יחד.

זייאנץ ליד המטוס בג'דה, לפני היציאה מסעודיה. "חוויה טובה"

נכנסתי למבצר. המקום, שעשוי אכן בוץ ועתיר חדרים גדולים, מציג תמונות, ביגוד, כלי נשק ואביזרים רבים אחרים מההיסטוריה של סעודיה. יש גם באר במרכז המצודה וכמה תותחים לתצוגה. צילמתי כמה תמונות ועברתי דרך משרדו של מר אל־עריפי. עוזרו הסביר לי שהבוס כבר יצא, ונתן לי מזכרות מחנות המוזיאון ושני בקבוקי מים לשתייה. עזבתי את המצודה ואת כיכר "צ'ופ צ'ופ" והמשכתי לתוך שכונת המגורים העתיקה של ריאד הישנה.

שכונה זו הורכבה מרחובות בני שניים או שלושה בתי בוץ, חלקם מאוכלסים גם היום. רבים מהבתים מתפוררים, וערימות גדולות של אבנים נשפכות מהם וחוסמות לעיתים את הכביש. מדהים לקבל הצצה למראה של ריאד לפני המודרניזציה שעברה. השכונות המתפוררות ממוקמות כמה דקות נסיעה מגורדי השחקים שמרכיבים את קו הרקיע של ריאד בימינו, והשמועה היא שהממשלה הסעודית מנסה להיפטר מבתים אלו ולבנות שכונות חדשות במקומם. 

בזמן שחקרתי את השכונה נתקלתי בעובדי בניין ידידותיים, שעשו פוזות למצלמה שלי. זה היה הזמן לחזור לשדה התעופה לקראת הטיסה שלי לעיר ג'דה.

לטיסה מריאד לג'דה החלטתי להישאר בלבוש המסורתי, אף שהכאפייה לא היתה נוחה לי, אחרי שהסתובבתי בה כל היום. בשדה התעופה עברתי את הצ'ק אין במהירות, והחשש היחיד שלי היה שאצטרך להוריד את הכאפייה ולחשוף את פאותיי. באזור בדיקות הביטחון ראיתי תור לגברים ותור לנשים. כשהתקרבתי לתור הגברים, הבחנתי שאפשר לעבור את גלאי המתכות בלי להסיר את הכאפייה, מה שהרגיע אותי. חששתי שסורקי התיקים יזהו את התפילין בתיק שלי. ניסיתי לדמיין את מבטיהם כשהם מגלים "סעודי" עם פריטים יהודיים דתיים בתיק שלו.

ג'דה, היהלום של הים האדום 

נחתתי בג'דה בשעת ערב מאוחרת, ומייד הרגשתי בלחות הגבוהה שלעומתה ריאד מרגישה כמו הקוטב הצפוני. לקחתי אובר למלון מוזנח למדי בג'דה הישנה. שוב היה על התקרה חץ שפנה למכה.

כשיצאתי לעיר בבוקר, מעט התאכזבתי. ג'דה היא מקור הגאווה של סעודיה. זו אכן עיר יפה, אבל היא לא הרגישה סעודית אותנטית כמו ריאד. זו עיר נמל סופר־מודרנית המכונה "היהלום של הים האדום", עם גורדי שחקים, קניונים ובתי שורות. אפשר לזהות בה את תל אביב או כל עיר ים־תיכונית אחרת. 

אם ריאד שמרנית, ג'דה ליברלית יותר - מבחינת הלבוש ואכיפת חוקי הדת. האטרקציות של העיר הן עמוד הדגל הגבוה בעולם, הנושא את הדגל הסעודי. כשביקרתי במקום, הדגל לא היה מותקן ועובדים תיקנו משהו בעמוד. ביקרתי בשווקים המקומיים, ואת שוק דגים עזבתי בתוך רגע, בשל ריח הדגים העומדים בחום של ג'דה. 

בטיילת של העיר גיליתי גלילים מותקנים מעל המדרכה, ובהם שטיחי תפילה למקרה שנתקעתם על הטיילת בשעת תפילה. פשוט לוחצים על הגליל - והשטיח יוצא. בערב ראיתי בטיילת גברים סעודים עם כמה רעיות, חלקם עם ארבע, מראה שהיה זר לי.

רגע השיא שלי בג'דה היה, ללא ספק, הביקור בעיר הכלכלית שטרם נבנתה במלואה ונכון לעכשיו היא אתר בנייה עצום של אלפי דונמים, בעלות של 20 מיליארד דולר, הממוקם כ־30 דקות מג'דה. העיר המתוכננת תכלול גם את מגדל ג'דה, שיתנשא לגובה של יותר מקילומטר ויעקוף את המגדל הגבוה בעולם נכון להיום, בורג' ח'ליפה בדובאי. המגדל כבר נמצא בתהליך בנייה, שצפוי להסתיים ב־2020.

כשהתקרבנו למגדל, ביקשתי מהנהג לרדת מהרכב ועמדתי שם בתדהמה. המגדל נבנה במדבר, ממש באמצע שום מקום. הימור לא קטן: אם העיר שמסביב לא תצליח להמריא, המגדל המונומנטלי יישאר גלמוד בעיר רפאים. הסעודים, מצידם, לא חושבים ככה: יש להם חזון להקים את המגדל הגבוה בעולם באמצע המדבר ולהאמין שהפרויקט יהיה הצלחה. זה עורר בי השראה: היכולת לחלום בגדול, ואז להפוך את החלום למציאות.

למדתי הרבה מהבילוי בסעודיה. ראשית, האנשים ידידותיים מאוד, ולא הרגשתי לרגע מאוים או לא בטוח. הסעודים גם אובססיביים לגבי המוניטין שלהם, וכמעט כל מקומי שפגשתי שאל אותי איך מוצגת ארצו בתקשורת העולמית. המקומיים משכילים מאוד וחלק גדול דובר אנגלית שוטפת. בשנה האחרונה מותר לנשים בממלכה לנהוג, אבל זה עדיין לא מראה נפוץ. במשך חמישה ימים ראיתי ארבע נשים נוהגות.

אין ספק שנעשים שינויים גדולים בסעודיה. השאלה האמיתית היא, עד כמה הממשלה מוכנה להשתנות ובאיזו מהירות? לנוכח העובדה שהישראלים והסעודים קורצים אלו לאלו בשנים האחרונות, נראה שאנחנו מתקרבים ליום שבו החלום הזה יתגשם. אינשאללה. 

shloimezioncepr@gmail.com

הרב אמר לי: "העיקר לא לפחד כלל"

העיתונאי שלומי זייאנץ חזר השבוע לרגע הכי מלחיץ במסע שלו לסעודיה 

שלומי זייאנץ (25) הוא כתב המגזין החרדי־אמריקני בשפה האנגלית "עמי מגזין". בשבע השנים האחרונות, מאז עלה לארץ, הוא מתגורר ביישוב קריית יערים־טלז סטון הסמוך לירושלים.

זייאנץ, נשוי ואב לבת, נולד בניו יורק ובגיל שנתיים עבר עם משפחתו לטורונטו, קנדה. הוא גדל במשפחה חרדית המעורה בקהילה החסידית ולמד בישיבות חרדיות עד גיל 16, אז נזרק מהישיבה לאחר שנמצא מחזיק טלפון סלולרי ("זה דבר שהיה אסור בתכלית האיסור, אבל היום כבר לא זורקים על זה"). לאחר נישואיו הגיע ללמוד בישיבה ביישוב שבו הוא מתגורר היום. 

את מסעותיו במקומות אקזוטיים ברחבי העולם, ובהם אף אזורי מלחמה דוגמת לבנון, החל בגיל 17, בנסיעה לעיירה אומן שבאוקראינה. בשנה וחצי האחרונות הוא כותב למגזין "עמי". בינואר 2018 תיאר נסיעה חווייתית לתאילנד, ותגובות הקוראים החרדים לסגנונו דרבנו את עורכי המגזין לשלוח אותו לנסיעות נוספות. מאז ביקר בסעודיה, בלבנון, בטורקיה, בירדן ובמקסיקו, ופרסם את חוויותיו כנוסע וכעיתונאי חסידי במקומות שלרוב רחוקים מאוד מדרך חייו ביום־יום.

"אני משתמש בדרכון אמריקני, אז לא פחדתי בכלל. ראשית, סעודיה נחשבת למקום רגוע מאוד, ודברים לא משתנים בה בפתאומיות, כמו בסוריה או בלוב. בסעודיה הכל עובד לפי הסיסטם. אני גם לא חושב ששונאים שם יהודים. לבנון זה כמובן סיפור אחר, אבל לא חשבתי שיש בעיה - וברוך השם אכן לא היתה". 

בלבנון ביקר יומיים, בסעודיה שהה חמישה ימים. אשתו החרדית נתנה לו את ברכת הדרך. "הקב"ה מצא לי אישה שיש לה ראש פתוח. היא מבינה שלא כל מה שרואים בטלוויזיה ובחדשות זה אמיתי. השלטון בסעודיה ידע שאני יהודי. לפני שהגעתי הודעתי להם ושאלתי אם זה בסדר שאבוא עם התפילין. אמרו לי שאין שום בעיה. כששאלו אותי שם על הקשר לישראל, אמרתי שאני לא ישראלי. במקור אני מניו יורק, אז מבחינתי אני אמריקני, לפחות אם זה עוזר לי להיכנס לעוד מדינה".

ובכל זאת, בנסיעה לסעודיה הוא נזכר ברגע אחד של פחד. "מובן שאין טיסות ישירות מישראל לסעודיה, אז עצרתי באיסטנבול, שם היתה טיסת ההמשך לריאד. ושם, באיסטנבול, פתאום נכנס לי פחד ללב שמעולם לא הרגשתי. זה היה זמן לא רב אחרי רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, והתחלתי לחשוש שאולי גם לי יקרה משהו מאוד לא טוב. 

"מצד אחד, השקעתי הרבה כסף בטיסות ובמלון. מצד שני, החיים חשובים יותר. אז צלצלתי לרב מוטה פראנק, רב בברסלב שאני מקורב אליו, ואמרתי לו: 'אולי אלוקים רומז לי שלא לנסוע'. הוא בתגובה אמר לי את מילותיו של רבי נחמן מברסלב: 'והעיקר לא לפחד כלל. אם אשתך נתנה לך ברכה לנסיעה ובאמת הסכימה, אין לך מה לפחד'.

"אני נוסע בכל שבוע־שבועיים למקום אחר. אנשים חושבים שהעולם הוא מקום רע ושיש בו אנשים רעים וטרור, אבל זה בכלל לא נכון. העולם יפה מאוד, והיו כל כך הרבה מקרים שמי שעזרו לי היו ערבים ומוסלמים טובים. אני ימני מאוד בדעותיי, אבל חושב שהעולם טוב ושהאנשים שחיים בו טובים". 

חנני בלייך טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו