מצפים לעסקה, נערכים למלחמה

עזה. 525 ימים מאז 7 באוקטובר, ישראל תקועה עם אותן שתי משימות עיקריות שהציבה לעצמה בראשית הדרך - השבת החטופים ומיטוט חמאס - ועם הוויכוח איזו מהן קודמת לשנייה.

הוויכוח הזה, שהיה עד כה נחלתה של הממשלה, גלש השבוע לצה"ל. אחראי לו אלוף פיקוד הדרום החדש, יניב עשור, שאמר בנאום כניסתו לתפקיד ששתי המשימות מרכיבות בו בזמן את הדרך לניצחון, אך קבע כי "המשימה הראשונה - השמדת מחבלי חמאס עד תום", ו"המשימה השנייה - השבת אחינו הנתונים בצרה ובשביה, החיים והחללים".

זה הספיק כדי שמטה החטופים יקפוץ, וכדי שהמשפחות יתכווצו. מבחינתן כבר הוכח שכוח צבאי לא מקדם את החזרת החטופים, אלא מסכן אותם. הדרך היחידה להשיבם היא במשא ומתן, וההכרעה הצבאית והמדינית יכולה להמתין. הביקורת על עשור לא איחרה לבוא. היא היתה מוקדמת: למרות העיסוק האינטנסיבי, חידוש הלחימה לא נראה קרוב.

ישראל מתעדפת כרגע באופן ברור את ציר המו"מ. הגעתו של השליח האמריקני סטיב וויטקוף לדוחא מלמדת שהשיחות שם רציניות. הסיכוי שייצא מהן הסכם כולל שיסיים את המלחמה וישיב הביתה את כל 59 החטופים החיים והמתים הוא קלוש. גדול יותר הסיכוי שייצא מהן הסכם זמני, שישיב את חלקם בתמורה להארכת הפסקת האש.

זאת אותה הנוסחה שמדובר בה כבר שבועות ארוכים, וכעת היא קרובה להבשלה מבעבר. אין ודאות שזה יקרה, ובדרך יהיו משברים וגם הכרעות קשות (בעיקר בכל הנוגע לאסירים כבדים שחמאס מבקש לשחרר), אבל הכיוון ברור. ישראל רצתה בו מהרגע הראשון. חמאס, שהתנגד, הגמיש את עמדותיו משתי סיבות מרכזיות: הלחץ האמריקני הכבד, וחוסר חשק גלוי לשוב ללחימה.

ועדיין, ישראל נדרשת לעסוק בחזרה ללחימה. זה חשוב כדי שהכוחות יהיו מוכנים, זה חשוב כדי לסמן כיוון ודרך, וזה חשוב כדי להבהיר שמה שהיה לא יהיה עוד. כך בדיוק נוהגת ישראל בלבנון, כשהיא מקפידה לשלב דיפלומטיה ואש, בהבנה שהשילוב הזה, במינונים משתנים, יאפשר לעצב מציאות חדשה בגבול הצפון שתרחיק סיכונים ותקרב הזדמנויות, ובעיקר תשמר הרתעה חזקה לאורך זמן.

המצב בעזה מורכב יותר, משתי סיבות: האחת - החטופים. השנייה - שלטון חמאס. בלבנון יש ממשלה שהיא פרטנר להידברות שחיזבאללה הוא רק חלק ממנה, ושהגורמים בה שאינם חיזבאללה התחזקו מאוד לנוכח המכות שספג הארגון במלחמה. בעזה חמאס הוא הריבון היחיד, וכדי לייצר מציאות אחרת צריך להעמיק את הפגיעה הצבאית בו ולמוטט את שלטונו.

הדרך היחידה לעשות את זה עוברת במלחמה. השיח שהתקיים בשבועות האחרונים על הגליית תושבי הרצועה התמוסס באותה מהירות שעלה. בהתאמה, קָטנה מאוד המוטיבציה של מדינות ערב המתונות לייצר פתרון משלהן. על השולחן נותרו, כתמיד, שתי אופציות: מלחמה או אי־מלחמה. חמאס מעדיף, כמובן, את האופציה השנייה, שמאפשרת לו לבסס את אחיזתו ברצועה, ולכן הוא מסכים לסחור בחטופים בתמורה לשבועות ארוכים של שקט.

האינטרס של ישראל היה הפוך, אלמלא סוגיית החטופים. גם היום, אין לה דרך להחזיר אותם הביתה ללא מו"מ. לא משנה כמה אוגדות צה"ל יטיל על עזה, ואם הוא יתחיל מצפון לדרום או מדרום לצפון או יפעל בכל הגזרות במקביל - לנצח הוא ייתקל בשתי סוגיות הליבה שמעסיקות אותו מאז ראשית הדרך: החטופים, ומי ישלוט בעזה ביום שאחרי.

פתרון סוגיית החטופים במו"מ הוא הכרחי לא רק כדי להשיב כמה שיותר מהם הביתה, בעיקר החיים, אלא כדי להסיר מכשול עיקרי שיסבך כל מבצע צבאי (אלא אם יוחלט להקריב אותם על מזבח הניצחון, כפי שמציעים גורמים בממשלה). עיסוק בסוגיית היום שאחרי הוא חיוני - בדיוק כמו בצפון - כדי לעצב את המציאות הרצויה לישראל לא רק בשלילת שלטון חמאס, אלא בביסוס שלטון חליפי.

שתי הסוגיות האלה נמצאות באחריות הדרג המדיני. כל עוד הוא חומק מהן, צה"ל מתפקד על תקן כליא ברק. האלוף עשור נקלע לקו האש כבר ביומו הראשון בתפקיד. מהיכרות של עשרות שנים, אין לי ספק שהוא רגיש לסוגיית החטופים. הצלחתו תיבחן בקבועי זמן ארוכים יותר, וביכולתו לעצב מציאות אחרת בגזרה שבה נולד.

זמיר. גם הרמטכ"ל אייל זמיר נקלע לקו האש בימיו הראשונים. זה קרה בגלל ההודעה על פרישתו של דובר צה"ל, דניאל הגרי, שנתפסה כהדחה. ההמשך היה צפוי: מתקפה על זמיר, כמי שפועל בשליחות לשכת ראש הממשלה. היו כבר שסיכמו את הקדנציה שלו ככישלון בטרם התחילה. זה לימד בעיקר עליהם, ופחות עליו.

אפשר להירגע. זמיר הוא לא שפוט ולא ביביסט. זה נכתב כאן לא פעם בשבועות שקדמו למינויו, וצריך לחזור על זה גם השבוע: מדובר בקצין מקצועי והגון, שנבחר לרמטכ"ל לא מטעם ולא כברירת מחדל, אלא משום שהוא המתאים ביותר בעת הזאת להוביל את שיקום צה"ל ואת ההתמודדות הרב־זירתית שניצבת בפניו.

בסוגיית הגרי היה עליו לטפל ביתר רגישות, משתי סיבות: האחת - כי הגרי ראוי לקידום. בדיוק כמו שמפקדי האוגדות שהצטיינו במלחמה קודמו (דן גולדפוס, דדו בר כליפא, איציק כהן) ויקודמו (שי קלפר), כך היה ראוי לקדם גם אותו. השנייה - כי אחת המשימות המרכזיות כעת היא לשקם את אמון הציבור בצה"ל, אמון שהגרי היה מי שהחזיק אותו בידיים, משום שהוא היה שם כשהיה קשה ומדמם, וכשכולם מסביב נעלמו ונאלמו.

אפשר היה לנהל את האירוע הזה אחרת, כך שהגרי יישאר בצבא גם אם לא יקודם מייד. זה לא קרה, וחבל. צה"ל הפסיד קצין מצוין, הגרי קטע את המסלול הצבאי שהצטיין בו, וזמיר ספג חבטה מיותרת שהעיבה על כניסתו לתפקיד. זה אמנם חלב שנשפך, אבל יש בו גם שיעור: העצבים בישראל חשופים כל כך, והרגישות גבוהה כל כך, שכל דבר נתפס כקונספירציה. על זמיר להיות ער לזה, כי זה יהיה שם תמיד. בדיוק כפי שקרה בעקבות דבריו השבוע, על כך שאין לו כוונה להסיר פאצ'ים ממדים של חיילים, שפורשו ככניעה לגורמים קיצוניים - בעוד למעשה היתה בהם הנחיה למפקדים תחתיו לפתור את הנושא, כדי לחסוך ממנו עיסוק בזוטות.

המסר המזוקק היה כזה: אני מתווה דרך, אתם תבצעו. מי שיחרוג, לא ימשיך. זה מסר נכון, שהוא חלק מכיוון שהרמטכ"ל החדש מסמן. הוא מגבה אותו בשורת החלטות - במינויים המהירים, בהתעקשות על מבצעיות ועל כשירות, בכיווני הדרך שהוא מתווה לבניין הכוח, בעיסוק בערכים. בהקשר הזה, חשובים דבריו על חובת השירות לכולם - מסר ברור כי לא ישתף פעולה עם הניסיונות לפטור בקריצה את החרדים מגיוס. זמיר יודע שהוא צריך אוגדות למלחמה, והוא יודע שהנטל ייפול על צבא המילואים. כמי שהודיע כי בכוונתו להקים חטיבת שריון נוספת (ואולי גם חטיבת חי"ר), הוא גם יודע שחסרים לצה"ל חיילים, ושיש רק מאגר משמעותי אחד שיכול למלא את השורות - החרדים.

זמיר היה מוותר ברצון על העיסוק באלה לטובת העניינים המבצעיים. בין שלל סיוריו השבוע, בלט הביקור שלו בבסיס נבטים - המרכזי שבבסיסי חיל האוויר. היו בביקור הזה שני מסרים חשובים: האחד - גיבוי מלא למפקד החיל תומר בר מול הקריאות להדיחו. השני - לאיראן, שמיקדה בנבטים את המתקפות שלה באפריל ובאוקטובר אשתקד, ושיודעת שמהבסיס הזה ייצא עיקר הכוח שיתקוף אותה אם ישראל תחליט לפעול נגדה - משימה שגם היא לא תיתן לזמיר אפילו דקה של חסד.

המשפט. "לקחו לנו את החיים והרסו אותם", אמר שלשום בנימין נתניהו במשפטו. את החיים שלו לקחו והרסו - ולא, נניח, את חייהם של 1,200 הנרצחים בשבת השחורה ושל מאות החיילים שנפלו במלחמה אחר כך. "לקחו אותי ואת משפחתי והעבירו אותנו מדורי גיהינום", הוסיף נתניהו. את החיים שלהם העבירו בגיהינום - ולא, נניח, את חייהם של החטופים, ושל אלפי תושבי הקיבוצים בעוטף עזה, ושל תושבי שדרות ואופקים, ושל תושבי הצפון.

שני המשפטים האלה מתמצתים הכל. את תחושת הקורבנות המוחלטת של נתניהו - שליט כל־יכול במדינתו, שבאמת משוכנע שהוא עלה נידף ונרדף - ואת עיוורונו המוחלט לסבלם של אחרים. המילים שבהן בחר, "חיים", "גיהינום", מלמדים על קהות חושים מוחלטת. ידענו שכמו שלושת הקופים הוא לא רואה ולא שומע ולא מדבר - אבל השבוע למדנו שהוא גם לא מרגיש. סליחה, הוא מרגיש רק את מה שנוגע אליו.

ואם כבר המשפט, שני ציטוטים נוספים של הנאשם: "עשר שנים גררו אותי על טענת שוחד", הוא אמר. "אנשים עמדו על הגשרים וצעקו 'שוחד, הפרת אמונים'. המתת הזה, 315 מקרים מתפרקים אחד אחרי השני". אז זהו, שלא. אנחנו כרגע בשלב שבו ההגנה היא שחוקרת את נתניהו, כלומר הסנגור שלו. עוד יגיע שלב החקירה הנגדית, שבה נתניהו יזיע יותר. וממילא, עניין השוחד לא נוגע לתיק 4000, אלא לתיק 1000 של המתנות. ושם השוחד עדיין מעלה עשן (סיגרים) ובועות (שמפניה).

"אני מקיים את חובתי כראש ממשלה גם בזמן הזה. אני בא פעמיים בשבוע", אמר. נתניהו צודק - הוא אכן ראש ממשלה, והוא אכן מגיע למשפט. רק נזכיר שהוא טען שביכולתו לעשות את שני הדברים במקביל, ובית המשפט גם הלך לקראתו וצמצם את עדותו משלושה ימים ליומיים. המשמעות היא הארכת המשפט - שיטה מוכרת של נתניהו, שעיקרה לדחות את ההליכים ככל שניתן, ואז לטעון לעינוי דין.

קטאר. "כל הזמן מפרסמים פרשות שמתפוררות לכלום - בדיוק מה שעושים עכשיו עם הפייק קטארגייט", אמר נתניהו. מוזר שהוא יודע שמדובר בפייק כשהחקירה עוד בראשיתה. מוזר עוד יותר שעד עכשיו הוא לא הורה ללשכתו לשתף פעולה עם החקירה באופן מלא - למסור מסמכים, טלפונים, לספר הכל - כדי לברר אם מישהו בסביבתו הקרובה עבד עבור הספונסרית הראשית של חמאס.

מכיוון שעל הפרשה הזאת הוטל צו איסור פרסום לבקשת המשטרה, שהצטרפה השבוע לשב"כ בניהול החקירה, נסתפק בכמה שאלות: מדוע מבין כל היועצים הטובים והמוכשרים שיש בישראל בחרו הקטארים (לכאורה ועל פי החשד כמובן) דווקא באלה שקרובים לאוזנו של ראש הממשלה? ומדוע הם עבדו איתם (לכאורה ועל פי החשד כמובן) בעסקה סיבובית דרך חברות זרות? ומדוע אחד היועצים שעבד עבורם (לכאורה ועל פי החשד כמובן) שמר על זכות השתיקה בחקירה (בעניין אחר, שגם הוא עסק בענייני המדינה)? ומדוע יועץ שני שגם הוא עבד עבורם (לכאורה ועל פי החשד כמובן) נשמר לא להגיע לישראל, בידיעה שהוא עתיד להיחקר באותה הפרשה? והאם זה נכון שהיועצים האלה עבדו (לכאורה ועל פי החשד כמובן) מבלי שחתמו על מסמכי ניגוד עניינים, וללא סיווג מתאים? והאם היועצים האלה ביצעו גילוי נאות לממונים עליהם שהם נמצאים בקשרי עבודה עם קטאר (לכאורה ועל פי החשד כמובן)?

עניין הגילוי הנאות הוא קריטי. אם הם סיפרו, הממונים עליהם ידעו. ובראש הממונים עליהם ניצב ראש הממשלה. ואם הם לא סיפרו, האם היה על הממונים עליהם לשאול ולדעת ולהקפיד ולוודא שאין חריגות? הרי זה מה שהממונים עליהם - כלומר נתניהו - טוענים כלפי כולם. שהיה עליהם להקפיד בקלה כבחמורה, ושאם הם רק היו נוהגים כך הכל היה נמנע. אז עכשיו זה קורה (לכאורה ועל פי החשד כמובן) בלשכה שלו. אצל קרובי המקורבים שלו. באחריותו המלאה.

אבל בואו נחזור לפרשות ש"מתפוררות לכלום". מעניין למה נתניהו כיוון. אולי לצוללות, שם נשלח לו מכתב אזהרה חמור במיוחד שקבע: "התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח, ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך הוא סיכן את ביטחון המדינה, ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל".

הוועדה הזאת עוד עובדת, ודבר בנתוני היסוד שלה לא השתנה. נתניהו עשוי להיות אחד הנפגעים העיקריים ממסקנותיה, בדיוק כפי שהיה אחד הנפגעים העיקריים ממסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, שהטילה עליו אחריות אישית לאסון האזרחי הגדול ביותר שפקד את ישראל.

סביר שבדיוק כמו שנהג בדוח האסון במירון, גם מהדוח של ועדת הצוללות נתניהו יעשה טיארה. לכן, מתבקש לתהות מדוע הוא נלחם כל כך נגד ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר. הרי גם את מסקנותיה הוא ישליך לפח. התשובה היא שנתניהו יודע בדיוק מה ייחשף. מה נאמר לאורך השנים בדיונים, מי עודד מה ומי דרש מה ומי בלם מה, ומי ניהל את ישראל בשיטת הפרד ומשול ומידר שרים, ומי התעלם מאזהרות. וכשכל זה ייוודע - ומדובר בהררים של מידע על פני עשור של דיונים - הארץ תרעש.

ועוד הערה אחת: למשפטו של נתניהו הגיעה השבוע פרופ' טליה איינהורן. כאזרחית, זכותה להזדהות עם ראש הממשלה במצוקתו, וזכותה גם לחשוב שנעשה לו עינוי דין. אלא שאיינהורן היא לא רק אזרחית, היא חברה בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, שאחראית על בחינת כשירותם לתפקידים המרכזיים ביותר בשירות הציבור בישראל. והיא גם אמו של ישראל איינהורן, יועץ אסטרטגי שנמנע מהגעה לישראל כדי שלא להיחקר בפרשת גניבת המסמכים המסווגים מצה"ל, ושקשור (לכאורה ועל פי החשד כמובן) גם לחקירת קטארגייט. יחליטו הקוראים אם כל הקשרים וההקשרים האלה הם גם כשרים.