ביציאה מהכיכר הענקית והמצוחצחת שלפני מאוזוליאון הו צ'י מין - ליבו המשומר של הסוציאליזם הווייטנאמי - התקרב אלי במהירות גבר כבן 50, לבוש מעיל חאקי, והציע את שירותי ההסעה בקטנוע־מונית (xe om) שלו. סימנתי שאני מוותר אך רגע לפני שהפנה אלי את גבו, הבחנתי בתגית US Army על מעילו. הרגע האקראי הזה - שבו מאחוריי נמצא ליבו המשומר של הסוציאליזם הווייטנאמי הרשמי, ולפניי וייטנאמי ב"מדים" של האויב הקפיטליסטי־אימפריאליסטי המשוקץ של אותו הו צ'י מין - הצליח לגלם בתוכו משהו מתוך וייטנאם, מודל 2018: מדינה סוציאליסטית באופן רשמי, ובאופן מעשי ענק מתעורר של השוק החופשי.
האירוניה ההיסטורית גברה משום שהמפגש הזה התרחש כשהייתי בדרכי לכיכר לנין - או כמו שהיא מכונה בווייטנאם Le-Nin, בשתי מילים קצרות, שמשוות למנהיג הבולשביקים הרוסי שם עם נימה מקומית. בכיכר עצמה ניצב פסל של ולדימיר איליץ' בפוזה אופיינית, מהבודדים שעוד נותרו על כנם בעולם. אך במקום משען לזרים, הוא משמש מתקן טיפוס לילדים. מה נשקף לעיני הקמראד לה־נין? סניף הומה אדם של רשת בתי קפה "היילנדס", שעשתה היסטוריה לפני 20 שנה: דיוויד תאי האמריקני היה לווייטנאמי הראשון מחו"ל שהצליח לרשום חברה בינלאומית במדינה הסוציאליסטית השמרנית.
הניגודים האלה זועקים למי שמגיע מהמערב, אבל נדמה שבווייטנאם - כמו בסין לפניה - גילו שלפחות אצלם אין צורך להרוס את הישן כדי להרוויח מהחדש. המפלגה הסוציאליסטית, היחידה המותרת במדינה דה־פקטו ומשמשת מעין חוקה חיה עבורה, נותנת יד חופשית ליוזמה הפרטית ומחפשת עוד ועוד דרכים להיפתח אל העולם אחרי עשורים של הסתגרות ועוינות. אלמלא נוכחות הדגלים בכל מקום, עמדות צבא ליד מוסדות רשמיים והתורים המשתרכים למאוזוליאון של המייסד והמנהיג הדגול, היה אפשר בקלות להניח שהסוציאליזם הרשמי נשאר בגדר מאובן היסטורי.
סין - ארה"ב החדשה
בניגוד אולי למה שמצופה לנוכח המלחמה בת 20 השנים עם ארה"ב, הווייטנאמים כנראה לא נוטרים טינה לדוד סם. נכון, פוסטרים מהמלחמה נמצאים במרחב הציבורי - אך בעיקר כמזכרות למכירה. אמריקה היא לא הבעיה של האנוי. גם עם הצרפתים, ששלטו כאן ללא מיצרים במשך עשרות שנים וניסו למנוע מווייטנאם עצמאות, החשבון כנראה סגור. הבריטים (שגם להם היתה אפיזודה קצרה ברצועת החוף שבין שפכי הנהר האדום בצפון למקונג בדרום) והיפנים נותרו זיכרון רחוק. אם יש מעצמה שהווייטנאמים חוששים ממנה היא סין. סיבות אינן חסרות: אם זו ההיסטוריה - האימפריות של סין שלטו בפרובינציה הנידחת במשך מאות שנים והתייחסו אליה בזלזול ניכר (וייטנאם בסינית היא ״יו אנאן״, דהיינו "מדרום לירח" - כלומר, מעבר להרי החושך); ואם אלו השיטות הסיניות להשתלטות - הצפה אנושית ומתן ״סיוע אדמיניסטרטיבי״ שמגיע ולא עוזב. גם היום יש לווייטנאם וסין סכסוך על קבוצת איים, שבוקר אחד בייג'ין השתלטה עליהם באמתלה של מציאת מפה עתיקה המשייכת אותם לסין. עם חזרתה של צרפת לאחר 1945 להודו־סין, תיאר הו צ'י מין את התחושה בדרכו הציורית: ״אני מעדיף להריח את החרא של הצרפתים במשך חמש שנים מאשר לאכול חרא של הסינים במשך אלף שנה״.
הווייטנאמים חיים על קטנועים. הנה נהג הקט־מונית שנמתח מהכידון ועד הפנס האחורי בהמתנה ללקוחות; והנה משפחה של ארבע נפשות נוסעת לדרכה על קטנוע אחד; פה קטנוע מוביל מטען שלא היה מבייש משאית קטנה; ושם ילד, בן 5 לכל היותר, שנרדם בעמידה על ברכי אמו הרוכבת. שמירה על כללי הבטיחות היא המלצה בלבד, ודיבור בנייד תוך כדי נהיגה או נסיעה ללא קסדה הוא דבר שכיח ביותר.
המפליא הוא שכל קן הנמלים הזה רוחש מעין כאוטיות מסודרת. לא לגמרי ברור איך זה קורה. זו לא ממש הרמוניה, כי תאונות מתרחשות, אבל די קרוב אליה. כל רוכב על הכביש כאילו נעול על המסלול שלו ויהי מה. יש מכשול? מתמרנים, מאטים, אך לא עוצרים. לא מתווכחים בכביש. לא מתעצבנים. קרתה שריטה? אז קרתה. לא המזיק ולא הניזוק ייכנסו לעימות. נהג מונית פגע בקשישה. יצא, עזר לה לקום, כמה מילים מצידו והתנקות מצידה, ורקמת החיים שבה להירקם. כאוטיות מסודרת, כבר אמרנו?
הכאוטיות הנגלית של הכביש הווייטנאמי, עם סדירותה הסמויה מהעין, היא המחשה לא רעה להצלחה של חדירת ישראל לתודעה הווייטנאמית ולשוק המקומי. ישראלים שעובדים במדינה מספרים שעם כל ההבדלים במנטליות, יש גם דמיון ניכר בברדק, בעקשנות, בכושר האלתור וביצירתיות. ישראל, עם תקציבים נמוכים מאוד יחסית, מצליחה ליצור שיתופי פעולה שמדינות עשירות יותר כמו אוסטרליה יכולות לחלום עליהם. "אנחנו לא מעבירים תקציבי סיוע למשרדים הממשלתיים הרלוונטיים כמו שעושות מדינות אחרות", משתף השגריר נדב אשכר, "השיטה שלנו אחרת: לזהות את הצרכים, להביא לכאן מומחים מישראל ולהפנות אותם לשטח - למחוזות שסובלים מבצורת או לאוניברסיטה חקלאית שבה יעבירו סדנה למומחים המקומיים".
נס ושמו ישראל
בשגרירות גם דואגים לטפח את תדמית ישראל כפלא טכנולוגי - יהיה זה בתרגום הספר "מדינת הסטארט־אפ", ביוזמה להקים את קבוצת הרובוטיקה הראשונה של האנוי או באירוע לציון 25 שנות יחסים בין וייטנאם לישראל שצוין בסוף אוקטובר, שבו במרכז הבירה הוצבו שתי טכנולוגיות ישראליות - קיר אנכי לגידול אורז ומכונה לדחיסת האוויר הלח למים, המפיקה 700 ליטר ביום.
"ישראל נתפסת כאן כנס", אומרת ביק לה, עיתונאית ומגישה באחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים, "קיר אורז? זה נראה כמו חלום, כמו מדע בדיוני". אגב, גם הישראלי עבור הווייטנאמים הוא עדיין בגדר אקזוטיקה. "בשיחות עם התושבים כאן הופתענו כמה הם אוהדים את ישראל", סיפר צביקה מרטון מפתח תקווה, שביקר בהאנוי, "מצד שני, הם נראו מופתעים מאוד שאנחנו ישראלים". משה טוויל מגבעת שמואל מוסיף: "כשראו את הכיפות שלנו, חשבו שאנחנו בישופים קתולים".
התיירות הישראלית לווייטנאם גדלה והולכת, שיתופי הפעולה מתרבים ובשגרירות מקווים שהאפקט המצטבר יביא גם לשינוי מדיני. נאמנה להשתייכותה לגוש הקומוניסטי, במשך שנים ראתה וייטנאם בישראל שלוחה של האימפריאליזם המערבי, ואפילו היום לשגריר פלשתין קל יותר להגיע לנשיא מאשר לעמיתו הישראלי, אבל הדברים בווייטנאם משתנים. ביקור של ראש ממשלה ישראלי הוא רק שאלה של זמן. √