קבוצת נשים בלתי דתית בעליל התיישבה במעגל בקצה כיכר החטופים ביום שלישי אחר הצהריים. מישהי הוציאה גיטרה, וביחד הן שרו במחזוריות את שירו הנוגע של שלמה קרליבך "למען אחי ורעיי". כמה שעות מאוחר יותר נערך בכיכר האירוע השבועי "שרים יחד לשובם". בין שהקבוצה התכוננה להופעה ובין ששרה להנאתה - היה ניכר שהמילים העתיקות והשירה בצוותא היוו להן התעלות רוחנית.
תושב אור יהודה הגיע לכיכר עם בנו. בשיחת אגב, הוא סיפר לי כי זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שהוא בא למקום. האיש הציג את עצמו כתומך נתניהו, ואמר: "מטה החטופים עשה טעות כשהפך את העניין לפוליטי. הם לא היו צריכים לקחת את רונן צור. זה הרחיק הרבה אנשים. הרי לכולנו אכפת מהחטופים, אבל הם השתמשו בזה כדי לנגח". חרף הכעס הזה - אחרי כמעט שנה וחצי של מלחמה, עכשיו הוא פה.
באותה אווירה מגבשת נערכה אמש בכיכר קריאה ציבורית של מגילת אסתר, תחת הכותרת "לך כנוס את כל היהודים". הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול", ששכל את בנו אמיתי בתחילת המלחמה, הוביל אותה.
אם לשפוט לפי הסימנים האלה, לפי הסקרים ולפי ההכרעה של ראש הממשלה, העם בישראל מקדים היום את שחרור החטופים לחיסול חמאס. סקר של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מפברואר מצא כי 63% מהציבור היהודי "תומכים בהשלמת עסקת החטופים במלואה, ואחר כך בהחלטה מה יהיה עם שלטון חמאס בעזה". רק 20% אמרו את ההפך.
הנתונים האלה נאספו לפני העדויות המזעזעות של ירדן ביבס, אלי שרעבי, עומר ונקרט, אגם ברגר ופדויי השבי האחרים. אפשר לשער שסיפוריהם וסבלם רק מגבירים את הרצון של הישראלים להחזיר את אנשינו הביתה, ויהי מה. כלומר, ככל הנראה, היום מספר התומכים בהקדמת היעד של החזרת החטופים למטרה של חיסול חמאס רק גדל.
גם במישור הפוליטי זוהי רוח הדברים. אמנם מפלגת הציונות הדתית הצביעה נגד העסקה בממשלה, אך היא לא עזבה ולא פירקה אותה. רק בן גביר עמד על עקרונותיו והתפטר, אך בן גביר מייצג רק שבעה מנדטים מתוך 120. כל השאר בפועל מעדיפים את העסקה.
כך שנראה כי הקונצנזוס זז מסיסמת המלחמה הראשונה "ביחד ננצח" ל"ביחד נחזיר את החטופים". מהרצון הקולקטיבי אחרי הטבח למחוק את חמאס, עכשיו הרחוב הישראלי יותר רוצה להחזיר קודם את החטופים. נראה שפה ממוקם כיום מחוג האחדות הלאומית, שהוא הלקח המרכזי של רוב הישראלים מטבח שמחת תורה.
22 אלף ילדים חטופים
הדברים לא חייבים היו להתפתח כך, וגם לא במקרה הגיעו לאן שהגיעו. אין שום ספק שכוחות רבי עוצמה דחפו את הממשלה ואת הציבוריות הישראלית להעדפות האלה. העם בישראל בחר בחירה ערכית ברורה, אך היא לא מחויבת המציאות. בנסיבות אחרות, ייתכן מאוד שהמטוטלת היתה נעה למקומות אחרים לגמרי.
כדי להמחיש עד כמה אפשר היה אחרת, ניתן להשוות לדוגמה האוקראינית. בין מטר הצעקות שוולודימיר זלנסקי ודונלד טראמפ הטיחו זה בזה בפגישה המפורסמת, הנשיא האוקראיני סיפר כי יש לא פחות מ־22 אלף ילדים אוקראינים שנחטפו בידי הצבא הרוסי בשלוש שנות המלחמה. באופן יחסי לגודל האוכלוסיות (באוקראינה יש 37 מיליון איש), מדובר במספר חטופים גדול פי 23 מאשר בישראל. כלומר, כאילו חמאס היה מחזיק ב־6,000 נפש.
עד כדי כך הסיפור התקשורתי מופרך, שלמשוחררי השבי עצמם מסבירים שעליהם לנסוע לדונלד טראמפ כדי להביא להמשך העסקה, בשעה שטראמפ בכלל עקף את בן גביר מימין. הנשיא הרי המליץ לישראל קבל עם ועולם לפתוח ב"גיהינום על עזה", ובחיים לא היה חותם על עסקה כמו זו שישראל הסכימה לה
על פי התעמולה של פוטין, הילדים האלה נלקחו מאזורי המלחמה "להגנתם" למשפחות מאמצות ברוסיה, כדי שישמרו עליהם. אף שמדובר במעשה פלצות בקנה מידה בינלאומי - אצל האומה האוקראינית החזרת הילדים החטופים נמצאת במדרג די נמוך בסדר העדיפויות. זלנסקי העלה את הנושא, כאמור, אך הוא, אנשיו ועמו רוצים קודם כל לנצח את רוסיה. הילדים(!) שנלקחו מהם כמעט לא חשובים. ההעדפה הערכית הזו קשה להבנה במונחים יהודיים וישראליים, אך כזה הוא המצב.
או הזוועה בפקיסטן השבוע. המורדים הבלוצ'ים הוציאו להורג חלק מנוסעי הרכבת שעליה השתלטו, מכיוון שהממשלה באסלאמאבאד לא נענתה לדרישות שלהם לשחרר מהכלא את חבריהם. זה לא גרם לממשלה לסטות מדרכה.
והאמת היא שלא צריך להרחיק לקצווי עולם כדי לראות נורמות אחרות לחלוטין. אפשר להתבונן בהיסטוריה של עצמנו. פעם, בקודים הישראליים, נפילה בשבי, בפרט של חיילים, היתה מעשה שיש להתבייש בו. בשנות ה־70, ישראל עצמה היא זו שסירבה לשאת ולתת עם ארגוני הטרור, גם כשחטפו את אנשיה. כך הרי נולד מבצע יונתן. כך נהג יצחק רבין לאחר חטיפת החייל נחשון וקסמן. כך נהגו אהוד אולמרט וציפי לבני לאחר חטיפת החייל גלעד שליט. נראה היום מישהו בישראל מעז לומר "לא תמיד אפשר להחזיר את כולם הביתה", כפי שאמרה אז לבני.
מה שמעלה את השאלה כיצד הגענו הלום. כלומר, מה השתנה בנו כעם וכחברה, שאנחנו מוכנים לשלם מחירים כה מופקעים, שלא לומר מופקרים, עבור החטופים. הרי כולם מבינים מה יהיו פירות הבאושים של העסקה.
וחשוב להדגיש: אין שום ספק שצריך להביא את כולם עד האחרון. אבל מה דחף את השיח הציבורי למקום כה קיצוני שבו החזרת החטופים הפכה להיות חזות הכל, ולמה? איך זה שהמונים צועקים ברחובות באקסטזה דתית "עכשיו", כאילו זה מה שיחזיר אותם אלינו? למה בכל מקום מונים את החטופים החיים והמתים בספירה אחת, כאילו אין הבדל בין אלה לאלה? מדוע אי אפשר לנהל שיח רציני בשאלה מה צריך להיות סדר העדיפויות הלאומי בנסיבות הקשות שאליהן נקלענו, עד כדי כך שמי שמעז לומר כי מדובר ב"מטרה השנייה" של המלחמה, כמו אלוף פיקוד הדרום החדש, יניב עשור, סופג מייד התקפות?
התשובות רבות. הן נשענות על ערכים קדומים ונאצלים, ובראשם, כמובן, "כל ישראל ערבים זה לזה", או "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא". קדושת החיים היא אחד הערכים הנשגבים שהיהדות תרמה לעולם - וטוב שכך.
גם הזמן הממושך שחלף, אי־ההצלחה במהלכו להביא את אנשינו בדרכים אחרות, וההחלשה של הציר האיראני בכלל ושל חמאס בפרט מסמסו כולם את עוצמת ההתנגדות לעסקה. אך לכל אלה חובה להוסיף עוד מרכיב: הפוליטיקה. הקטסטרופה של החטופים נוצלה בידי האופוזיציה ורוב אמצעי התקשורת לניגוח הממשלה, משלל סיבות. נתניהו ורוב השרים עברו ועוברים מסע דה־לגיטימציה, כאילו הם לא רוצים בשחרור החטופים ממניעים זרים.
אותם גורמים פוליטיים שהאשימו את נתניהו בהתנהגות צינית, שלפיה הוא מוותר על החטופים משיקולי שרידות פוליטית - הם אלה שבעצמם ניצלו באופן הכי נורא שאפשר את הטרגדיות הנוראות של החטופים ושל משפחותיהם. והם עשו זאת כדי לצבור נקודות בדעת הקהל. זו היתה מקיאווליות פוליטית, והיא עדיין כזו.
מי שיערכו ניתוח מסרים של רוב הטקסטים המשודרים בתחנות הטלוויזיה והרדיו, יתרשמו שהחטופים לא משוחררים רק משום שנתניהו "לא עושה את מה שצריך". לא משום שחמאס מערים תנאים בלתי אפשריים. לא משום שיש סיכונים עצומים בעסקאות. לא מפני שמחבלים משוחררים חוזרים לרצוח, ושכל עסקה מזינה את החטיפה הבאה.
כתבים, פרשנים, מומחים ושאר מרואיינים מתווכים לעצמם ולציבור מציאות חד־ממדית, שלפיה נתניהו מנהל משא ומתן עם עצמו והכל תלוי רק בו. כשהמשא ומתן הזה נכשל - כי מה לעשות שיש דבר כזה שנקרא, אפעס, מציאות - המסקנה שלהם מהכישלון היא: "הממשלה לא עושה את מה שצריך". נדיר לשמוע בערוצים 11, 12 ו־13 מישהו שמסביר כי "חמאס מעמיד תנאים בלתי אפשריים". הכל סובב רק סביב נתניהו.
עד כדי כך הסיפור התקשורתי מופרך, שלמשוחררי השבי עצמם מסבירים שעליהם לנסוע לדונלד טראמפ כדי להביא להמשך העסקה, בשעה שטראמפ בכלל עקף את בן גביר מימין. הנשיא הרי המליץ לישראל קבל עם ועולם לפתוח ב"גיהינום על עזה", ובחיים לא היה חותם על עסקה כמו זו שישראל הסכימה לה. כדי להחזיר אמריקני שכלוא ברוסיה, הוא שילם במרגל רוסי שנתפס באמריקה. זהו.
ולא רק אנשי התקשורת, אלא גם מי שמדליפים להם. בתוך מערכת הביטחון מרובים בעלי התפקידים שנעים סביב אותה אובססיה בדיוק. עבורם זה תמיד "נתניהו שיכול לעשות יותר", ו"ישראל שיכולה לקחת את הסיכון". האויב האמיתי ומה שיש ביכולתו לעשות ישראל - אף שהמחיש לנו זאת ב־7 באוקטובר באופן הכי נורא שאפשר - לדידם עדיין לא קיים. אצלם, רק נתניהו והימין הם אלה שיש להיאבק בהם.
תתארו לכם
כעת, שלא יובן לא נכון - נתניהו לא חף מטעויות. כפי שנכתב פה לפני כמה שבועות, האחריות הלאומית חייבה אותו להימנע מהעסקה הנוראה, שכן השלכותיה יהיו מחרידות. כך מלמד אותו ואותנו ניסיון העבר. אבל ברור שכשהכוחות הגדולים ביותר במדינה ממנפים נושא קדוש כמו החטופים לכלי ניגוח פוליטי, ומשתיקים את מי שחושבים אחרת - בכלל זה את משפחות החטופים מפורום תקווה, למשל - אפשר להבין מדוע לנתניהו כמעט לא נותרה ברירה.
והנקודה היא, כאמור, שזה לא חייב היה להיות כך. קשה לדעת "מה היה קורה אילו", אבל בואו נניח לרגע שהטבח היה מתחולל בשומרון, ושרוב החטופים לא היו קיבוצניקים, אלא מתנחלים. האם השיח התקשורתי היה זהה? את התשובה נתן כבר אבידע בכר, שאשתו דנה ובנו כרמל נרצחו בבארי: "'מזל' ש־7 באוקטובר קרה בבארי. אם זה היה קורה בגוש עציון, מה הייתי אומר באותה שנייה? 'מה הם גרים שם?'. הייתי אומר, אולי, 'מגיע להם'. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם".
כך שהדיון הציבורי אינו ענייני ואינו רציונלי. ישראל נשמעת בו כמו קונה בשוק שמוכן לשלם כל מחיר עבור הסחורה, כך שאין פלא שהמוכר מפקיע מחירים. כי כנגד המצב הזה, אפשר גם לדמיין תרחיש אחר, אחראי, שבו מתוך אחדות ופיכחון קולקטיביים, הממשלה ויריביה משתפים פעולה במהלך מתואם כדי לנטרל את כוח הסחיטה של חמאס. למשל, שבבוקר 8 באוקטובר ראש הממשלה היה אומר: "הבנו את המשחק של חמאס בנוגע לחטופים. מבחינתנו אין עוד עסקאות, אפילו אם יהרגו את כולם".
כשבגין יצא למלחמת לבנון הראשונה, מפלגת העבודה גיבתה אותו בהתחלה. לכל היה ברור שהמלחמה צודקת. אבל אז, בניגוד לכל מלחמות ישראל עד לאותה עת, החלה דה־לגיטימציה. פתאום בגין - האיש שהביא את השלום עם מצרים - נקרא בלשונם "רוצח". למה? כי זו לא היתה המלחמה "שלהם"
כמובן, זה היה סוג של העמדת פנים כדי לשפר את עמדת המיקוח. האופוזיציה לא היתה תוקפת אותו על כך, אלא מבינה שכוונתו היא להוריד את מחיר העסקה, ומטעמי אחריות לאומית ושעת חירום היא היתה מגבה אותו. ומטה החטופים לא היה משתעבד לפוליטרוקים ששנאה מניעה אותם, אלא מיישר קו עם המערכת הפוליטית. במקרה כזה הכל היה אחרת. סינוואר לא היה מפלג בינינו כפי שרצה והצליח לעשות, ובסופו של דבר גם היתה עסקה, אך כזו שמחיריה הרבה יותר שפויים.
אלא שההיסטוריה הישראלית מראה כי אין סיכוי לתרחיש כזה. השמאל מעצב את עמדותיו פעמים רבות מדי רק כתגובת נגד לימין, ולא מסיבות ענייניות, וזה הולך הרבה מאוד אחורה. למשל, כשזאב ז'בוטינסקי פרסם את מאמרו ההיסטורי "על קיר הברזל", בן־גוריון ותנועת העבודה יצאו נגדו - למרות העובדה שלימים בן־גוריון עצמו יאמץ את התפיסה, ולא יודה בכך.
השמאל הנחיל לציונות את ערך ההתיישבות בארץ. מפלגת העבודה היא אפילו זו שהניחה את היסודות להתיישבות הישראלית בבקעת הירדן, בגולן ובעזה. אלא שלימים, כשהליכוד והימין הדתי אימצו והרחיבו את ההתיישבות הזו - שמעון פרס התהפך נגדה. למה? בגלל פוליטיקה.
ההתנכרות הזו עמדה גם בבסיס היחס הלא אנושי של השמאל הישראלי - בכללו חלק מתושבי הקיבוצים שנשחטו ב־7 באוקטובר - למפוני ההתנתקות. אף שאלה ואלה אנשי התיישבות, המגורשים היהודים מגוש קטיף נענו בשמחה לאיד על חורבן יישוביהם מצד שכניהם בעוטף. הערכים ההומניים, אלה שבשמם תושבי אותם קיבוצים עשו הכל כדי לעזור לערבים העזתים, נעלמו כשהיה מדובר באחיהם היהודים שמפעל חייהם הוחרב. למה?
פון אוּנְזֶערֶע
אפילו למלחמות ולממלכתיות של צה"ל הסקטוריאליות הזו הגיעה. כשמנחם בגין יצא למלחמת לבנון הראשונה, מפלגת העבודה גיבתה אותו בהתחלה. לכל היה ברור שהמלחמה צודקת. אבל אז, בניגוד לכל מלחמות ישראל עד לאותה עת, החלה דה־לגיטימציה. פתאום בגין - האיש שהביא את השלום עם מצרים - נקרא בלשונם "רוצח". למה? כי זו לא היתה המלחמה "שלהם".
את אותו סטנדרט כפול פגשנו גם בנוגע לסרבנות השירות בצה"ל. ב־2005, כשאריק שרון הפך את עורו ויזם את ההתנתקות, איש לא קרא לו "שקרן". מנגד, הממסד פעל ביד קשה נגד מי שקראו לסרב לבצע אותה. אלא ששני עשורים מאוחר יותר, אותם אלופים ומשפטנים - ובראשם דן חלוץ, רמטכ"ל ההתנתקות - נתנו הכשר לאלפי טייסים, מפקדים ולוחמים לנטוש את משמרתם. למה? כי האישי מתערבב בפוליטי, באידיאולוגי ובמגזרי.
אמנם יש לא מעט אנשים אמיצים שהתפכחו במשך השנים, ותוך תשלום מחיר חברתי הלכו עם האמת הפנימית שלהם, ועברו מחנה - אבל רבים יותר פשוט לא מסוגלים להודות בטעות. אפילו היום, אחרי כל מה שעברנו, יש מעט אלי גולדשמיטים והרבה יותר עמוס גלעדים. כלומר, יש מתי מספר שמכים על חטא ואומרים "טעינו". לעומתם, הרוב לא מסוגלים לומר: "אוסלו היה משגה, ההתנתקות היתה טעות, עסקת שליט היתה איומה. טעינו לאורך כל הדרך". הקודים הפנים־מחנאיים לא מאפשרים.
הדינמיקה החד־צדדית הזו נכונה לאירועים גדולים וקטנים כאחד. הנה מה שכתב השבוע קצין מילואים ראשי לשעבר תת־אלוף (מיל') דני ון בירן על ההתקפות התקשורתיות נגד הרמטכ"ל זמיר, והחלטתו לא לקדם את דובר צה"ל דניאל הגרי: "ההשתלחות האחרונה של קיצוני השמאל ברמטכ"ל בעניין הגרי היא כה צבועה, ומהצד השני כה צפויה.
"מבחן הקבלה שלהם לכל דמות ציבורית מתבסס על השאלה אם היא 'פון אוּנְזֶערֶע' (ביידיש: משלנו). ה'אונזערע' של השמאל הקיצוני קשור רק לשאלה היחידה המעניינת - האם האיש מקדם את הפלת שלטון הימין, או לא? (אבל) האונזערע של אייל זמיר הוא צה"ל ועם ישראל, ולטובת כולנו, כדאי מאוד שזה יהיה גם האונזערע שלנו. כי בצד האחר ממתינות מפלצות. והן באמת נישט פון אונזערע (לא משלנו)".
כשאנשי ה"אונזערע" יבינו שבאמת עם אחד אנחנו, שהצרכים הלאומיים קודמים לחשבונאות מחנאית, שכדי לקדם את העם היושב בציון צריך להפיק לקחי אמת מהעבר, ושאסור לנצל טרגדיות לאומיות לצרכים פוליטיים - יכולת הפגיעה והמיקוח של חמאס ודומיו תהיה הרבה יותר קטנה. נכון, נתניהו והממשלה הנוכחית חטאו בחטא הזה בעצמם כשהיו באופוזיציה ל"ממשלת השינוי" - אבל אין בכך הצדקה להמשיך בדרך הזו, שפוגעת בעוצמה הישראלית. רק אם שני המחנות יחדלו מדה־לגיטימציה הדדית ויחזרו לביקורת עניינית - יהיה סיכוי ליישום דברי אסתר המלכה: "לך כנוס את כל היהודים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו