בשבועות האחרונים מתנהל תחת קורת הגג שלי קמפיין שכותרתו "אמא שלנו קמצנית". בכל פעם שאני ממחזרת תיון, מגיח אחד מבני האדם שילדתי בזיעה, מעיף "אמרנו לך שאת קמצנית" - והולך. חודש אחורה. הם נקראו לסייע בפינוי השולחן לאחר סעודת שבת עם אורחים. בצלוחית של הזיתים נשארו שניים. בנחת גמורה החזרתי אותם לקופסה במקרר. לבכור שלי נתקעו העיניים. "מה עשית עכשיו? החזרת שני זיתים למקרר?" הוא הוביל אותי ביד אל הפח. "אמא - פח, פח - אמא".
נתתי את הרצאת "מי שמזלזל בעשר אגורות לא שווה עשר אגורות", שימיה כימי העולם, אבל המרד כבר קם. אנחנו עושים כאלה שגיאות על הבכורים שמותר להם להנהיג מרד. כשמכינים פנקייקים וקציצות קינואה, את הנגלה הראשונה זורקים, ורק מהסבב השני והלאה זה יוצא מוצלח? אז עם ילדים הניסיון הראשון הוא על רטוב, אין גרסת פיילוט. הטעויות על הבכורים נשארות לנצח וגם מועתקות לדור הבא של הבכורים.
תפס גובה הילד הזה. כשנכנס לחדר העבודה שלי בזמן שכתבתי, שאלתי אותו בהיסח ה-דעת על מה הוא עומד. חשבתי שאולי הוא מדדה על כפכפי הפלטפורמה שלי, כי הרצפה של המקלחת שוב רטובה. כשהבנתי שהוא בגרביים ובגובה טבעי, נפלו לי האותיות מהיד. רצתי איתו למראה. נעמדתי לידו. אתה יותר גבוה ממני! רק נולדת! כמעט הרבצתי לעצמי בלחיים.
אז התינוק המתוק, ראשית אוני ופטר רחמי, שעבר אותי בגובה ועבר את הפיכתי לאם על בשרו, הכריז על קמפיין ומאז אני תחת משמרות הקמצנות. הם לא מרשים לי לשטוף כוסות חד־פעמיות! אני מתבדחת כמובן; אני לא שוטפת כוסות חד־פעמיות, כי אני לא מרשה להם להשתמש בכוסות חד־פעמיות - זה בזבוז נוראי.
• • •
החסכנות שלי לא קשורה לכסף. היא תחרות פנימית שמותחת את גבולות החומר. הילדים הורסים לי את הכיף. הם זורקים לי את משחת השיניים לפני שאני מספיקה לגלגל אותה על הפינה של השיש, מונעים ממני לנער את הסוף של הקטשופ כשהם פותחים אחד חדש, ומגיבים בזעם כשאני מנערת מים בבקבוק הפטל לפני שזורקת. ויש הבדל בין חסכנות לקמצנות. אם אתה מתהלך בבית במעיל ולא מדליק חימום - אתה קמצן. חסכן חוסך על אחרים, קמצן גם על עצמו.
כשאני מכינה עוגה אני מורידה את כל הבלילה מהקערה בקפדנות ומונעת השלכה לכיור של 3 אגורות לפחות. והנה סיפור יפה. הבת שלי החזירה מבית הספר תבנית שבה אפיתי לכיתה עוגת שוקולד. כשנייר האלומיניום שכיסה את התבנית התעופף וגילה בפנים כף זרה, רציתי לחזור לבית הספר כדי להחזיר את הכף למורה. הבת שלי, טבעית ונעדרת תמיהות, תיקנה אותי: זה לא של המורה, זה אנחנו שלחנו את העוגה עם הכף. הסתכלתי שוב. שכבה שם כף פלדה מצופה בפירורים אפויים. כן, אמא עם מוח בהקפאה וקפדנות על טיפות אחרונות של בלילה שפכה את התערובת לתבנית עם הכף, אפתה את הכל בתנור, והיתר יסופר בדברי הימים.
(איור: בת אל חורין)
יש שמייבשים את נייר המגבת במטבח לשימוש נוסף, יש שמשתמשים בצידם האחורי של דפים, יש משקשקי שאריות שמפו במים, ויש ממחזרי גבינות שעומד לפוג תוקפן לצורכי פשטידה. כל אחד וגרף החסכנות שלו - שמייד אחריו יגיע גרף הפזרנות האישי שלו. כולנו בתחרות מתיחת גומייה: למנוע מהכסף להתכלות מצד אחד, רק כדי לכלות אותו באופן מופקר על משהו אחר.
• • •
אל תחפשו היגיון כלכלי אצל אישה שמחזירה למקרר שני זיתים, אבל מתפנקת בבתי קפה. בעוד אני עוטפת רבע בצל בניילון נצמד ומחזירה למקרר כדי למנוע שחיתות מוסרית, אני מפרקת 500 שקלים בחנות בגדים. למה? כי מגיע לי. גם בתקופות שבהן אני מנסה לקצץ בהוצאות ומחשבת כל שקל, יש גילטי פלז'רס שלא ייקחו ממני. העונג הקטן של הפעלת מייבש כביסה בקיץ, למשל. חסכונות קטנוניים ואחריהם בזבזנות קיסרית.
זה יכול להיות עונג שיעלה כמה שקלים, אבל יגרום לי להרגיש כמו אבא של העולם. הפער בין תדלוק עצמי להסתייעות במתדלק, למשל, הוא בערך עשרים אגורות לליטר. משהו כמו חמישה שקלים למכל. כשאני יושבת בתוך מכונית מחוממת ומגישה כרטיס פלסטיק לבחור בסרבל, אני מבסוטה מהחיים שלי במחיר חמישה שקלים. דלק לא מטפטף לי על המגפיים, המכונה לא מתווכחת איתי כי הכנסתי אליה את האשראי מהצד הלא נכון, ריח של דלק לא נדבק לי לעור. יש קצת רגשות אשמה. על הזרת המונפת והאדנות, על העצלנות, על כך שיכולתי לחסוך מאות שקלים בשנה. אבל גם לנפש יש צרכים.
תוספת לגלידה, שני שקלים, ויש לי אגוזים טחונים, סוכריות צבעוניות קטנות, ויותר סבלנות לנודניקים בטלפון שמתחילים שיחה ב"את לא מכירה אותי אבל רציתי להגיד ש". סיבוב בסטוק מפיג את תאוות השופינג בעלות זניחה. שמונה שקלים בחודש לאחסון וירטואלי מייתרים את הצורך לרוקן את חשבון האי־מייל.
אתם משוחחים פה עם אישה שממחזרת תיונים בקערית ייעודית מעל מתקן המים בבית. אבל האישה הזאת גם מודעת לכך שבכל החלטה כלכלית יש מרווח פנימי של מגיע לי, ויש לו ערך. מגיע לי שמישהו ימלא את מכל הדלק שלי. אני עובדת מספיק קשה כדי שמדיח הכלים יעבוד במקומי, גם אם הוא לא מלא. אני עוברת מספיק חרא כדי שמישהו יישא בשבילי את הקניות מהסופר.
יש כאלה שגרף החסכנות שלהם גבוה מאוד, ומאידך הם לא מכירים פיצויים של פזרנות מטומטמת. כאלה שלא קונים פופקורן בקולנוע, גם אם ממש מתחשק להם. לחם פרוס עולה יותר מלחם שלם, אמרה לי חברה, לא משנה מאיזו עדה, והראתה איך בחישוב שנתי היא חוסכת ככה כמה עשרות שקלים. שקל לשקל נאספים בחשבונה להר שקלים כשהיא מפעילה מכונת כביסה רק בלילה.
היא אולי משוגעת, אבל לילדים שלה יהיו דירות. נכסי הנדל"ן של האשכנזים הקרובים לליבי נרכשו במאמץ מתמשך, בוויתור על כס המלוכה המדומה, זה שאני יושבת עליו כשמישהו אחר ממלא לי את מכל הדלק. "אמא שלנו קמצנית" כנראה לא תצליח לקנות לך בית, ילד, אבל תנסה לקנות לך תואר שני. או קנייה רגשית של בגדים בתוך גיל התבגרות מסויט. תחזיר את התיון לקערית, ילד, יש לנו מה לעשות עם הכסף.
emilya@israelhayom.co.il• • • לכל הטורים של אמילי עמרוסי - לחצו כאן • • •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו