"כשהייתי רע, קיבלתי רע. עכשיו אני רוצה להיות טוב"

בגיל 75, המוזיקאי שלמה בר יושב בדירתו הקטנה בדרום תל אביב, מדליק לעצמו ג'וינט ומתקשה להרגיש בבית. "אף פעם לא גרתי בבניין משותף", הוא מסביר לי בקולו העמוק, הערב, עם ההגייה הגרונית המפורסמת שמדגישה כל מילה וצליל, ומתבונן בי בעיני הפלדה המהפנטות שלו. 

"אני אוהב יותר גינה, אדמה. אני לא טיפוס עירוני, לא משתמש הרבה במה שמציעה תל אביב. תן לי טבע ושקט. אבל בשנים האחרונות החיים גלגלו אותי לפה. החיים מגלגלים את הבן אדם". 

הוא לבוש בפשטות, חובש כיפה גדולה של מתחזקים, זקן מלבין מעטר את לחייו. מכין לנו תה מתוק, לוקח עוד שאיפה מהעשן שהוא כל כך אוהב, ומסביר בחיוך: "פעם קראו לזה סתם 'סם', היום זה רפואי ברישיון. פעם עצרו אותי בגלל זה, היום לכל מוזיקה יש את הסם שלה".

הוא חי בצניעות, טוען שדבר לא חסר לו. אפילו מפריש מעשרות, כפי שממליצה התורה. "אני עובד ומתפרנס, והכל בסדר. אם יהיה לי עוד כסף, אעשה יותר מוזיקה. היום לעשות תקליט זו פריבילגיה, כי אין שום סיכוי להחזיר את ההשקעה עליו". 

עם השנים העמיק את חיבורו לדת, ולפני 11 חודשים התחתן עם בעלת תשובה כמוהו. הוא מחכה לרגע שבו יוכלו לגור יחד, ובינתיים, כבר שלוש שנים הוא חי בגפו בדירת שני חדרים וחצי שבבעלותו - לשם עבר מהבית הפרטי בהרצליה שבו חלק את חייו במשך 17 שנים עם המוזיקאית יעל אופנבך.

מקשריו הקודמים יש לו ארבעה ילדים ושלושה נכדים. הקשר עם חלק מהם, יספר לי, מורכב. "כמו כל אבא טוב, אני תמיד אשמח לפגוש את ילדיי כמה שיותר. אני אוהב אותם. אני לא שופט אף אחד. רק מנסה להיות הטוב ביותר שאני יודע, והזמן מביא את הדברים.

"אדם שלא חוטף מכות - לא מבין. לאורך חיי אני נתתי מכות וחטפתי מכות. לא פיזיות, כמובן. החיים הם בומרנג. מה שאתה עושה, זה מה שאתה מקבל. הקדוש ברוך הוא נותן לך סטירות עד שאתה חוזר אליו. זה כמו אבא. כשאתה עושה טעויות, אתה מקבל מכות".

אילו מכות קיבלת?

"מאמון של שנים בבני אדם. לא ידעתי מה קורה מתחת לאף שלי. אני לא רוצה לחיות עם אנשים שבוגדים באמון. הייתי ונשארתי נאיבי, ואני מבין שאני משלם על זה מחיר. אני לא רוצה להוציא לכלוך כדי לא לפגוע, אחרת הייתי אומר הכל.

"באתי מלמטה. לא גנבתי שום דבר מאף אחד. עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי, אבל אני מצטער ומנסה להיות יותר ישר, יותר נכון ואמיתי. כשהייתי רע, קיבלתי רע. עכשיו אני רוצה להיות טוב, לעשות תיקון בחיים".

•  •  •

את אחת המכות המכאיבות ביותר בחייו ספג בר, לדבריו, לפני ארבע שנים, כשהמוזיקאי אילן בן עמי, חבר "הברירה הטבעית", להקתו המיתולוגית, הואשם ברצח בת זוגו דפנה בר־ציון ז"ל. בן עמי נלכד בתום מצוד משטרתי מתוקשר, ובינואר 2017 הורשע ברצח ובשיבוש הליכי משפט - ונידון למאסר עולם. בר, שבאופן טבעי הכיר את בן עמי מקרוב, נותר, לדבריו, בהלם מהמקרה.

"חובתי לדבר על הטרגדיה הגדולה שקרתה. לא ראיתי את המציאות, שהוא, אילן, רצח. היינו יחד הרבה שנים, ואני הכרתי אותו כאדם עדין, כלומר היום אני יודע שלא באמת הכרתי אותו. כל אחד מקבל את שלו בסוף. אי אפשר להימלט מהאמת, ואם אדם צריך להיענש - הוא ייענש".

היית תמים?

"אני נאיבי. נאיביות היא אחד הכלים הכי חשובים לעשות מוזיקה וגם להיות בן אדם. התמים הוא אמיתי בעולם של הפקרות, שבו צריך להיות מתוחכם, שקרן ואגואיסט - אחרת אתה אוכל אותה. ואני שונא את זה. לא רוצה לחיות את המשחק הזה. לא רוצה לשחק בחיים, אלא לחיות אותם. 

"אם אתה כל הזמן חושב מה לקחת מהאחר, זה כמו חיות. התרבות שאנחנו חיים בה היא תרבות שבה אתה פוגש אדם ומייד חושב מה אתה יכול לקחת ממנו, והוא חושב מה הוא יכול לקחת ממך. איזה חרא זה!

"זה בא מזה שאדם לא מאמין בכלום. אם אין לאדם אלוהים, והוא האלוהים של עצמו, אז הוא חושב שמותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה. אני לא מאמין בזה. אני מפחד. אני רוצה להיות עם בני אדם שיש להם אלוהים. לכן אני הולך להתפלל. התקרבתי לדת כדי לברוח מעולם שבו בני אדם הם זאבים זה לזה. מצאתי בדת נחמה. התחזקתי, יש לי אבא. אני מלא ביטחון יותר מאי פעם. האמת שלי קיימת כשיש מעלי מישהו מלמעלה".

אתה עצמך בגדת פעם באמון? 

"תראה, ברגע שאתה חי חופשי... אבל זה חופש מדומה, זה חופש של חיה, לא של אדם.

"במשך 17 שנה לא שמתי את אלוהים ביני לבין בת זוגי לשעבר. לא הייתי נשוי לה, וזו, מבחינתי, ההפקרות שלי. אני מדבר, כמובן, רק על עצמי. הייתי צריך לעשות את זה תחת שבטו של הקב"ה. נפרדנו לפני שמונה שנים, אבל המשכנו לעבוד יחד. לפני שלוש שנים החלטתי לחתוך, לעזוב.

"הרבה פעמים גם שיקרתי לעצמי. למשל, באגו שלי, למרות שכל החיים האמנתי במה שעשיתי. קשה לי לדבר על זה, כי מעורבים בזה עוד אנשים. עברתי בשנים האחרונות סערת רוחות אינטנסיבית, כמו חשמל שתופס אותך. גם עצב, גם שמחה, המון רגשות מעורבבים".

לאורך רוב הקריירה שלו, שנמתחת על פני יותר מ־42 שנה, נחשב בר למורד, בועט במוסכמות, אחד ששר על מצוקות חברתיות ומבטא את זעקתו האותנטית מעמקי הבטן. 

כעת, לדבריו, הוא נמצא בפאזה דומה, אבל הפעם המחאה שלו מתמקדת נגד תרבות הרייטינג, שלהגדרתו היא חלולה מתוכן. "לא מעניינות אותי כל החיצוניות הזו, והטיפשות. לא רוצה את התרבות הזו, שלא מדברת אלי. אין שורשים, אין כלום, הכל מוחצן. כולם רוצים רק לחדש ולחדש. 

"אני לא רוצה מוזיקה שמבוססת על זימה. אדם שמושקע בחומר לא מתפתח רוחנית, והוא הולך להיות עבד למסכה שיצר לעצמו. איזה מין חיים אלה? אדם צריך להיות אמיתי, ואני רוצה להיות אמיתי וישר. כך אומרת לי התורה".

כמי שלא מאמין ברייטינג, גם את מקלט הטלוויזיה הוציא מחייו. "אין לי טלוויזיה בבית. אם אני רוצה לדעת מה קורה במדינה, אני רואה חדשות באינטרנט או צופה בסרטים שמעניינים אותי. למשל, סרט על ש"י עגנון, שנשאר צנוע גם כשקיבל פרס נובל. הוא בעיניי מהמורים הרוחניים הגדולים שלנו, שצריך ללכת בעקבותיהם".

מוזיקאי במעמדך יכול להיות שופט בריאליטי. אם היו מציעים לך, היית משתתף?

"לא יודע אם זה מתאים לי, כי זה מאוד מסחרי. אולי הייתי הולך לשם כדי להגיד את האמת, אבל הדבר הזה הוא סוג של עוולה. לוקחים ילדים, מטפחים אותם - ואחרי שנה אף אחד לא זוכר אותם. בינתיים הם אכלו אותה. הם עלו למעלה, קיבלו את השתן למוח, ופתאום הם יורדים בלי שום סיבה. 

"זו תעשייה של לעשוק רוחנית בני אדם מוכשרים, שאם היו גדלים ומתפתחים בקצב שלהם, לאט־לאט, היו מגיעים להישגים הרבה יותר טובים מאשר לשיר בגיל 16-15 כמו מדונה".

מה אתה חושב על המוזיקה שכיום נקראת ים־תיכונית, על הפופ?

"במוזיקה בארץ אין ערכים מוזיקליים. זה כמו במבה. אנחנו בתקופה של במבה. שמת את זה - זה נעלם. עוד שנה שום דבר לא יישאר מזה. 'אני אוהב אותך', 'את אוהבת אותי'. מה שהולך זה הדברים הרדודים והפשוטים. זה של צעירים, אבל זו גם התרבות העולמית, אז בטח שיש לזה קהל".

•  •  •

הוא נולד ב־1943 ברבאט שבמרוקו כיוסף בן גוזי, בן זקונים, ראשון אחרי שלוש אחיות. בשם הבמה "שלמה" בחר כי השיר הראשון שלמד לשיר מאמו עסק בחוכמת שלמה המלך. "קראתי לעצמי 'בר' בזמן נישואיי הראשונים. 'בן גוזי' הוא שם אלג'ירי. חזרתי אליו עכשיו, כי אשתי הנוכחית אמרה לי לחזור אליו. היום אני שלמה בר בן גוזי".

בילדותו במרוקו גדל על בליל של מוזיקה אנדלוסית, אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד, עד שבגיל 6 עלה ארצה עם משפחתו ("האמנו בתמימות שהמשיח צריך להגיע"). המשפחה התיישבה במעברת באר יעקב, ובר למד מוזיקה באופן עצמאי. "הייתי מנגן ושר שירים ישראליים שמאוד אהבתי, אבל את השיר הראשון הלחנתי רק בגיל 28. כדי להתפרנס עבדתי כטייח". 

לצבא לא גויס. "נמצאתי לא כשיר, גם כי הייתי רזה וגם הייתי בחור עצבני, שבא מחיים לא קלים. הרגשתי שתהיה לי בעיה עם המשמעת הצבאית. אחר כך כיפרתי על זה בהמון הופעות התנדבות בצבא. בהתשה ובכיפור הייתי מופיע מהבוקר עד הלילה, מתופף עד שלא הרגשתי את הידיים. אין מעוז בתעלה שלא שרתי בו. באחת הפעמים שכבתי בתוך בונקר לצד משה דיין, והמצרים ירו עלינו בכינון ישיר. אחד החבר'ה, מרוב ההדף, נפל על ערימה של קרטוני ביצים".

את תחילת תהילתו הוא חייב למחזאי יהושע סובול, שיצר את מחזה המחאה המוזיקלי "קריזה", שבו כיכב בר ב־1976 לצד מוני מושונוב, שלמה בראבא וסנדרה שדה. בהצגה, שבה שר וניגן, נולדו הלהיטים "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא", שאותם הלחין.

"יהושע סובול ואני נשארנו חברים עד היום. אני מאוד מעריך אותו ואוהב אותו, למרות שבדעות שלנו, הפוליטיות והדתיות, אנחנו שונים מאוד כמעט בהכל. למרות שאנחנו לא מסכימים, אנחנו מכבדים".

כאמור, בר של השנים האחרונות מחשיב את עצמו אדם דתי, והוא מרבה להתייחס ליושב במרומים כאל אביו הפרטי, מתאר חוויות רוחניות ססגוניות. הנה דוגמה לאחת מהן.

"פעם אחת, לפני יותר מ־30 שנה, הייתי בייאוש גדול והייתי לבד בבית. הרגשתי שאני מתעלף. שכבתי על הרצפה והרגשתי נעים וטוב והבנתי שאני עומד לעבור מסע, ושאם אפחד, זה לא יקרה. פתאום אני מרגיש את הנשמה שלי יוצאת מהגוף ורואה את הגוף שלי שוכב למטה ואני עולה למעלה והכל שקט, כמו מתחת למים. ומלמעלה אני רואה אור. אני עולה ורואה את הגוף שלי כמו פח זבל. הגוף פח זבל. ואני אומר שאני לא רוצה לחזור. מספיק. בשביל מה לחזור. 

"ואני רואה אור כחלחל נעים, ואני הולך אליו. לא מפחד. ואז אני שומע קול מאיים שאומר לי לחזור. ואני לא רוצה, אני נאבק בו. מספיק, לא רוצה, כמה אני יכול. והוא אומר לי, 'אתה חוזר, עוד לא גמרת את מה שאתה צריך לעשות'. וחזרתי. זו חוויה מכוננת, של תת־הכרה. הבנתי שאני חייב למלא את הייעוד שלי בעולם, והייעוד הוא לראות את הפלא הזה שנקרא יהדות".

אתה יודע מה יכולים להגיד: שלמה בר לקח קצת יותר מדי לריאות.

"לא, לא הייתי תחת השפעה. אני יודע שיש העולם הבא. כל הזמן חייתי עם זה. כשזה קרה לי, ידעתי שזה קיים. לא הופתעתי. לקחתי את זה בשלוות נפש. בגלל זה גם יכולתי לעבור את החוויה. אם הייתי פוחד, הייתי חוזר חזרה". 

מתי, למעשה, חזרת ממש בתשובה?

"מעולם לא היתה לי שאלה. כבר 40 שנה אני מקיים מצוות. לאחרונה התקרבתי יותר ויותר. אני אוהב ללמוד את זה. אלה תענוגות עולם. אבל אני לא מגדיר את עצמי דתי, למרות שאלה אורחות חיי ברמת ההתנהגות, ושום דבר לא עושה לי טוב כמו התפילות של שבת, ששמות אותי בעולם אחר. זה דבר כל כך נפלא, שכואב לי שיהודים אחרים לא מקבלים את זה כמוני. על זה אני בוכה".

איפה החוויה הדתית נגעה בך הכי חזק?

"בחג השבועות האחרון, למשל, שלומדים כל הלילה קבלה, תורה, נביאים, כתובים, גמרא, תלמוד. אתה לא מבין שום דבר כמעט, ואתה קורס. אבל אני עפתי, הייתי בעולמות עליונים, טראנס רוחני - והכל עבד, דפק. בחמש בבוקר הולכים לים, לטבילה, כל בית הכנסת שלנו ברחוב שלוש, עם הרב שלנו. ואחרי הטבילה חזרנו להתפלל שחרית. ואני רואה אנשים כמו מלאכים, מוקפים באור של אחדות".

את האור הזה ראית גם במוזיקה?

"כן, אבל במוזיקה אני יכול לראות אותו לבד, בתפילה זה כולנו יחד. תפילה היא הביטוי הכי עמוק והכי עליון שיכול להיות לבן אדם. אני רוצה שכל אחיי היהודים יתפללו אותה, שיראו מה שאני רואה".

•  •  •

ההתקרבות לדת ולמקורות הובילה את בר לשירתו של המשורר בן המחצית הראשונה של המאה ה־20, יוסף צבי רימון, שעל שיריו ביסס את אלבומו החדש (ה־13 במספר), "עד כלות נפש ואחריה", בהפקתו המוזיקלית של נדב ביטון. 

האלבום כולל 11 שירי תפילה ופיוט שבר הלחין בצלילים שמחברים, כהרגלו, בין מזרח למערב, עם סולמות מוזיקליים מורכבים. את שירתו עוטפת הפקת סופט־רוק מיינסטרימית, עם נגיעות אוריינטליות. עד כה שחרר ממנו שני סינגלים - "אלוקים אור" ו"חי אלוקים" - שזכו לביקורות אוהדות ("משמיעים אותם יפה, יחסית לשירים חדשים שלי"). לצידם הוא מבצע שירים כמו "אלי אהבתך" ו"אני בן מלך", "נטוף הלילה פז" ו"אם אבכה".

"יוסף צבי רימון לוקח מתהילים, מפרקי אבות ומתוך ההיסטוריה היהודית", אומר בר בעיניים בורקות, "יש לזה מתיקות שאי אפשר להסביר, ומחויבות של משורר טוטאלי. אמיתי, נכון, מדויק כל כך, שאי אפשר לעמוד בפני זה. והוא גם צנוע, אדם עם ערכים. אל ספרו הגעתי דרך ד"ר דרור אידר (חבר מערכת 'ישראל היום'; א"נ), והוא סייע לי, למרבה תודתי, בבחירת השירים".

זו הפעם הראשונה, הוא מדגיש, שהוא מקדיש אלבום שלם למשורר אחד. "מי שיאזין לו מתחילתו ועד סופו יגלה את היופי שבמסע שאני עורך בו. יש לנו מלך, ואני יודע שאני בן מלך. הוא רחמן ואוהב אותי ואת כולנו, ועל זה אני שר באלבום. על החזון היהודי".

תמיד נמשכת לשירי משוררים.

"כי הפנים האמנותיות שלנו נמצאות אצל המשוררים. לאורך כל הקריירה עשיתי אמנות ושילמתי מחיר. לרוב הגעתי לקהל מצומצם, כמו דון קישוט. אבל זה התפקיד שלי שבחרתי ועשיתי בנאמנות כל השנים. אף פעם לא שאפתי למכונית ב.מ.וו".

אחד המחירים ששילם, לדבריו, היה הצורך לפנות לקהל הרחב ולאסוף כספים דרך אתר מימון ההמונים הד סטארט, להפקת האלבום. בגיוס, שנחשב למוצלח במונחי התעשייה, אסף לפני שנתיים כ־130 אלף שקלים מכ־250 תומכים.

"האלבום הזה יצא בזכות הנתינה והאהבה שלהם. אני רוצה להודות לכולם מכל הלב. עכשיו אני צריך להחזיר על הנתינה בעבודה, בהופעות ובסדנאות תופים, כמו שהתחייבתי לתומכים בהתאם לכל תרומה שנתנו".

איך קורה שאמן במעמדך נדרש לגיוס המונים?

"מה לעשות? כשהתרבות היא חומרית, משחק אמריקני של שעשועים, הכסף הולך לסלבס. הייתי רוצה להוציא יותר אלבומים אם זה היה מתאפשר לי, אבל כלכלית זה לא פשוט. אני חי ולא מתלונן. עצם זה שבגילי אני ממשיך לעשות מוזיקה מבלי להתבייש במה שאני עושה, זו המתנה שלי. 

"אני שר את חיי כיום. תוכן יהודי הוא הזהות שלי, בלעדיו אני לא קיים. יוסף צבי רימון סימן לי את הדרך, שצריך לשיר למשיח, לגאולה, לתת לעם הזה מטרה. הוא יצר בעיניי אמנות נשגבת ואני גאה לשרת אותה בשירים שהלחנתי והקלטתי. עברתי איתו מסע של ממש. בשביל זה נולדה האמנות. לא בשביל שירי אהבה ועגבה".

אתה פונה רק לקהל מאמין?

"לא בהכרח. הטקסטים יכולים לגעת לא רק במאמינים. הרי כל אחד מצייר את האלוהים שלו, ומשם יכול להתחבר לטקסט, כי הוא תת־הכרתי".

הקהל שלך הולך איתך לאורך שנים.

"בהחלט, וגם יש צעירים שמצטרפים. הקהל שלי הוא עם ישראל שאוהב שירה ומתייחס למילה הכתובה, כמובן גם חילונים. אני מתפרנס כל הזמן מהופעות ומסדנאות לימוד של שירה ותופים. אני מלמד מוזיקה כריפוי לאדם, ריפוי לנפש, ואני משוכנע שהיא מרפאת. 

"אדם שיוצר מוזיקה או שר עושה אהבה רוחנית, הוא מתעבר, הוא שמח, משמח את עצמו, מבטא את עצמו, יוצא ממנו הרגש. המוזיקה מוציאה אותו מהתפקיד שהוא משחק בחיים למקום אמיתי".

•  •  •

את האלבום החדש הפיקה בפועל אשתו השלישית של בר, זהרה, חוזרת בתשובה יוצאת קיבוץ כפר גלעדי, גרושה ואם לילדים. "היא צעירה ממני בלא מעט שנים, אבל מה זה חשוב הגיל. ביהדות אסור להישאר רווק", הוא מסביר. 

"הכרנו לפני הרבה שנים, כשזהרה היתה מגיעה להופעות של הברירה הטבעית כאוהדת של המוזיקה. איך התחברנו? כנראה שככה רצה הקב"ה. ראיתי שאנחנו אוהבים, שיש קשר טוב. הלכתי לשאול את הרב שלי, והיא את הרב שלה, וקיבלנו רשות להתחתן. שנינו גרושים, ואני חייתי עם אישה 17 שנה בלי להתחתן איתה.

"עם אשתי הראשונה, רינה, התחתנתי בגיל 28, וממנה נולד לי ילד שהפך אותי לסבא לשלושה נכדים. מיעל (חברת הברירה הטבעית; א"נ) נולדו לי עוד שלושה ילדים". 

איך הזוגיות החדשה בגיל מאוחר?

"החיים שלי עם זהרה הם התקופה הכי יפה שהיתה לי. הנישואים והעבודה על האלבום, הכל קרה במקביל בשנה האחרונה. הקב"ה שלח לי אותה. בלעדיה אני לא יודע אם האלבום היה יוצא. לא הייתי מצליח. היא ממש עזר כנגדי. מדברת במקביל עם שמונה אנשים".

בימים אלה מסייעת לו זהרה לתכנן את ההופעות שילוו את האלבום החדש. "אבצע בהן ארבעה־חמישה שירים ממנו, לצד כל השירים הגדולים של הברירה הטבעית. אני קורא לזה הברירה הטבעית פרק ב', רטרוספקטיבה לקריירה שלי. מרבית הנגנים יהיו חדשים, ומיעוטים היו חברים בלהקה המקורית, שהפסיקה את פעילותה. בקרוב נתחיל בחזרות, ובתוך כמה חודשים נעלה להופיע".

כאמור, בשנות ה־70 קנה בר מקום של כבוד בפנתיאון המוזיקה הישראלית עם הקלאסיקות "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". הופעתו המוחצנת, מלאת ההבעה הרגשית והפאתוס, הניחה חלק מהיסודות למוזיקה המזרחית ולמוזיקת העולם האופנתית בימינו. 

"אני לא יודע אם השפעתי במוזיקה שלי, אבל היום אמנים מערביים כבר מנגנים בקמנצ'ה (כלי קשת פרסי; א"נ) ובכינור עם רבע טון. מוזיקה זה שפה של מקום. את המוזיקה שלנו בישראל אי אפשר להגדיר. אנחנו גם מערב וגם מזרח, יושבים בצומת בין יבשות. השורש המוזיקלי שלנו מתחיל בלוויים, בדוד המלך, ב'לכו נרננה לה'' (מדגים בשירה ובתיפוף על השולחן). זה נצחי! זה אנחנו! זו האמת! זה החיים! בלי זה אנחנו לא שווים כלום".

•  •  •

בבוקר הראיון עלה בר לשידור ברדיו ואמר, בין היתר, כי "השמאלנים הכי קיצונים הם אשכנזים, וגם הדתיים הכי קיצונים הם אשכנזים". בשעות שחלפו הספיק להתחרט על ההתבטאות. "אולי זה היה ככה פעם, היום לא. אני לוקח את דבריי חזרה ומצטער אם פגעתי במישהו. אין לי שום רצון לעשות הפרדה. אנחנו משוסעים, ואני רוצה אהבה. אני מבקש סליחה אם אני נשמע חולק על משהו. הגעתי למסקנה שגם אם אני לא מסכים עם מישהו אני חייב לכבד אותו, אחרת לא תהיה לנו מדינה, לא נוכל לחיות".

אתה סולח לאשכנזים על אפליה שננקטה נגד מזרחים?

"אני סולח, אני חייב לסלוח, אחרת אני אשנא - ואני לא יכול לשנוא. אבל צריך להיות וידוי מכל הצדדים, ושיהיה צדק במדינה שלנו. למה לא? הרי זה יהיה טוב לכולנו. 

"אני מאמין קודם כל בצדק חברתי. המדינה שלנו לא ענייה, והיא יכולה לתת יותר. זו מדינה עשירה שבה הכסף הולך לאחדים. מספיק. הגיע הזמן שנפתח וניתן לעם הזה לחיות נכון. ככה אומרת התורה: חייבים לתת מעשר".

מה אתה מציע?

"שבתי הספר יהיו פתוחים בחינם לכולם, לכל מי שיש לו כישרון. לא ייתכן שיהיה פער בין הפריפריה לבין המרכז. יש עיוותים בסדרי העדיפויות. בפריפריה יש ילדים עזובים. הופעתי בשדרות בין קוצים ודרדרים ועיזבון. זה עוול מכל הבחינות, חברתית וכלכלית. הפער הזה מגדל דור שיזיק למדינה, כי לא תהיה לו אפשרות אחרת".

יש לנו רמטכ"ל ממוצא מרוקאי, היו פה נשיא ממוצא פרסי, וגם שלושה יו"רים מזרחיים למפלגת העבודה ה"אשכנזית".

"אני יודע, אבל הם משחקים את המשחק של המערביים. אתה קבעת את המשחק ואני בא לשחק, אני לא רוצה לשחק".

ומה עם הגֵרים בשערינו, הפליטים מאפריקה?

"כתוב 'עניי עירך קודמים'. קודם אני, המשפחה שלי. אם הזרים עושים נזקים, אני בעד לשלוח אותם מפה. אי אפשר להיות הומני על חשבון האחים שלנו. הזרים מרוכזים יותר מדי במקום אחד, ואזור דרום תל אביב לא מתפתח. צריך או לתת להם לעזוב בצורה מכובדת, או לפזר אותם. שייקחו אותם לצפון תל אביב. אתם כל כך אוהבים אותם? קחו אותם לידכם. זה הרי סוג של צביעות".

כאייקון ישראלי, פנו אליך שתשתתף בחגיגות ה־70? אתה מצפה לפרס ממלכתי?

"כבוד לא חסר לי. אני חתן פרס אקו"ם למפעל חיים. קיבלתי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן ומאוניברסיטת בן־גוריון. בחגיגות ה־70 למדינה הזמינו אותי לאירוע בכנסת. 

"אני יודע שאני די יוצא דופן בעולם שלנו, ויודע שעם הזמן ישפטו אותי כי היום קשה להבין. אני לא עכשווי, לא עוקב אחרי אופנות חולפות וכל השטויות האלה. אף פעם לא הייתי כזה. אני לא עוסק בבידור. זה לא משך ולא מושך אותי. המוזיקה שלי היא אחרת. 

"אני יודע שאני עוף די מוזר, ואני מקבל את זה. כיום המוזיקה שלי היא שפת קודש. אני אמשיך בדרכי עד שכוחי כבר לא יהיה במותניי".