חמאס רואה את ישראל ומבין שאין לאן למהר

מחר תהיה השבת השלישית שבה חמאס לא משחרר חטופים ישראלים המוחזקים בידו. לראשונה מתחילת המלחמה, ישראל נוצרת את האש בחינם. מתנה לארגון הטרור הרצחני, ללא כל תמורה. הפסקת האש הממושכת, זו שהגיעה כתוצאה מהעסקה ובעיקר זו שהגיעה אחריה, הכניסה את ישראל לסחרור.

הקמפיין האגרסיבי לשחרור החטופים אך ורק באמצעות עסקה במחיר דמים מופקע, שבו משתתפים כמעט כל ערוצי התקשורת המרכזיים, הכניס את החברה הישראלית לתוך ורטיגו. בלי מלחמה אין לחמאס שום עניין לקדם עסקה, ועם מלחמה תואשם הממשלה בטרפוד העסקה. לא לבלוע ולא להקיא.

החלטת ישראל לנצור את האש למרות תום הזמן שהוקצב לשלב הראשון בעסקת החטופים הגיע, כך מתברר, בשל דיסקלקולציה. מערכת הביטחון והדרג המדיני לקו, שוב, באי־הבנת המניעים והשיקולים של האויב הניצב מולם, ומקבלים החלטות שגויות. אחרי תום שלב א' היו בטוחים בישראל שהאיתותים שמתקבלים מחמאס הם שגם ראשי ארגון הטרור העזתי מעוניינים בהמשך הפסקת האש, כלומר הארכת שלב א', מבלי לעבור לשלב ב', שבו הפערים בין הצדדים לא ניתנים לגישור.

בישראל הסבירו שחמאס לחוץ על שחרור מחבלים נוספים ומעוניין להביא לשחרורם בכמויות סיטונאיות כמו בזמן העסקה, שהוא חושש מחזרת ישראל ללחימה, מהאיומים של טראמפ, ומהתיאום המוחלט של ירושלים והבית הלבן, שיאלץ להביא לחישוב קיצו ברצועה לאחור.

זה לא עבד. מתברר שחמאס לא כזה לחוץ להמשיך את העסקה מהמקום שבו נעצרה. גם אחרי שהלחץ האמריקני הלך וגבר, וגם כשישראל עצרה את הסיוע ההומניטרי והחשמל, דבר לא זז בצד השני. ולמה שיזוז? כל עוד ישראל ממשיכה, על דעת עצמה ומבלי שהטרוריסטים צריכים לשלם על כך דבר, לקפוא במקומה, לאן בדיוק יש להם למהר? למרות הפצרות הנשיא האמריקני, ישראל לא הציבה דדליין, ולא תחמה את תקופת המשא ומתן, לפחות עד עכשיו, בשום לוח זמנים.

הניסיון לקבע, באמצעות מטות מאורגנים, אנשי יח"צ והרבה כסף, מציאות שבה האחראיים היחידים לכך שחטופים לא משתחררים הם שרי ממשלת ישראל והעומד בראשה, הגיע למחוזות הטרלול ממש. לא מדובר על משפחות החטופים האומללות, שזכותן לצעוק כל שעולה על רוחן ולתבוע את החזרת יקיריהן בכל מחיר. מדובר על פוליטיקאים שהיו אמורים להיות אחראיים, להפגין מעט יותר יכולת עמידה בלחצים, ולא להיות כנועים לקו שמכתיב המחנה שמרכזו ברחוב קפלן בתל אביב.

כי אם רואים שחמאס מתבצר בעמדתו ולא זז וחייבים לייצר לו מוטיבציה, ומחליטים שבמקום לצאת למלחמה או להציב אולטימטום מנתקים אותו מהסיוע ההומניטרי ומהחשמל, ובאים גורמים הפועלים כביכול בשירות המשפחות ועותרים לבג"ץ נגד אמצעי הלחץ הכמעט יחיד הזה - מבינים שהתעוררה פה בעיה רצינית.

שיש פה תודעה שחמאס מעוניין לשחרר את החטופים, אבל ממשלת ישראל לא מאפשרת לו. ככה זה כשהמסרים המגיעים משם כבר חודשים הם שרק הממשלה אשמה. וההפקרה. וכולם חייבים להתנצל שלא עשו די. חוץ מחמאס.

וזו רק הבעיה הקטנה. ישראל עומדת כעת בפני צומת דרכים שבו תבחר אם לחדש את המלחמה או לא. ברור שהנטייה של נתניהו היא לבחור בהארכת העסקה אם ניתן, אבל דווקא בשל כך האיום במלחמה צריך להיות מוחשי יותר, משמעותי הרבה יותר. לגרום לחמאס להבין שכל שבוע של שקט הוא ברכה עבורו, ולכן עליו לשחרר עוד כמה חטופים להשגת השקט הזה.

אבל בינתיים אנשי חמאס ברצועה שומעים את הקולות בישראל, אלה שמנסים לייצר דה־לגיטימציה לחידוש המלחמה, לטעון שהפעם המילואמניקים לא יבואו, שבניגוד לאחרי 7 באוקטובר הפעם מדובר במלחמת יש ברירה, שאם תחודש המלחמה זה רק בגלל שיקולים פוליטיים של פוליטיקאים ולא החלטה רציונלית של מנהיגות.

והמסרים האלה הרסניים. גם כי הם פוגעים ביכולת לייצר משא ומתן, אבל בעיקר כי מדובר בשקר. אין שום הבדל בין פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר לבין עכשיו. זו אותה מלחמה. זה אותו חמאס שצריך להשמיד. נכון, זה ארך זמן רב, אבל כמה תנאים משמעותיים השתנו לאחרונה לטובת ישראל, כך שיש יסוד להאמין שהמשימה אכן תושג אם אכן תרצה הממשלה בכך. יש רמטכ"ל חדש. ואלוף פיקוד דרום חדש. יש נשיא חדש בבית הלבן. והמסר המהדהד שחמאס לא יוכל להישאר ברצועה ביום שאחרי מובן עכשיו בכמה בירות עולמיות חשובות, יותר אפילו ממה שהיה אחרי 7 באוקטובר.

ממזערים נזקים

לתוך הזירה הפנימית הרוחשת הזאת התפרץ שליחו של טראמפ לענייני שבויים, אדם בוהלר, והוסיף שמן רותח משלו לקלחת, כשנודעו המגעים הישירים שניהל עם בכיר בחמאס בניסיון לשחרר את החטוף בעל האזרחות האמריקנית עידן אלכסנדר. הקלחת בעבעה עוד יותר כשניסה להסביר את מהלכיו בשורה של ראיונות בכלי התקשורת הישראליים, ורק חולל נזק נוסף. לא רק לישראל, גם לעצמו.

אפיזודת בוהלר נמשכה משהו כמו יומיים-שלושה, עד שהגיעה לקיצה כשהשליח נאלץ לרדת למדרון אחורי ולא לשוב עוד לעסוק בנושא. בממשל, מטראמפ ועד וויטקוף ורוביו, עשו הכל לתקן את הנזק, אילצו את בוהלר לפרסם הבהרה על כך שאין שום פער בין ארה"ב לישראל (פער שהוא עצמו יצר כשאמר שלארה"ב יש אינטרס שלה, ולישראל יש אינטרס שלה), ושאמריקה רואה במיטוט חמאס יעד בלתי ניתן לפשרה (יעד שהוא עצמו ניסה לטשטש בראיונות שנתן).

בימים הבודדים הללו ניתן היה לבחון את התנהלותם של כמה מהשחקנים הבולטים במגרש הפוליטי, שמאשימים את נתניהו בפוליטיקה, אבל עוסקים בה מבוקר עד ליל. מעטים היו אלה שהביעו דאגה לנוכח הפערים שהתגלו. בערך אפס מהם ניסו להציע סיוע כלשהו לתקן את הנזק. רובם העדיפו להביע שמחה לאיד ולהאשים, כמה מפתיע, את נתניהו, שבניגוד למסר שהעביר כי אין שום פערים בינו לטראמפ, מתברר שיש. עד שהתברר שוב שבעצם אין.

מתחת לאף

בשבוע שעבר התכנסה ועדת הביטחון הלאומי של הכנסת לדיון עם המשטרה בעקבות הפיגועים באוטובוסים בבת ים, שרק בנס הסתיימו ללא נפגעים בגוף. חברי הוועדה ביקשו לדעת איך אחרי 7 באוקטובר שוב עומדת ישראל בפני מחדל מודיעיני שאפשר למחבלים ללא מפריע להכין, להחדיר ולהטמין כל כך הרבה מטענים כבדים לפיגועי אוטובוסים בסגנון שנות ה־90 בימי אוסלו. המשטרה לא ידעה לספק תשובות והפנתה את חברי הוועדה לשב"כ, האמון על המודיעין.

מכיוון שהוועדה היתה פתוחה, נציגי השב"כ לא יכלו לבוא ולמסור את גרסתם. בדיון המשך, במסגרת ישיבה חשאית של הוועדה שכינס השבוע העומד בראשה ח"כ בועז ביסמוט, הגיעו נציגי השב"כ אבל לא מסרו אפילו פרט מידע משמעותי אחד שהפיס את דעתם של הנוכחים. השורה התחתונה היא שכמו לפני 7 באוקטובר בעזה, כך היה כעת עם ההברחה הגדולה של מטענים מג'נין - אין מודיעין, אין מידע, יש רק קונספציה. תפיסה שצריך "לשחרר לחץ" ביו"ש. שפועלים צריכים להיכנס לעבוד בתוך הקו הירוק. שכסף ורווחה יפתרו את הבעיה.

בדיון חשאי אחר, שעסק בהצעה לסדר של ח"כ מרב כהן (יש עתיד) בנושא הכנת מטענים ופצצות בתחומי הרשות, עלתה עובדה שהדאיגה מאוד את חברי הוועדה. מתברר כי כ־80 אחוז ממטעני הנפץ שמכינים ערביי ישראל באירועים פליליים במגזר הערבי, נעשים מחומר נפץ תקני צה"לי. כלומר רימונים וסוגים אחרים של תחמושת שנגנבים באופן קבוע מבסיסי צה"ל.

לעומת זאת, מטענים שהופעלו כנגד חיילי צה"ל בשטחי יו"ש, ג'נין, טולכרם, שכם ומחנות הפליטים באזור, נעשים בהיקף של 90 אחוז מהם מדשנים המיועדים לחקלאות.

חברי הוועדה התעניינו לדעת מניין יש לערביי יו"ש כל כך הרבה דשן תעשייתי שממנו ניתן להכין פצצות. נציגי השב"כ והמשטרה השיבו כי מדובר בהברחות פנימה, מישראל אל מעבר לקו הירוק, על ידי ערבים ישראלים שאין להם בעיית גישה לכאן ולשם, תוך ניצול העובדה שאין כמעט בכלל בידוק פנימה בכניסה לשטחים, אלא רק החוצה, ביציאה אל שאר חלקי ישראל.

חברי הכנסת נדהמו וביקשו לדעת כיצד מתכוון השב"כ להילחם בתופעות אלה. התשובות שקיבלו נעו בין מטופשות למביכות. התמונה המתגלה לעיניהם של חברי הכנסת עגומה יותר ממה שחשבו. בצפון השומרון פועל צבא, מקושר ושייך ישירות לחמאס. יש שם גדודים ופלוגות, היררכיה פיקודית, והכי גרוע: תיאום מלא של שליטה ופיקוד בין הגזרות השונות: טולכרם, ג'נין, מחנות הפליטים, שכם.

מערכת הביטחון, במיוחד השב"כ, עושה מאמצים עילאיים לשוות תחושה כי מדובר בפעילים מקומיים, במפגעים בודדים, במחבלים ארכאיים או בארגונים סוררים, ולהסתיר את האמת מהציבור, אולי אפילו מהדרג המדיני, בנוגע לצבא המאורגן שהוקם מולו. צבא חמאס נוסף, מעבר לגדר הסמוכה לכביש 6 וליישובי עמק חפר.

עוד סיכול של שב"כ

בפברואר 2023 העבירה הכנסת, בתמיכה נדירה של 94 ח"כים, חוק לשלילת אזרחותם של מחבלים ישראלים היושבים בכלא הישראלי, או שקיבלו תמיכה כספית מהרשות ברמאללה, הדואגת להעביר משכורות למחבלים. בדיון חשאי בוועדת הכנסת השבוע ביקשו חברי הכנסת לעקוב אחר יישום החוק. נכון להיום, עלה מהנתונים, יש 800 מחבלים העומדים בקריטריונים לשלילת אזרחות וגירוש. אלא שמאישור החוק ועד היום לא גורש אפילו מחבל אחד.

תחילה הפנו חברי הכנסת את האצבע המאשימה למשרד הפנים ולעומד בראשו, השר משה ארבל, שהוא האחראי ליישום החוק. אלא שנציגי השר בוועדה טענו כי כדי לשלול אזרחות עליהם לקבל את רשימת המחבלים מידי צה"ל, מה שלא קרה. פנו חברי הכנסת לנציגי צה"ל שהיו בוועדה ושאלו מדוע לא מעביר הצבא את הנתונים למשרד הפנים כפי שנדרש על פי הנהלים.

התשובה הדהימה אותם. מתברר שלפני שנתיים, צמוד לאישור החוק בכנסת, קבעה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה נוהל חדש, שלא מופיע בחקיקה, שלפיו בטרם יעביר צה"ל את רשימת המחבלים למשרד הפנים יש להעבירו תחילה לשב"כ. המהלך תואם, איך לא, עם ראש השב"כ רונן בר.

מתברר ששב"כ התפלץ מהחוק, מאחר שהוא סותר לגמרי את מדיניות ההכלה והרווחה שהנהיג, ופעל יחד עם היועמ"שית לעקר אותו מתוכנו. בינתיים, החוק קיים אבל אכיפה שלו - זה כבר סיפור אחר.