היינו משפחה צבאית, שנדדה בארץ ממקום למקום בהתאם למינויים של אבא בצבא. כשהוא מונה לאלוף פיקוד הצפון, חזרנו מירושלים לנהלל, ועברתי מהגימנסיה ברחביה לבית הספר הריאלי בחיפה. המעבר לשם היה יותר קשה, כי גרתי אצל דודים שלי בטבעון, והפיקוד בכלל היה בנצרת. כל הזמן שיניתי בתי ספר.
כשאבא התמנה לרמטכ"ל, המטכ"ל עצמו ישב ברמת גן, ואני היית צעירה בשנתיים מילדי הכיתה שלי כי קפצתי כיתות. גרנו בדירה שכורה ברמת גן.
הפנים שלו, שהיו קלות לזיהוי בגלל הרטייה, הפכו שם נרדף לאומץ לב קשוח ולגאווה. כמו שהוא לא רצה להיות חקלאי ממוצע בנהלל, הוא היה נחוש להיות רמטכ"ל לא שגרתי. כשהציעו לו לשנות סגנון ולהיות מכובד וזהיר יותר, החליט לא לשנות את עצמו, אלא את תדמית הצבא. הוא עבר לחדר קטן יותר במטה והחליף את הריהוט בשולחן עץ מכוסה בשמיכה ובכמה כיסאות פשוטים.
הוא היה חסר מנוחה כשהיה כבול למשרדו, משועמם מהנושאים שאנשי המטה שלו היו יכולים לעסוק בהם בלעדיו. הוא לא היה זקוק למתווכים, והעדיף להעביר את הערותיו ישירות למפקדים הצעירים. לעיתים קרובות היה מחכה במחנה מרוחק לשובם של חיילים מתרגילי הלילה והמבצעים.
הסגנון הלא רשמי שלו השפיע עלינו גם כמשפחה. יכולתי להתקשר או להיכנס למשרדו בכל שעה שרציתי, והוא הזמין אותי להצטרף לביקורים ולסיורים. הבית שלנו בצהלה היה פתוח לביקוריהם של אנשי צבא ואזרחים, כי לאבא לא היו "שעות משרד".
כשהלכתי לקורס קצינות, התפתח ויכוח בסוף הקורס בין המדריכות אם אני צריכה לקבל חניכה מצטיינת, ואיך זה ייראה מכיוון שאבא שלי רמטכ"ל. עשו בדיקה בין כל החניכות בקורס, ונמצאתי ראויה, בזכות ולא בחסד. בטקס הסיום אבא ענד לי את דרגות הסג"מ.
קל היה להעריץ אותו, ואני עשיתי את זה בקלות. הוא נראה במיטבו במדי הצבא ועורר ביטחון ואמון. התכונות שעוררו ביקורת ונראו בעיני אחרים מחרידות וחסרות טעם, היו בעיניי נוגעות ללב, מרגשות וראויות לחיקוי. הוא היה רגזן וקצר רוח עם אנשים וגם עם נהלים ביורוקרטיים והליכים חוקיים. הוא בז לטיפשים, לבינוניים, לפחדנים ולגסי רוח. הוא לא חש עליון על אחרים, אם כי בעיניי נראה כך, ונעדר סבלנות או כבוד לאחרים שלא היו בני מזל כמוהו.
כושר השיפוט שלו לגבי בני אדם היה שטחי, והדברים אמורים גם לגבי אנשים שחיבב. הוא לימד אותי להיות בררנית וביקורתית, ויישמתי את זה על כולם, חוץ מאשר עליו.
והיו גם רגעים יפים של חסד ותרבות ושיחה בשולחן של אלתרמן ושלונסקי ב"כסית". הוא איתם, ואני בשולחן עם אריק איינשטיין, שאיתו יצאתי.
גל הניצחון במלחמת ששת הימים, שהניף אותו לגובה והביא לכך שייחסו לו הישגים שהביא רק בעקיפין, ירד לשפל המדרגה של רשעות וכבוד עצמי פגוע אחרי מלחמת יום הכיפורים. ראיתי את אבא בכאבו, והוא לא ניסה להסתיר אותו.
יומו האחרון של אבא היה יום שישי. קראו לנו בבוקר לתל השומר. נכנסתי עם אודי ואסי, והוא היה בהכרה. נתן לנו להבין שלא ייצא מזה. זה היה מפגש קשה, עצוב. בחדשות של שישי בערב אמרו שעבר התקף לב קשה אבל מצבו יציב, אך הוא בעצם כבר נפרד. מת בן 66. אסי אחי מת מבוגר ממנו.
• • •
משה דיין היה מאנשי הצבא המהוללים של ישראל, ומאוחר יותר פוליטיקאי, שר הביטחון ושר החוץ. נולד ב־1915 בקבוצת דגניה וגדל בנהלל. שירת במשטרת היישובים העבריים, בפלוגות השדה ובפלוגות הלילה המיוחדות. ב־1941 נפצע מרסיסים בעינו השמאלית בעת פעולה ואיבד את הראייה בה.
במלחמת העצמאות פיקד על הכוחות הלוחמים בעמק הירדן ועל גדוד 89, שכבש את לוד ובהמשך הדף את המצרים בחזית הדרום. בהמשך מונה למפקד חטיבת עציוני ולאלוף פיקוד הדרום, לאלוף פיקוד הצפון ולראש אג"ם. בסוף 1953 מונה לרמטכ"ל. במלחמת סיני הוכתר כמצביא הניצחון והפך לגיבור לאומי ולדמות עולמית.
ב־1959 נבחר לכנסת מטעם מפא"י וכיהן כשר החקלאות. לפני מלחמת ששת הימים מונה לשר הביטחון, ונתפס כאחד האחראים לניצחון במלחמה. לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים העריך שיש סבירות נמוכה שסוריה ומצרים יפתחו במלחמה. ועדת אגרנט קבעה כי אינו נושא באחריות אישית למחדל, אבל הוא לא המשיך לכהן כשר הביטחון בממשלת רבין.
ב־1977 פרש מהמערך, הפך לסיעת יחיד ומונה לשר החוץ בממשלת בגין. לקח חלק פעיל בגיבוש הסכם השלום עם מצרים, וב־79' התפטר עקב חילוקי דעות עם בגין. נפטר ב־1981.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו