לוס אנג'לס בידינו, תשאלו את מארק איווניר, שכבר סוגר 18 שנה בעיר המלאכים. "העיר מפוצצת עכשיו בישראלים מהתחום בגלל כל ההצלחות הגדולות האחרונות", הוא מדווח. "פתאום ליאור רז מתקשר אלי לברר איפה כדאי לגור באל.איי, כי הציעו לו כל מיני הצעות מדהימות. יש רשימה ארוכה של אמנים שבאים ובודקים, ועוברים לתקופה ומנסים".
איווניר (49) מתגורר באיסט סייד של לוס אנג'לס, בין גבעות ונוף מרהיב, שמתועד באינספור תמונות בטלפון שלו. "זה בטיול היומי שלי עם הכלבה", הוא מסביר ומדפדף בתמונות. "אני מאוד בעניין של ללכת, מקפיד לעשות 10,000 צעדים ביום וסוחב איתי את הכלבה. ותמיד יש לה את הפרצוף הזה של 'בבקשה אל תגיד לי שאנחנו עושים את זה שוב'".
"אני מקפיד לשמור על עצמי", הוא אומר ומזמין לעצמו תה ירוק בבית הקפה היפואי שבו אנחנו נפגשים. "אני כבר לא ילד, ויש לי גנטיקה מחורבנת של אשכנזים, ועניינים של כולסטרול וכמעט סוכרת, אז אני מוריד עוד ועוד דברים מהתפריט שלי. ואני מתאמן כמו משוגע, בתקווה לסחוט עוד כמה שנים מהחיים".
עכשיו הוא בביקור מולדת קצרצר. נשוי למאיה, מעצבת פנים, בתם של מנשה רז ורינת אבולעפיה, ואב לשתיים, דניאלה (16) וסשה (13). שתיהן נולדו בארה"ב ודוברות אנגלית ועברית.
"יש משהו באל.איי שמאוד נוח ומתאים לי. אנחנו מתעוררים בשש וחצי, מכינים ארוחת בוקר, הילדה הגדולה נכנסת לוולבו 93' שקנינו לה ונוהגת לבית הספר שלה, ואני לוקח את הקטנה לבית הספר שלה ועושה טיולים עם האישה. חיים יומיומיים כאלה.
"הגדולה אוטוטו בקולג', והקטנה אוטוטו תיכון, אז כאבא אני רוצה להיות נוכח. שלושה־ארבעה חודשים בשנה אני לא בבית בגלל העבודה, ואז אשתי מחזיקה את הכל. עברנו בגללה, הציעו לה להצטרף לסטארט־אפ בארה"ב, ואני השתרכתי אחריה - כי קודם היא היתה איתי בלונדון כשלמדתי.
"איכשהו זה התהפך, כי בועת הדוט קום התפוצצה, ולי פתאום כבר היו סוכנים ונכנסתי לאיגוד והיה לי את הסרט הראשון שלי. אז אמרנו, ייקח עוד חצי שנה עד שנחזור לישראל. מאז עברו כמעט 20 שנה".
בתו הקטנה סשה החליטה לפני כמה שנים שהיא רוצה ללכת בדרכו ולהיות שחקנית. "היא פחדה להגיד לי, כי היא ידעה שאני לא ממש בעד. אמרתי לה, אני אוהב את המקצוע, ואני הוכחה חיה שאפשר להתפרנס מזה, אבל אני מודע גם לקשיים. למרות שאנחנו בלוס אנג'לס, לא יהיו לך סוכנים, לא נסיע אותך לאודישנים - את לא תהיי ילדה שחקנית, כי זה לא בריא לילדים. זה מקצוע שחייבים להיכנס אליו כאנשים בוגרים. היא בכתה חצי שעה ובסוף אמרה סבבה.
"היא מצאה תיאטרון שכונתי לילדים מגיל 7 עד 18 ומשתתפת בהפקות שם, הן עושות לה טוב. אנחנו גרים בשכונה עם הרבה אנשים מהתחום, אז בהפקה הנוכחית אבא של אחת השחקניות הוא פלי מרד הוט צ'ילי פפרז. ויש עוד כמה הורים מפורסמים כאלה.
"אם היא תרצה לעשות עם זה משהו כשתהיה בת 18, שתעשה. נכון להיום זה מוקדם מדי".
הבת הגדולה שלו, דניאלה, נמצאת עכשיו בניו יורק, באו"ם, נבחרה מתוך 24 בנות בארה"ב לנסוע לוועידה על מצב הילדות בעולם. "היא גם מתנדבת בקו חם לבני נוער וחושבת ללכת לכיוון של פסיכולוגיה".
מתי הבנתם שכנראה כבר לא תחזרו לישראל?
"לקח כמה שנים. לי זה קרה מהר, כי מבחינת סיפוק בעבודה הרגשתי די מהר בליגה של הגדולים. למאיה לקח קצת יותר זמן, אבל כבר לפני יותר מעשר שנים ידענו. הילדות נולדו, והתאקלמנו מצוין. זה אף פעם לא לגמרי נגמר, כמו המערכון הזה של הגששים שאתה על מזוודות. מדי פעם עובר איזה הרהור או דיבור, וממילא כשחקן אני תמיד חי על מזוודות.
"יש לי הרבה חברים ישראלים בלוס אנג'לס, ובכל בוקר אני מייד בודק את האתרים הישראליים כדי להתעדכן בחדשות. ויש לנו את כל הערוצים הישראליים, אז לפני השינה אנחנו אוהבים לראות 'ארץ נהדרת' ו'מצב האומה'.
"פעם בשנה אנחנו באים לארץ לראות את המשפחה. מבחינת עבודה חשוב לי לעשות פעם בשנה־שנתיים הפקה בארץ, כי אני לא רוצה להיעלם. חשוב לי איך רואים אותי בארץ".
איך זה שאתה מצליח כל כך בהוליווד, ובארץ כמעט לא מזהים אותך?
"קודם כל בגלל הזקן. לפני שנה, כשביקרתי בישראל, שידרו את העונה השנייה של 'להיות איתה' ונראיתי כמו הדמות שלי, אז לא יכולתי לעבור ברחוב. אחרי שבועיים אמרתי: 'די, לא רוצה את זה'. אני רגיל שמזהים אותי, אבל לא ברמה הזאת. לא הייתי יכול לחיות ככה. ההיסטריה הזאת ממש לא מתאימה לי.
"מעבר לזה, אני לא הולך להשָקות. גם בלוס אנג'לס יש המון אירועים ופסטיבלים והשקות, ואני מעדיף להישאר בבית. הכי כיף לי בבית.
"אין לי שום רכילות שאני יכול לספק. יכול להיות שזאת טעות, אבל אני אף פעם לא מייחצן את עצמי".
* * *
מצחיק אותו שיש כאלה שמזהים אותו מ"עניין של זמן", שבה שיחק לפני 22 שנה מורה לדרמה. דף השחקן שלו באתר IMDB יכול לגרום לשחקנים אחרים להזיל ריר מרוב קנאה. לאורך הקריירה השתתף איווניר בעשרות הפקות לצד שמות דוגמת רוברט דה נירו, שון פן, ברוס וויליס, ריצ'רד גיר ומאט דיימון, והופיע בסרטים כמו "רשימת שינדלר", "שומר המדינה" ו"טרמינל", ובסדרות כגון "הומלנד", "24", "זהות בדויה", "המגן", "מונק", "CSI", "טרנספרנט" ורבות אחרות.
"בשנים הראשונות הנסיעות מחוץ לאל.איי היו נדירות", הוא מספר. "אבל בעשור האחרון כל התעשייה עברה לצלם במקומות אחרים - קנדה, אירופה ושאר ארה"ב, בגלל הטבות מס שלא היו קיימות עד לאחרונה בלוס אנג'לס. זה מחייב אותי לקבל החלטות קריטיות כדי לשמור על איזון בין הקריירה לחיי משפחה.
"למעשה, מאז 2010 לא הצטלמתי בלוס אנג'לס, עד שב־2016 צילמתי במשך שלושה חודשים גם את 'בארי' וגם את 'טרנספרנט' בו בזמן. היו לי שלושה חודשים של צילומים שבהם קמתי בבוקר, נכנסתי לאוטו ונסעתי לסט, דילגתי בין שתי ההפקות, ובערב חזרתי הביתה למשפחה. זה היה נפלא".
מהשבוע הקרוב נוכל לראות אותו ב"בארי" - הקומדיה האפלה שיצר השחקן ביל היידר לרשת HBO (ותשודר החל מיום שני ב־yes, ב־HOT ובסלקום TV). היידר, יוצא "סאטרדיי נייט לייב", מגלם מתנקש מקצועי שנשלח למשימה בתיאטרון קטן בלוס אנג'לס, ומחליט לשנות קריירה אחרי מפגש עם המורה המקומי לדרמה, הנרי ווינקלר (פונזי מ"ימים מאושרים"). איווניר מגלם זוג תאומים מהמאפייה הצ'צ'נית שמתגלגלים לעלילה.
"באודישן הסופי אמרתי לעצמי, זאת קומדיה, אני הולך לאלתר. התחלנו לשחק, וביל היידר פשוט צחק כמו משוגע עד שראיתי אותו ממש נופל מהכיסא. וזה היה כיף. כל כך הרבה שנים לא הייתי בסיטואציה כזאת שאנשים סביבי צוחקים. יש הבדל גדול מאוד בין זה לבין הדמויות הקודרות שאני בדרך כלל מגלם בסדרות רציניות ובסרטים כבדים".
בסדרה החדשה, "בארי". "באודישן הסופי אלתרתי, וביל היידר צחק כמו משוגע עד שממש נפל מהכיסא"
ביום חמישי יעלה בבתי הקולנוע בארץ הסרט "7 ימים באנטבה", שבו מגלם איווניר את הרמטכ"ל מוטה גור. הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין בחודש שעבר, עורר רעש תקשורתי בעקבות טענות שהוא מציג את המחבלים כלוחמי חופש וכגיבורים.
איווניר אומר שעדיין לא ראה את הסרט, "אבל על פי התסריט, ההתרשמות שלי דווקא היתה הפוכה. אני חושב שהסרט מעביר ביקורת על השמאל הליברלי באירופה, שמתלהם נגד ישראל בלי להבין את המורכבות של מה שקורה בארץ.
"אני לא יכול להגיד שאני ימני, אני יותר מרכז, אבל אני מוצא את עצמי הרבה בעמדה שבה אני צריך לגונן על ישראל כי סביבי אנשים צועקים 'מדינת אפרטהייד' בלי להבין כלום. המחבלים בסרט, ממה שאני מבין, הם גרמנים צעירים ונאיביים שעברו שטיפת מוח. הם מוצאים את עצמם עם מכונות ירייה מול אנשים שעברו את השואה, ורק אז מבינים לאן הם נפלו. אין כאן שום ניסיון להאדיר אותם.
"הביקורות בעיתונים בארה"ב היו שהסרט מוטה לכיוון ישראל, ושהוא מתאר את המחבלים הפלשתינים כלא אנושיים. יש לי תחושה שהרעש בארץ סביב הסרט נוצר כי אנשים דיברו עליו בלי לראות אותו".
את הסרט ביים הבמאי ג'וזה פדיליה ("נרקוס"), ומשחקים בו גם ליאור אשכנזי בתפקיד ראש הממשלה רבין, יפתח קליין, מייקל לואיס ואנחל בונני. את המחבלת מגלמת רוזמונד פייק, שהיתה מועמדת לאוסקר על "נעלמת". כשאיווניר קרא את התסריט בפעם הראשונה, הוא החליט לסרב להצעה.
"הרגשתי שהתפקיד הזה של מוטה גור, כמו שאר הדמויות של המטכ"ל, משמש רק אקספוזיציה לקונפליקט בין רבין לפרס. רבין טען שמבצע באנטבה הוא סיכון גדול מדי ועלול להיות מצב שבו כולם ימותו, ופרס דחף לעשות את זה. עשיתי תחקיר באינטרנט ומצאתי שגם המטכ"ל נחלק בדעותיו. אמרתי לבמאי, 'הנה משפטים שנאמרו כאן וכאן וכאן. אם נצליח להכניס חלק מהם לתסריט, נוכל להראות שני צדדים'. והם באמת שינו את התסריט".
עד כמה אתה מצליח לשנות תסריטים?
"זה עניין של ניסיון, להבין איפה אפשר לדחוף ומתי צריך לעצור, אחרת זה ילך למקומות לא טובים. באתי מתיאטרון גשר, שם היתה לי פריבילגיה לדחוף עד הסוף בלי להרפות. ב'רשימת שינדלר' התחלתי לדחוף מול שפילברג, עד שבסוף הסרט הוא לא דיבר איתי. הוא פשוט היה מסתובב והולך כשראה אותי. זה היה שיעור שלמדתי, שלא בכל מקום יעבוד הדבר הזה.
"למזלי, עשר שנים מאוחר יותר הוא לקח אותי ל'טרמינל' עם טום הנקס, והכל היה בסדר. אחר כך שיחקתי אצלו גם ב'טינטין'. ב־2006, אחרי ששיחקתי ב'שומר המדינה', שפילברג שלח לי מכתב וכתב: 'צפיתי בסרט שלך, קיבלת הזדמנות מדהימה והוצאת ממנה את המקסימום. עבודה אדירה, ברכותיי'".
איווניר השתתף בעונה החמישית של "הומלנד", כשגילם את איוון קרופין. בעונה השביעית, שמשודרת בימים אלה ב־yes, עושה הדמות שלו קאמבק.
"כשצילמנו את הפרק האחרון של הומלנד, הייתי במקום שבו ידעתי מה צריך לעשות כדי שהסצנה תעבוד. אבל בשלב ההוא של הצילומים, בשעות המאוחרות, אמרתי לעצמי: 'פה אתה לא מתערב. גם אם זה יכול לצאת טוב יותר - תעצור'".
למה בעצם לא ניסית לעבור לכתיבה או לבימוי?
"אני מניח שהייתי יכול, יש בי את היכולות הללו. כשהייתי בגשר, רצו שאמשיך שם כבמאי. הלכתי ללמוד בימוי בלונדון, אבל התאהבתי מחדש במשחק והבנתי שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר.
"תמיד ניסיתי לחשוב מחוץ לקופסה. אני משתדל תמיד לבוא עם פתרונות, זאת שיטת העבודה שלי. לפעמים, ראה 'רשימת שינדלר', יש אנשים שזה מעצבן אותם או מאיים עליהם".
פרויקט נוסף שבו השתתף וצפוי להגיע בעתיד הקרוב לאקרנים הוא סרטו של יוצר "הומלנד" ו"חטופים", גידי רף, "The Red Sea Diving Resort". הסרט מתאר כיצד הבריח המוסד את היהודים מאתיופיה לישראל.
"מישהו במוסד עלה על הרעיון הגאוני לקנות בית ספר נטוש לצלילה בסודאן, וזה היה הקאבר להביא אנשים לחוף הים, ומשם הקומנדו הישראלי הביא אותם לארץ. כשגידי הציע לי את התפקיד, אמרתי לו: 'אתה יודע שהייתי חלק מהמבצע הזה?' במסגרת השירות הצבאי שלי ב־8200 הייתי בכיתת מודיעין שהתעסקה בזה, ובשנות השמונים טסתי לסודאן להביא יהודים. פעמיים. הוא היה בשוק.
"קפטן אמריקה, כריס אוונס, משחק את המוסדניק הראשי. אני מגלם את ראש המוסד, ובן קינגסלי משחק פקוד שלי. זאת אומרת, יוצא לי לצעוק סרט שלם על גנדי. אני חושב שייצא סרט יפה. אני מעריך את מה שגידי עושה, יש בזה אמת ויש בזה רגש".
* * *
איווניר נולד ב־1968 בצ'רנוביץ שבבריה"מ. "סבא שלי היה סופר, פובליציסט ומבקר תיאטרון. הוא גר איתנו, והבית תמיד היה מלא, ומדי יום הגיעו אליו אמנים, ציירים ומשוררים שהיו יושבים, מעשנים ומדברים על שירה, אמנות ותיאטרון".
מהקומוניזם יש לו רק זיכרונות טובים. "חלק משטיפת המוח זה גם לעשות כיף לילדים, לכן כילד זה נראה לי קסום. מובן שהמבוגרים לא ראו את זה ככה".
עם ג'סי אייזנברג וריצ'רד גיר ב"מבוקש", 2007. "ג'סי היה נעול בבית ליסין, בהתקף חרדה. הרגעתי אותו"
ב־1972 עלתה המשפחה לישראל. "במשפחה ידעו שיש לי פה גדול ולא גילו לי שאנחנו עוזבים. סיפרו לי שאנחנו עוברים לפרברי מוסקבה. רק ברכבת לצ'כיה סיפרו לי שנוסעים לישראל, ואני, כל מה שידעתי זה שיש שם צבא ויורים. אני זוכר את הרגע הזה ברכבת שאני בוכה, 'למה אתם לוקחים אותי למלחמה?'
"ואז, לא רק שנחתנו ישר למלחמת יום כיפור, ההורים שלי גם בחרו להתגורר בפרדס כץ, שכונה קשה. היתה לי ילדות מעניינת ומצוינת, למרות שבשנתיים הראשונות ביסודי חטפתי הרבה מכות. היה שלב שבו הייתי האשכנזי היחיד בבית הספר, היו אנשים שרק רצו לגעת בי. אני זוכר שכמה חבר'ה שלי הסתבכו פעם אחת עם החבר'ה של הררי, והיו עניינים.
"בדיעבד, לגדול בשכונה קשה זה מחשל אותך. זה עשה לי מאוד טוב לקריירה - אני יודע לשחק באד גאיז, כי ראיתי את זה מסביב. ראיתי קטטות, ראיתי זריקת אבנים, קרשים בראש וכל מיני דברים שילדים לא צריכים לראות. חוויות מפחידות שהגבירו בי את הצורך לשרוד ולנהל דיאלוג עם הפחד. אלה דברים שבדיעבד אני משתמש בהם הרבה בעבודה שלי".
מגיל צעיר הוא נמשך למשחק. בזמן מלחמת יום כיפור הסתובב במקלטים בשכונה ועשה לילדים תיאטרון בובות בעברית רצוצה. בבית הספר היה המנחה הקבוע של טקסי פורים. "אני זוכר את עצמי עומד מול המראה עם כובע פרווה, מכסה של סיר וסכין שהופכים איתה חביתות, ומשחק משהו. היה לי שק שלם של אביזרים שאספתי, ואהבתי להתחפש.
"בערך בגיל 10 ראיתי בטלוויזיה 'חיים שכאלה עם חיים טופול'. הראו קטעים מ'ג'יימס בונד' ומ'כנר על הגג' ודיברו על ההצלחה שלו בלוס אנג'לס, ואני זוכר את עצמי מסתכל עליו שר 'לו הייתי רוטשילד' ואומר: 'אני גם רוצה'".
* * *
רגע לפני שהחל לימודי רפואה, ואחרי שהשלים קורסים בפנטומימה, בקוסמוּת, בריקודי סטפס ובתיאטרון רחוב, הבין כי הייעוד שלו נמצא במשחק. בינתיים נסע ללמוד ג'אגלינג בפריז והתמקצע במשך חודשים בקרקס פופולרי ("עשיתי דמויות של שני מתאבקים שהולכים מכות אחד עם השני").
אחר כך חזר ארצה, למד משחק בסטודיו של ניסן נתיב, ומשם הכל התחיל להתגלגל. הוא דובר שמונה שפות ("אבא שלי ידע שש, וכל השנים הרגשתי שאני חייב לעקוף אותו") - עברית, אנגלית, רוסית, אוקראינית, יידיש, ערבית, צרפתית, "ולאחרונה אני משפשף את הגרמנית שלי עם מורה פרטית, כבר הצטלמתי בגרמניה לשלושה פרויקטים, ובהם 'הומלנד'".
היו לך מעט מאוד תפקידים ראשיים לאורך השנים. זה מתוך בחירה?
"אני שחקן של תפקידי אופי. בתפקידים ראשיים יש ברכה, אבל גם קללה. האחריות גדולה מאוד, כמו מה שמצפים ממך ומה שאתה מצפה מעצמך.
"התקופות שבהן שיחקתי תפקידים ראשיים, נגיד ב'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' או ב'כלים שלובים', היו מהקשות יותר בחיי. אני לא בטוח שאני מת על הלחץ הזה.
"ב'כלים שלובים' שיחקתי תפקיד ראשי לצד שני זוכי אוסקר, פיליפ סימור הופמן וכריסטופר ווקן, ומועמדת לאוסקר, קתרין קינר, והם לא דרסו אותי, אף על פי שהיו מקומות שבהם חששתי. כששמעתי שאני הולך לשחק עם הופמן, נבהלתי נורא. בעיניי הוא אחד משלושת השחקנים הכי טובים אי פעם.
עם פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר וכריסטופר ווקן. "הם לא דרסו אותי, אף על פי שהיו מקומות שבהם חששתי"
"היתה לי סצנה איתו שבה אני אמור להוליך את הסצנה, והרגשתי שהוא פשוט שאב אותה אליו. בסוף יום הצילומים אמרתי לבמאי ירון זילברמן: 'הוא קצת חבט בי. לקח לי את הסצנה'. והוא ענה לי: 'כשאתה נכנס לזירה עם מייק טייסון, תתכונן לחטוף מכות'.
"הוא לקח את הסצנה למקומות שפתאום תפסתי את עצמי שעכשיו תורי לשחק. שכחתי שאני בסצנה ושאני צריך עכשיו להגיד את הטקסט שלי, כי התהפנטתי מהצפייה בו. זה גם קשה כי כל הסרט באנגלית, והוא כל הזמן מאלתר.
"אחרי כמה שבועות היינו אמורים לצלם סצנה של שלושתם עלי. חשבתי לעצמי, וואט דה פאק, אני גמור. זאת סצנה שאני חייב לבוא אליה עם ביצים. במשך עשרה ימים לפני הצילומים כתבתי את כל האופציות לאן הסצנה הזאת יכולה להתפתח אם כל אחד מארבעת השחקנים יאלתר, כדי שאהיה מוכן לכל אלתור, וגם כדי שאוכל להתחיל לאלתר בעצמי, ואז הם יצטרכו לשחק בשדה הקרב שלי. הכנתי ממש תרשים זרימה גדול כזה על נייר.
"וזה עבד. בסוף הסצנה פיליפ סימור הופמן אמר לי 'בוא לעשן'. הדלקנו סיגריה, והוא אמר: 'אני רוצה להגיד לך תודה. הכנסת אותי לפינה בסצנה הזאת, שהיתה נורא חשובה'".
* * *
את הדמות שגילם בסרטו של רוברט דה נירו "שומר המדינה" הוא מגדיר כציון דרך. "אחרי שעברתי אודישן מוקדם, נפגשתי לראשונה עם דה נירו באחת מהפסקות הצילומים של 'פגוש את הפוקרס'. ישבנו אצלו בטריילר בזמן ארוחת הצהריים.
"באתי מוכן לעשות אודישן, אבל הוא רק רצה לדבר. איש מאוד ביישן וצנוע. שאל על ישראל ועל השירות שלי בצבא. עברה כמעט שנה עד שהתקשרו להודיע לי שקיבלתי את התפקיד.
"ואז הטיסו אותי לניו יורק, לקריאה משותפת של התסריט. הביאו את כל השחקנים מכל העולם. במשרדים של ההפקה ישבו איתי אלק בולדווין, וויליאם הרט, מאט דיימון, ג'ון טורטורו, אנג'לינה ג'ולי וכל מיני כאלה. אני זוכר איך התקשרתי לאשתי, 'תשמעי, עכשיו אנג'לינה נכנסה לחדר'.
"בצילומים לא היתה בינינו אינטראקציה, כי לא היתה חפיפה בין הדמויות שלנו, אבל במסיבה שאחרי ההקרנה הראשית ישבתי בשולחן אחד עם אנג'לינה ובראד וצחקנו קצת".
איך רוברט דה נירו כבמאי?
"היתה סיטואציה מטורפת בסט. משהו לא עבד בסצנה, אז אחרי שעתיים ניגשתי לטורטורו ולדה נירו ואמרתי: 'אני חושב שאני יודע מה אנחנו צריכים לעשות, כי כולנו מרגישים שזה לא עובד'. היות שהייתי בצבא ושירתתי במודיעין, הם נגנבו על זה ושינינו.
"למחרת אמרו: 'מצלמים את כל הסצנה מההתחלה'. היה דיבור שזה נהיה כמו סרט קצר על הדמות שלי. במקום יומיים של צילומים זה תפח לשישה ימים, והמפיקים התחילו להילחץ כי כל יום צילום עולה 100 אלף דולר. אחד מהם החליט לחתוך כמה סצנות ולעבור לצילום הסצנה הגדולה שלי.
"אמרתי לו שאני לא מוכן רגשית למעבר הזה, והוספתי: 'אז תקרא לדה נירו'. אחרי שהוא הלך קלטתי מה אמרתי. ומה אני אגיד לדה נירו? הרי ברור לי שזה עולה המון כסף.
"ואז הגיע דה נירו, ובזמן שמכינים את התאורה לסצנה שלי, הסברתי לו שיהיה לי קשה לקפוץ בלי שום הכנה נפשית לסצנה הכי חשובה של הדמות שלי. הצלם הראשי הגיע, ובמשך 20 דקות ניסה לשכנע אותי למה זה אפשרי.
"דה נירו עמד בצד ושתק. בסוף הוא אמר: 'אני הולך עם השחקן', והם החזירו את הסצנות והוסיפו יום צילום. הכל כי דה נירו מבין תהליך עבודה של שחקן, והסצנה הזאת היתה חשובה לו".
"בדיעבד, לגדול בשכונה קשה עשה לי טוב לקריירה - אני יודע לשחק באד גאיז". איווניר // צילום: רונן אקרמן, סטודיו דן רייזנר
הילדות שלך מתלהבות מזה שאבא שלהן מכיר חצי מהוליווד?
"הילדות שלי לא מתרשמות מהרבה דברים. רק לאחרונה הן מבינות שבאמת עבדתי עם אנשים כאלה".
אתה בקשר עם גל גדות?
"אף פעם לא פגשתי אותה. זה באמת מדהים מה שהיא עשתה, הצלחה מטורפת. היא פתחה דלת לאחרים, ופתאום כולם מתעניינים בשחקנים ישראלים. בזמן האחרון הבנות שלי לא מפסיקות להגיד לי: 'אבא, אתה ישראלי, איך אתה לא מכיר את גל גדות? אתה מביא לכאן את כל הסלבס הישראלים, הבאת את ג'סי אייזנברג אלינו הביתה, אז קדימה, אנחנו רוצות ארוחת ערב עם וונדר וומן'. אז אני לא מכיר את גל, והבנות שלי מאוד מאוכזבות ממני".
אז נסתפק בסיפור על ג'סי אייזנברג.
"הוא חמוד. הכרתי אותו בסרט 'מבוקש' עם ריצ'רד גיר, שנהג לערוך ארוחות ערב משותפות לשחקנים במהלך הצילומים, שהתקיימו בזאגרב. התחברנו ושמרנו על קשר. אחר כך גם שיחקתי את אבא שלו בסרט על חסידים שמבריחים אקסטזי לניו יורק, 'הולי רולרס'.
"כשג'סי צילם את 'הרשת החברתית', שהפך אותו לכוכב, זה היה בלוס אנג'לס, והוא היה בודד מאוד. הוא טיפוס מאוד נוירוטי, לכן הזמנתי אותו אלי לארוחת ערב עם המשפחה.
"יום אחד, בזמן 'צוק איתן', קיבלתי ממנו הודעה, 'תגיד, אתה במקרה בישראל? אני רוצה להזמין אותך להצגה'. התברר שבית ליסין קנו מחזה שהוא כתב בברודוויי, והוא בא לפרמיירה בתל אביב.
"הלכתי עם אשתי לתיאטרון וברגע שנכנסנו ללובי, ציפי פינס תפסה אותי ואמרה: 'ג'סי למעלה, נעול בחדר ולא מוכן לצאת החוצה'. עליתי לדבר איתו, להרגיע אותו, כי הוא היה בהתקף חרדה. יש בו משהו וודי אלני כזה. הוא הכי רגוע כשהוא משחק".
באיזו סדרה הכי התרגשת לשחק?
"האמת, 'הוואי חמש אפס', כי בשנות השבעים גדלתי עליה. כשהציעו לי תפקיד אורח קטן שם, הסכמתי מייד, עוד לפני שקראתי את התסריט. מייד התקשרתי לחברים שלי מפרדס כץ, מגיל 8-7, ואמרתי להם: 'נחשו באיזו סדרה אני הולך לשחק?' (מזמזם את שיר הפתיחה). הרגעים האלה בקריירה, שמתחברים לך לכל מיני נקודות קטנות מהעבר, הם גם הרגעים הכי מרגשים במקצוע הזה".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו