סמוך לפינוי עמונה, לפני יותר משנתיים, הכריז רה"מ נתניהו בקול צלול: "צריך שיהיה ברור דבר אחד - ישראל היא מדינת חוק. פסיקת בית המשפט מחייבת את כולנו, היא מחייבת גם את ממשלת ישראל. אבל החוק חייב להיות שוויוני. אותו חוק שמחייב את פינוי עמונה, מחייב גם פינוי של בנייה בלתי חוקית בחלקים אחרים של ארצנו… אני לא מוכן שתהיה איפה ואיפה בנושא אכיפת הבנייה בין יהודים לערבים, בין אדם לאדם".
אמירה זו עומדת כבר זמן רב למבחן. נתניהו השקיע מאמצים כבירים בניסיון למנוע את פינוי עמונה או להביא לפינוי בהסכמה, ומידה דומה של מאמצים מושקעת בזמן האחרון בניסיון להגיע לפינוי בהסכמה של חאן אל־אחמר. אבל בסוף הדרך מגיע רגע האמת.
"שרי הממשלה ואני עשינו כל מאמץ אפשרי, כל מאמץ, למצוא פתרון", אמר נתניהו בפינוי עמונה, "הקדשנו לזה לילות כימים, עשרות דיונים, העלינו פתרונות יצירתיים, פתרונות מחוץ לקופסה - אבל לצערי ההצעות שלנו לא התקבלו". עמונה פונתה, כבר פעמיים. חאן אל־אחמר עדיין מחכה.
נזכיר את המובן מאליו: כמו פינוי המאחז הבלתי חוקי בעמונה - אין שום סיבה לא לפנות את ההתיישבות הלא חוקית בחאן אל־אחמר. מדובר בהתיישבות־התרסה מכוונת ומתוכננת על ידי הרשות הפלשתינית, שנועדה להשיג את האפקט הציבורי שמולו אנחנו מתמודדים. לתושבים שם יש פתרונות זמינים בדמות מגרשים מפותחים סמוך למעלה אדומים, כך שאין פה שום קייס הומניטרי. לא רק זאת - מדינות אירופיות משתתפות במימון הפרובוקציה הזו, כך שחאן אל־אחמר הפכה לסמל לשליטה של ישראל בשטחי C ולעמידתה בלחצים. סוג של משט מחאה יבשתי.
כאשר מושמעת כלפיו ביקורת בנוגע לפינוי יישובים, יש לראש הממשלה נתניהו נסיבות מקילות. מדובר בפסקי דין חלוטים, יש היבטים בינלאומיים, יש סדרי עדיפויות של הפניית כוחות למאבק פוליטי, יש דינמיקה של מערכות אכיפה עצמאיות וכן הלאה. במדינה דמוקרטית לא כל דבר נתון לשליטתו הישירה של ראש הממשלה, כך שבמקרים מסוימים ההסברים הללו אכן נשמעים.
הסאגה המתמשכת של חאן אל־אחמר מעמידה את "הנסיבות המקילות" הללו במבחן ומייצרת אבסורד שכבר קשה לקבל.
