"אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה, שמנגנת את היצירה הכי חשובה"

בשעות הערב המאוחרות של סתיו 1947 היה משה שרת חוזר לסוויטה במלון אמני ברקשייר שבשדרות מדיסון במנהטן, פושט את המקטורן, משחרר את העניבה שלצווארו, ומחליף את בגדיו המעומלנים ונעליו המצוחצחות בחליפת פיג'מה ובנעלי בית. כמנהגו בכל לילה לפני השינה היה שותה תה בחלב, ממותק בקוביית סוכר, ושוטח את אירועי היום הדרמטיים בפני רעייתו ציפורה, אשת סודו והשותפה לכל עשייתו.

הוא היה מכנה אותה בחיבה "פואה", "חמדת חיי", או "אהובת ליבי". היא היתה מכנה אותו "מוסיצ'יק", "יקירי" או "רנדוי מוי" - יחידי שלי, ברוסית.

"אבא היה פורט בפניה לפרטים את כל קשייו והתלבטויותיו ומתייעץ איתה בכל דבר", מספר חיים שרת (84), הצעיר בשלושת ילדיהם של משה וציפורה. "אמא היתה האדם הקרוב אליו ביותר וניחנה גם בהבנה פוליטית. אותנו, הילדים, הוא לא היה משתף בטרדות ובמועקות שלו, אבל אני הבנתי היטב באותם ימים שאבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה, שמנגנת את היצירה הכי חשובה".

היתה זו התקופה מורטת העצבים שלפני הצבעת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל. שרת בן ה־53, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (ולימים ראש הממשלה השני של ישראל), עמד בחזית הפעילות הדיפלומטית להשגת רוב של המדינות החברות באו"ם לאישור התוכנית, ולשם כך נסע לניו יורק כבר בתחילת אותה שנה. מרבית הזמן התגורר בבית ידידו ארתור לוריא, מנהל המשרד לענייני האו"ם של הסוכנות, ששכן בשדרות ריברסייד דרייב בצפון מנהטן, המשקיפות אל נהר ההדסון.

ציפורה בת ה־51 ידעה שלא תוכל להיות רחוקה מהאיש שלה כשהוא בנקודת השיא של עשייתו הציונית רבת השנים. היא המתינה שילדיהם יסיימו את שנת הלימודים כדי להצטרף אל בעלה בניו יורק. יעל היתה בת 17, וחיים ("במלרע") היה בן 14.

הבן הבכור, יעקב (קובי), היה אז בן 20, מאורס לרנה. יחד היו בין מייסדי קיבוץ חצרים שבנגב בסוף 1946. בעת שאביו נלחם במלוא העוז בזירה הדיפלומטית, קובי עסק בחפירת תעלות המגן סביב הקיבוץ הקטן, לקראת המלחמה שעמדה בפתח. על אישור תוכנית החלוקה הוא קרא בעיתון למחרת: הקיבוץ לא היה מחובר לחשמל, כך שרדיו וטלפון לא היו כלל בנמצא.

"אמא היתה ממוקדת כל חייה בעמידה לצידו ולשירותו של אבא", מספרת הבת, יעל מדיני (87). "הוא שיתף אותה בכל עניין שעמד על הפרק, מבחירת האנשים ועד לדילמות המדיניות העמוקות ביותר. הבית סבב סביב אבא, הוא היה הציר, על פיו יישק דבר. והיא ניצבה לצידו, מזדהה בכל ליבה ונפשה עם הרעיונות, התקוות והאידיאלים שלו". 

בסוף אוגוסט 1947 הפליגה ציפורה עם חיים ויעל מתל אביב לניו יורק על סיפונה של האונייה "מארין קארפ", הפלגה שנמשכה שבועיים. יעל נרשמה ללימודים בתיכון "וושינגטון", תיכון ערב ציבורי ביוניון סקוור שבמנהטן, וחיים בבית הספר למדעים ולאמנויות שברובע ברונקס. יחד עם אביהם, הם היו שותפים לאחד הפרקים המסעירים בתולדות הציונות ובהקמתה של מדינת ישראל.

שרת עלה לישראל מחרסון שבאוקראינה בשנת 1906, עם הוריו, פניה ויעקב צ'רטוק, שלוש אחיותיו ואחיו. אמו היתה מורה, ואביו סופר ופובליציסט, מראשוני תנועת ביל"ו. בארץ שינו את שם משפחתם לשרתוק, ועד קום המדינה השתמש שרת בשם זה, עד שעִברת אותו. 

הוא למד במחזור הלימודים הראשון בגימנסיה הרצליה, בשנת 1908, שם התחבר לאליהו גולומב ולדב הוז, לימים בכירי ההגנה, שנישאו בהמשך לשתיים מאחיותיו של שרת, עדה ורבקה. גם את ציפורה הכיר בגימנסיה הרצליה, אך השניים נישאו רק שנים רבות לאחר מכן, ב־1922.

בשנת 1913 הוא למד משפטים באוניברסיטה באיסטנבול, כשחבריו לספסל הלימודים היו דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, לימים הנשיא השני. 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לארץ ישראל, וכמי שהחזיק כבר אז בתפיסות פרקטיות, הצטרף לתנועת ה"התעת'מנות", שביקשה למנוע את גירוש היהודים על ידי שיתוף פעולה עם המשטר העות'מאני. ב־1916 התגייס לצבא העות'מאני ושירת בו עד סוף המלחמה. 

ב־1919 שימש עוזרו האישי של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות בוועד הצירים, שנודע בכינוי "גואל האדמות", בשל ביצוע רכישות מאסיביות של קרקעות מערבים. כעבור שנתיים נפרד מחנקין והעתיק את חייו ללונדון כדי ללמוד כלכלה ב־London School of Economics. שם גייס כספים להגנה וכתב עבור השבועון "קונטרס" של מפלגת אחדות העבודה.

כשחזר לארץ ב־1925 היה ממייסדי העיתון "דבר", והקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית. נוסף על עברית ואנגלית, שלט שרת שליטה מלאה בטורקית, בערבית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית.

עם הקמת מפא"י הצטרף לשורותיה, ואז הפך לעוזרו האישי של חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ב־1933, לאחר הירצחו של ארלוזורוב, מונה שרת למחליפו. חיים, בנו, שנולד חמישה ימים לפני הרצח, קרוי על שמו של ארלוזורוב.

בתפקיד זה הקים שרת, בין השאר, את משטרת היישובים העבריים, שהיתה הזרוע החוקית של ארגון ההגנה, ואת החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה), חטיבת בני היישוב היהודי, שלחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה.

ההמונים נצמדו לרדיו, ויצאו לרחובות. חגיגות בתל אביב אחרי ההחלטה בכ"ט בנובמבר // צילום: לע"מ

פעילותו המדינית והדיפלומטית של שרת בזירה הבינלאומית, לקידום הקמת המדינה היהודית, החלה ב־1946. במארס של אותה שנה הוא העיד בפני הוועדה האנגלו־אמריקנית, שמונתה כדי לבחון את בעיית היהודים העקורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר באמצעות העלאתם לארץ ישראל, ונגעה גם לשאלת הקמתה של מדינה יהודית.

לאחר עדויותיהם המרכזיות של חיים ויצמן ודוד בן־גוריון, ושל גורמים נוספים בהנהגת היישוב, הופיע שרת בפני הוועדה, בעדות המסכמת. בדבריו בפני 12 חבריה, מחציתם אנגלים ומחציתם אמריקנים, התגלתה תפיסת עולמו, שאותה שב והביע באותן שנים: אמון מלא ביכולתם של היהודים והערבים לחיות בדו־קיום ובהרמוניה על פיסת האדמה הקטנה.

"זו היתה תפיסה פרגמטית ומתונה, שהתבססה על מסקנה שאליה הגיע 20 שנים קודם לכן, שהסכסוך היהודי־ערבי לא ייפתר לעולם בדרכי מלחמה", מסביר פרופ' גבריאל שפר מהאוניברסיטה העברית, מחברו של הספר "משה שרת - ביוגרפיה פוליטית", שעליו זכה בפרס ראש הממשלה.  

במהלך עדותו הֵישיר שרת את מבטו אל כל אחד מחברי הוועדה ושאל: "האם עובדת הריבוי היהודי במספר וההתפשטות היהודית בשטח היא לרועץ ליחסי השלום בחיי יום־יום? התשובה היא שלילית.

"סורו לכל יישוב יהודי חדש שהוקם על ידי הסוכנות היהודית באחד האזורים הנידחים של הארץ, מקום שתושביו הקודמים לא ראו בו מעולם פני יהודי ורק את שמעוֹ שמעוּ, וראו כיצד מתרקמים היחסים. אין היהודים והערבים מתרחקים אלה מאלה, או לוטשים עיני זעם זה כלפי זה. על הרוב מתגלה מאליה במקרים כאלה רוח טבעית של ידידות.

"ודאי, יש שפורצים סכסוכים על גבולות השטח שנרכש. אבל סכסוכים כאלה מתגלים גם בין הערבים לבין עצמם. בדרך כלל, מתגברות רוחות השלום".

שרת התייחס לנאומו הפותח של חיים ויצמן, נשיא הקונגרס הציוני ולימים נשיא המדינה הראשון, שבו אמר כי "אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים". ויצמן ניסה להבהיר לחברי הוועדה שאולי ייגרם עוול מסוים לערבים בהעלאת יהודים ארצה, אך במניעת עלייתם ייגרם ליהודים עוול גדול פי כמה. שרת סיפר בהתרגשות כי "בעמק החוף נתבצע משהו הדומה לנס. כאן נעשתה חביתה ענקית, ואף על פי כן, לא נשברה אפילו ביצה אחת.

"יתר על כן, בהשתמשם באותה המחבת, הצליחו הערבים לעשות חביתה הגונה גם לעצמם, שכן כמעט כל הכפרים הערביים באותו אזור, ובייחוד אלה שמכרו חלק מאדמתם ליהודים, הם מרובי תושבים כיום משהיו לפני 25 שנה, ומצבם הכלכלי טוב הרבה יותר מקודם - וכן טוב הוא ממצב הערבים בני מינם באזורים אחרים. אם תבדקו את המצב ביתר דיוק, תמצאו כי הן הרווחה והן גידול האוכלוסייה עומדות ביחס ישיר למכירת קרקע ליהודים".

עם זאת, בניגוד למה שמיוחס לעיתים לשרת, תמליל עדותו בפני הוועדה מעיד כי לא הפגין תבוסתנות וחולשה אל מול עמדת ההנהגה הערבית, שהתנגדה להתרחבות היישוב היהודי, ובוודאי שלהקמת מדינה יהודית.

"כשאתה מקשיב לנציגי הוועד הערבי העליון אינך יכול אלא לתמוה אם הם מסוגלים בכלל לראות את העובדות כמות שהן, ולהבין את המתחולל לעיניהם", אמר בתקיפות. "ודאי שלא ייתכן בסיס משותף בינם לבינינו כל עוד הם טוענים כי הארץ הזאת מוכרחה להישאר ערבית, וכי היהודים חייבים להסתפק במעמד של מיעוט, שיסמוך על חסדם של אדוניו הערבים.

"אם זוהי עמדתם, אזי ההסכם המדיני הוא לעת עתה מאיתנו והלאה. זמנו יגיע רק לאחר שיחול שינוי יסודי בעמדה הערבית, אם בעקבות הפיכה שבלב או כתוצאה מהסתגלות מוכרחת לעובדות חדשות שתיווצרנה".

אבא אבן, שנמנה עם חברי משלחת הסוכנות לאו"ם, ולימים היה שגריר ישראל באו"ם ושר החוץ, סיפר לאחר מותו של שרת ב־1965: "את חבריו במשרד, שגריריו ויועציו ברחבי העולם היה שרת מחזיק במתח מתמיד של התלבטות שכלית נמרצת. הוא ידע שאין הצלחות, אם לא קדמה להן עבודת נמלים, שאינה יודעת ייאוש או רפיון, גם כשהמטרה נראית רחוקה מכל סיכוי סביר".

 

הוא היה מכנה אותה "פואה" ו"חמדת חיי", והיא אותו "רנדוי מוי" - יחידי שלי, ברוסית. שרת עם רעייתו ציפורה

כמו אבן, גם רבים אחרים שספדו לשרת סיפרו שהיה שופע אהבה ורעות, מתעניין בזולתו, תומך בבני טיפוחיו ודוחף אותם, ו"מתמלא גאווה אבהית מול הצלחה של כל תלמיד", כדברי אבן. מצד אחר, "היה רועם נגד כל פגיעה בדיוק הלשוני... לא כל עמיתיו קיבלו בברכה את הרגלו לתקן את העברית שלהם או להצביע על ליקויים בהגיונם". 

ב־28 באפריל 1947 ביקשה ממשלת בריטניה לכנס מושב מיוחד של עצרת האו"ם כדי לדון ב"שאלת פלשתינה", קרי, עתיד השלטון בארץ. במושב זה התקבלה החלטה על הקמת ועדת חקירה מיוחדת, ועדת אונסקו"פ (United Nations Special Committee on Palestine), שתבחן את הנושא, בעיקר באמצעות איסוף עדויות בארץ, ותגיש המלצותיה בכנס הסתיו של עצרת האו"ם.

שרת הופיע מול הוועדה המדינית של האו"ם והדגיש כי לא רק "שאלת העקורים באירופה, שכבר הגיעו עד סף הייאוש", היא קריטית לבחינה. הוא בחר לשים דגש רב גם על גורלם של יהודי ארצות ערב והמזרח.

"באשר לאלה, שמעו חברי האומות המאוחדות בשורות מרנינות על תנאי השוויון הגמור והאחווה האמיתית שבהם הם חיים, כביכול", עקץ שרת את נציגי המדינות הערביות באו"ם. "הסוכנות היהודית בקיאה מקרוב במצבם, והתמונה הידועה לנו היא אחרת לגמרי.

"ברוב הארצות הללו דינם של יהודים הוא כדין אזרחים מדרגה שנייה או שלישית. הם שרויים בפחד מתמיד מפני התפרצויות של קנאות פרועה. גורלם מתנודד בין סובלנות מעורערת לבין רדיפה פעילה. בניגוד לכל ההצהרות מן השפה ולחוץ, הנסחטות מבעליהן, הרי תקוותיהם וחלומותיהם מכוונים אך לציוֹן, ואין לנוער שלהם משאת נפש אחרת זולת השאיפה להצטרף לבוניה. אנו מפצירים במפגיע, כי מצבן של קהילות אלו ייכלל בתחום חקירותיה של הוועדה".

11 חברי ועדת אונסקו"פ הגיעו לארץ ביוני 1947, וחברי הנהגת היישוב העידו בפניהם באולם מלון ימק"א בירושלים. במהלך כל סיוריהם ופעילותם בארץ, נצמדו לחברי הוועדה שלושה קציני קישור חרוצים ונמרצים, שנשלחו מטעמו של שרת: אבא אבן, דוד הורוביץ ומשה טוב. כולם המשיכו למלא תפקידים מרכזיים בקידום אישורה של תוכנית החלוקה באו"ם, לצד דמויות חשובות נוספות, ובראשן ד"ר אבא הלל סילבר וד"ר חיים ויצמן. 

"שרת היה זה שהתווה את האסטרטגיה מול אונסקו"פ", אומר ד"ר אלעד בן־דרור מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, שספרו על הנושא עומד לראות אור בקרוב. "בהצהרותיהם הפומביות ראשי היישוב לא דיברו בצורה ברורה על נכונות לפשרה. הקו הרשמי היה מדינה יהודית בכל שטח ארץ ישראל.

"אבל בפועל, חברי הנהלת הסוכנות הפנימו וקידמו את פתרון החלוקה מתוך שאיפה שגבולות המדינה העתידית יהיו רחבים עד כמה שניתן. בהנהגת הסוכנות החליטו כבר בקיץ 46' שהפתרון הוא חלוקה, אבל בקרב הציבור היהודי היה מדובר בנושא רגיש, לא כל שכן בקרב הארגונים לח"י ואצ"ל. לכן ביקשו בהנהגה להביע את ההסכמה לחלוקה רק בחדרי חדרים. בהתאם, עדותו של בן־גוריון בפני הוועדה היתה בוטה ובלתי מתפשרת".

ההסכמה לפשרה ולחלוקת הארץ הובעה לראשונה בפגישה לילית, חשאית ובלתי פורמלית, שהתקיימה ב־14 ביולי בביתו של שרת בשכונת רחביה בירושלים. בפגישה נכחו מרבית חברי ועדת אונסקו"פ, וכן בן־גוריון, שרת, ממלאת מקום ראש המחלקה המדינית של הסוכנות גולדה מאיר, גזבר הסוכנות אליעזר קפלן ומזכיר המחלקה המדינית ליאו כהן.

"בפגישה הזו הציגו ראשי הסוכנות לראשונה את תמיכתם המוחלטת בעקרון החלוקה, ואף הצביעו על חבלי הארץ שהם מצפים לקבל במסגרת המדינה היהודית", מספר בן־דרור, שגילה את פרוטוקול הפגישה החשאית בתיקי ארכיון האו"ם. "הפגישה הזאת היתה ללא ספק אחד מהמהלכים החשובים שאותם נקטה הנהגת היישוב, אך למרות זאת, האירוע המדובר כמעט נעלם מדפי ההיסטוריה, בגלל הרגישות שהיתה כרוכה בו".

כשחברי ועדת אונסקו"פ סיימו את עבודתם בארץ, הם נסעו לגבש את מסקנותיהם בז'נבה, בארמון ששימש בעבר את חבר הלאומים, הגוף שקדם לאו"ם.

"הבריטים, הערבים, המשלחת הציונית - כולם רחשו סביב חברי הוועדה, במטרה להשפיע על המסקנות", מספר בן־דרור. "שרת היה שם עם אבן, הורוביץ וטוב, והם עבדו יום־יום מול נציגי הוועדה. עסקו בפרטי הפרטים של החלוקה הגיאוגרפית, והבהירו שלא מספיק שנקבל מדינה, אלא שהיא חייבת להתפרס בגבולות רחבים, שיאפשרו את צמיחתה ואת קליטת העלייה.

"בז'נבה עברו על שרת ימים מתוחים. הוא ואנשיו חששו למתוח את החבל יתר על המידה בדרישות, והעדיפו להתנהל בזהירות ובחוכמה, כדי שאונסקו"פ לא יקבלו לבסוף החלטה המנוגדת לאינטרס הציוני, כגון הקמת פדרציה בארץ ישראל - שתי אוטונומיות, יהודית וערבית, תחת שלטון מרכזי משותף, שישקף את המצב הדמוגרפי. מכיוון שהיהודים היוו את המיעוט באותה תקופה, כשליש מהאוכלוסייה, היה ברור שמשמעותה של פדרציה היא גניזת חלום המדינה היהודית.

"התהליך כולו היה מלאכת מחשבת בהובלתו של שרת, שצוותו פעל להגיע לכל נציג ונציג. ההחלטה שהתקבלה לבסוף, ש־62 אחוזים משטחי הארץ יוקצו למדינה היהודית אף שהיהודים היו אז המיעוט מכלל אוכלוסיית הארץ, היתה לשביעות רצונה של הנהגת היישוב. אמנם יעודה של ירושלים לעיר בינלאומית והצאת הגליל המערבי מהטריטוריה היהודית היו קשים לקבלה, ועדיין היה מדובר בהישג כביר.

"כשהוועדה הגישה את הדו"ח המסכם שלה, האמריקנים נבהלו מהיקף השטח שהוקצה למדינה היהודית לעומת הערבית, וחששו שהמהלך כולו ייכשל. בניסיון להמתיק את הגלולה כלפי הערבים, הם צמצמו את שטח המדינה היהודית העתידית כך שיתפרס על פני 55 אחוזים משטח הארץ, ושלשטח הערבי תסופח רצועה שתימתח מעזה ורפיח לכיוון דרום־מזרח, לאורך הגבול המצרי. באופן הזה הם קיוו ליצור תוכנית חלוקה מאוזנת יותר כלפי הערבים".

כנס הסתיו של עצרת האו"ם נפתח בספטמבר. שם התנהל הקרב המכריע, וכל הסוגיות נפתחו מחדש למשא ומתן. משלחת הסוכנות פעלה ללא הפסקה מול נציגי המדינות החברות באו"ם לשם השגת רוב של שני שלישים, שיתמכו בתוכנית החלוקה - זה היה הרוב שנדרש אז להעברת החלטה בסוגיות כבדות משקל.

"שוב עלו לדיון הגבולות, ובפרט מעמדם של ירושלים ושל הגליל המערבי", מסביר בן־דרור. "בדיונים פנימיים בין חברי משלחת הסוכנות עלתה כל העת הדילמה אם להסתפק בהצעת אונסקו"פ, שלפיה ירושלים תהיה בשליטה בינלאומית והגליל המערבי בשליטה ערבית, או להילחם על קבלת הגליל במלואו ועל ירושלים, או לפחות על חלקה המערבי. 

"להנהגה הציונית היה ברור שהם לא יוכלו לקבל גם מדינה יהודית וגם ירושלים יהודית, ובכל זאת, התנהל בארץ דיון קשה בנושא ירושלים. בן־גוריון הוביל את הדיון אבל לא התקבלה הכרעה, ולכן הוא נתן לשרת יד חופשית בנושא.

"שרת ידע שצריך להתפשר. הוא הבין שאסור להכשיל את ההחלטה כולה על נושא בינאום ירושלים, כמו גם על הוצאת הגליל המערבי מהמדינה היהודית. ההצעה שהובאה בסוף לאו"ם כללה את בינאום ירושלים, והגליל המערבי היה חלק מהמדינה הערבית".

על אסטרטגיית הפעולה מול נציגי המדינות החברות באו"ם, שהתווה שרת, סיפר אבא אבן: "שרת חינך אותנו להרחיב את פעולת ההיגיון, תוך פנייה למצפון. הוא היה בטוח שעל אף היחס של אומות העולם לעם היהודי מדור דור, מקנן במעמקי תודעתו של כל מדינאי נאור ניצוץ כלשהו של דמיון היסטורי, של התנערות מצפונית, של חוש צדק, ופה ושם אפילו יחס מיוחד לעצם הדרמה של חיי אומה שמסרבת למות ולעבור מהעולם. שרת סבר כי הפורט על מיתרים סמויים אלה עשוי סוף סוף לעורר הד כלשהו".

 

שרת, גולדה מאיר ובן־גוריון בטקס החתימה על מגילת העצמאות. "היה שותף מלא לבן־גוריון בהחלטה על הכרזת המדינה" // צילום: לע"מ

בשבועות שקדמו לכ"ט בנובמבר, הסוויטה במלון אמני ברקשייר - דירונת בת שני חדרים, סלון ומטבחון, שבה התגוררה המשפחה בעת שהיתה בניו יורק - הפכה לאחד ממוקדי הפעילות השוקקים של שרת.

"רבים מאנשי הסוכנות היהודית פקדו את הסוויטה", משחזרת הבת יעל. "הרגשתי את הלהט של אבא שלי. הוא היה פעיל מאוד בקרב הקהילה הציונית בארה"ב - נשות הדסה, ארגון ציוני אמריקה. בכל יום קיים אינספור פגישות עם עיתונאים, דיפלומטים, פוליטיקאים.

"הוא היה במלוא אונו, למרות שכבר לא היה מאוד בריא. הוא נטה לחלות בהצטננויות וסבל מאולקוס, שבגללו נותח עוד ב־1936, ולכן נזהר מאוד בכל מה שהכניס לפיו.

"בניו יורק אמא שלי למדה לבשל", היא צוחקת. "בארץ תמיד היתה לה עזרה בבית מצד אישה נהדרת בשם מלכה, שהיתה עמוד התווך של המשפחה ומבשלת מדופלמת, שהוריי נדרשו ליכולותיה כי אירחו כל העת אנשים בבית.

"בניו יורק אמא היתה צריכה להנפיק ארוחות. לשם כך אחת מחברותיה, שלמדה איתה בגימנסיה הרצליה והתגוררה בעיר, לקחה אותה לסופרמרקט, הנחתה אותה איך לערוך קניות ולימדה אותה איך לבשל, כדי שתוכל לארח בהצלחה את כל מי שבא לפגישות עם אבי בדירה הקטנה שלנו.

"בעוד אבא שלי היה בעל ביטחון עצמי ודיבר ללא הרף, היא היתה יותר שקטה ומופנמת, ובכל זאת לקחה חלק פעיל בניהול המפגשים השונים, ובכלל, בכל העשייה שלו. היא גם הסיעה אותו ממקום למקום, נוסף על הנהג הצמוד שלו" (שרת מעולם לא למד נהיגה; נ"ל).

הוא האמין שההחלטה באו"ם תעבור?

"הוא היה אופטימי מאוד, למרות המתח והחשש מהבאות. החיים היו חיוביים מאוד מבחינתו, לא היתה לו סבלנות למרה שחורה".

 

במוצאי שבת 29 בנובמבר, נסעו משה שרת, אשתו ציפורה והבן חיים לבניין בלייק סאקסס שבו התכנסה עצרת האו"ם בפארק פלאשינג מדוז שברובע קווינס. שרת ישב באולם המרכזי, לצד עמיתיו מהסוכנות היהודית. ציפורה וחיים השקיפו עליו מהיציע.

"ראינו רק את העורף שלו, לא את פניו", אומר חיים, "אבל הבחנו בהתרגשות הרבה שלו ושמחנו איתו מאוד. ידענו שזאת עבודה של אבא, שקרוב לשנתיים פעל כדי להגיע לרגע הזה. אבל היה ברור לכולנו שהדרך עוד ארוכה, שצפויות להתנהל מערכות נוספות, לא פחות קשות. לאמא שלי ולי היתה הרגשה שלא לחינם עקרנו מהארץ לניו יורק. המהלך הצדיק את עצמו".

אחרי ההצבעה פגשו ציפורה וחיים את שרת לדקות ספורות. "הוא חיבק אותנו, נרגש מאוד, ואז המשיך להרבה שיחות עם הדיפלומטים שהיו שם. אני ואמא שלי חזרנו למלון. אבא הגיע רק בשעה מאוחרת מאוד, כשכבר ישנתי. הייתי נער צעיר, וגודל המעמד לא חלחל לתודעתי עד כדי כך. אני מניח בביטחון רב שאבא שתה את כוס התה היומית עם אמא והלך לישון. עבודה רבה עוד היתה לפניו".

יעל נסעה באותו סוף שבוע לניו ג'רזי, "לחַוות הכשרה, שבה למדתי עם חבריי וחברותיי לתנועת הבונים איך עובדים את האדמה, מגדלים ירקות ומטפלים בלולי התרנגולות. ביום ראשון, באוטובוס בדרך הביתה, מישהי סיפרה ש'האו"ם הצביע לטובתנו'. הגעתי למלון והדירה היתה כמרקחה. אבא, אמא, והמוני חברים ופעילים. אבא אמר לי, 'מהרי, יעל, התלבשי יפה', וקרא לעבר אמא, 'איפה העניבה? ואיפה החולצה המגוהצת?' תוך כדי שהוא מתרוצץ בין החדרים.

"לבשתי חולצה יפה וחצאית אפורה עם קפלים, והתעטפתי במעיל עבה בצבע חום ובצעיף. כבר היה אז מאוד קר בניו יורק. נסענו ארבעתנו במונית - אבא, אמא, אני וחיים - למסיבה שנערכה באולם ספורט גדול במערב מנהטן. במהלך הנסיעה התברר לי שחיים ויצמן יהיה שם, ושמחתי, כי מעולם לא ראיתי אותו, רק שמעתי עליו.

"האולם היה גדוש בחוגגים, שלא ידעו את נפשם מרוב אושר. היה ממש חשמל באוויר. עבור יהודי אמריקה זה היה יום חג, הם חגגו לא פחות מהיהודים בארץ. אבא לא היה איתנו רוב הזמן, אלא הסתובב בין האנשים. הוא היה דמות מרכזית ומוכרת בקרב הקהילה היהודית. ויצמן נשא נאום מרגש, וכולם שרו את התקווה בקול גדול. ואז, ידיד שלי, בן חברים של הוריי, התקרב אלי ולחש באוזני: 'היום הוא היום של אבא שלך'.

"אחרי החלטת האו"ם התכתבתי עם חבריי מהארץ, שלמדו בשמינית, והם סיפרו לי שהקדימו להם את מבחני הבגרות, כדי שיוכלו להתגייס במהרה לפלמ"ח. החלטתי שברגע שאחזור לארץ, אצטרף אליהם". 

בסוף דצמבר הגיע שרת לביקור קצר בארץ, והתקבל בהתרגשות בישיבת מזכירות מפא"י, שנערכה בתל אביב. לאורך כל הישיבה נשמעו מבעד לחלונות שריקות הכדורים מחילופי הירי שבין היהודים לערבים בתפר שבין תל אביב ליפו.

בן־גוריון פתח את הישיבה החגיגית. "חברים, משה שב עכשיו ארצה, אחרי מערכה שנדמה לי שהיתה המערכה הפוליטית הגדולה בתולדות עמנו, לכל הפחות באלפיים השנים האחרונות", אמר "הזקן", אף שכבר אז שררו יחסים עכורים בינו לבין שרת. "באמת אינני יודע איזה יחיד שהוא בתנועה הציונית היה עושה שליחות זו שעשה משה ביתר ידיעה, ביתר תבונה, ביתר טקט, ועכשיו, לאחר מעשה, אפשר להגיד ביתר הצלחה - מאשר עשה זאת משה".  

לאחר ביקורו בארץ שב שרת לניו יורק והמשיך בפעילותו הדיפלומטית. "את ליל הסדר תש"ח חגגנו כולנו בחדר אוכל במלון במנהטן", מספרת יעל. "היו איתנו משפחות חבריהם הקרובים של הוריי, דוד הכהן וראובן דפני (לאחר קום המדינה הפך הכהן לחבר כנסת מטעם מפא"י, ודפני היה מראשוני הדיפלומטים של המדינה; נ"ל). זה היה מרגש מאוד. אבא שלי ניהל את הסדר, ולכמה שעות שכחנו כולנו שהזמנים לא פשוטים, בגלל המלחמה שהשתוללה בארץ".

 

ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. "כשהפיליפינים אמרו 'כן', ידענו שתרמנו משהו"

ב־10 במאי 1948, ארבעה ימים לפני הקמת המדינה, שבה יעל עם אביה לישראל. ציפורה נשארה עם הבן חיים בניו יורק, כדי שיסיים את שנת הלימודים.

"לראשונה בחיי טסתי במטוס", מספרת יעל. "טסנו מניו יורק לפריז, משם לאתונה, ומשם לארץ במטוס קל. נחתנו בשדה דב, כי שדה התעופה בלוד היה משותק בגלל המלחמה.

"משדה דב אבא שלי נסע היישר לפגישה עם בן־גוריון, ואני המשכתי לבית של קרובי משפחה בתל אביב. ביום שישי, 14 במאי, נפגשנו בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב. לאבא היו שני כרטיסים לאירוע הכרזת המדינה. אחד עבורו, ואת השני חלקנו אני ודודה שלי, עדה גולומב: ישבנו יחד על אותו כיסא. היה ברור לי שמדובר ביום היסטורי, אבל אני מודה שכנערה שחזרה לחבריה בישראל לאחר תשעה חודשים, הוא עניין אותי קצת פחות. ימים מעטים לאחר הכרזת המדינה הצטרפתי לגדוד השישי של הפלמ"ח".

"הפעילות הדיפלומטית של משה שרת הגיעה לשיאה בכ"ט בנובמבר", אומר קובי, שמקפיד לקרוא לאביו "משה שרת" ולא "אבא שלי", מתוך יראת כבוד. "החלטת האו"ם השפיעה השפעה מורלית, פסיכולוגית. היא העבירה זיק של התרגשות, גאווה ותקווה בקרב כל העם היהודי, ונתנה רוח גבית גם לציבור וגם להנהגה לצאת למאבק, ולבסוף להכריז על הקמת המדינה. כבחור בן 20, אני הייתי עסוק בהקמת הקיבוץ ובעבודת ידיים. לא מספיק עניינה אותי פעילותו הבלתי פוסקת של שרת, שעליה למדתי היטב רק שנים לאחר מכן.

"משה שרת היה שותף מלא לבן־גוריון בהחלטה על הכרזת המדינה, אף שהופעלו עליו לחצים ישירים מהממשל האמריקני. מזכיר המדינה, הגנרל ג'ורג מרשל, הזהיר אותו: 'אתם לוקחים על עצמכם אחריות חמורה מאוד. המלחמה שלכם רק התחילה, מי יודע מה יהיה בסופה? תשקלו היטב את העניין... אל תבוא לדרוש עזרה מאיתנו, מפני שהזהרנו אתכם'. ובכל זאת, משה שרת לא התקפל בפני ההפחדות. 

"מה שהוביל אותו במאמצים המדיניים והדיפלומטיים שלו היה האמון המלא בכוח הזכות. זכותם של היהודים למדינה ריבונית בארץ ישראל. אבל ההישג המדיני העצום נשכח ונמחק על ידי נהרות הדם ועמודי האש של מלחמת העצמאות. בן־גוריון האמין בזכות לכוח ומימש אותה. לצערי, מלחמות מנציחות מנהיגים. מסכן משה שרת, אין מלחמה שמיוחסת לו". 

עם קום המדינה מונה שרת לשר החוץ הראשון והקים את שירות החוץ הישראלי. את שגרירי ישראל הראשונים נהגו לכנות במסדרונות משרד החוץ "מלאכי שרת". שרת ניהל את המגעים לשביתת נשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון בתום מלחמת העצמאות. כשישראל התקבלה כחברה מלאה באו"ם, במאי 1949, זו היתה עבורו סגירת מעגל.

"לא אשכח כיצד, בהתקבל החלטת העצרת על חברות ישראל באו"ם, עמד שרת בפני הדגל הלאומי המתנוסס במלוא ריבונותו, רם ונישא תחת השמש", כתב אבא אבן במאמר לאחר מותו של שרת. "איך בראותו את השלט הקטן 'ישראל' על השולחן הבינלאומי, התמוטט לרגע ונשא את קולו בבכי עצור, מול ההד המסחרר של המעמד.

"היתה זאת שעת שיא בפרשת חייו ושירותו. נדמה היה כאילו כל 40 שנות פועלו הקודמות לא היו אלא מפעל התכוננות לקראת הרגע ההוא".

כשר החוץ הראשון של המדינה, שרת הוביל עם בן־גוריון את המשא ומתן על הסכם השילומים מול מערב גרמניה בשנת 1952. לאחר התפטרות בן־גוריון מראשות הממשלה בסוף 1953, קיבל שרת את התפקיד והמשיך לשמש במקביל שר החוץ.

גם לאחר בחירתו השנייה של בן־גוריון לראשות הממשלה, בסוף 1955, נותר שרת בתפקיד שר החוץ, עד שביוני 1956, כשיחסיו המתוחים ומלאי הטינה עם "הזקן" הגיעו לכדי קרע מוחלט, נאלץ להתפטר.

"ב־15 שנות כהונתו כשר החוץ של המדינה שבדרך ושמונה שנותיו כשר החוץ של מדינת ישראל, היו למשה שרת כמה וכמה הישגים", אומר קובי. "הגדול שבהם היה ההחלטה המכרעת של האו"ם בכ"ט בנובמבר".

במובנים רבים הלך קובי בדרכו של אביו. כמו האב, שנמנה עם ראשוני העורכים של עיתון "דבר", היה גם הבן עיתונאי, ב"מעריב". הוא שירת בבריגדה היהודית שהקים אביו, ובשנות השישים שימש לתקופה קצרה דיפלומט בשגרירות ישראל במוסקבה. כמו אביו, גם הוא כתב ספרים, ואף חיבר פזמונים, ובהם "נמה יפו", "נגן לי ירדן", "כנרת אחרת" ו"אהבה פשוטה".

בשנת 1995 הקים את העמותה למורשת משה שרת, ומאז הוא מקדיש את כל עיתותיו להנצחת זכר אביו. העמותה שוכנת בדירת שני חדרים קטנה, הממוקמת, באופן אירוני, בקומה השלישית של בניין מגורים בשדרות בן־גוריון בתל אביב. 

"אבא חיבק אותנו, נרגש מאוד, ואז המשיך להרבה שיחות עם הדיפלומטים שהיו שם". ילדיו של שרת בחדר העמותה להנצחתו, השבוע // צילום: יהושע יוסף

באחד משני החדרים ניצבים ארונות מתכת, שמגירותיהם הכבדות עמוסות תיקיות עם מסמכים היסטוריים - עדות לנוכחותו של שרת בצמתים רבי משמעות בתולדות המדינה, וגם לחיבתו העמוקה להתבטאות בכתב ובעל פה, באלה היה מאריך עד מאוד. 

בשלושה מארבעת קירותיו של החדר הסמוך קבועים מדפים מהרצפה ועד לתקרה, המשמשים לאחסון ספרים, מרביתם מאת שרת או על אודותיו. 

בחדר הזה עובדים קובי ורנה על שני מחשבים, שקובי "מחזיק אצבעות כל יום מחדש שלא יקרסו, כי הם מלאי בעיות ותקלות. אם ישבקו חיים, נהיה בבעיה חמורה. אין לנו כסף לקנות מחשבים חדשים". חדר האמבטיה משמש מחסן לעותקי הספרים שמוציאה העמותה. 

"משה שרת לא זוכה למקומו הראוי, אם בכלל, בדפי ההיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל", אומר קובי. "לולא אחיי ואני, הוא היה נשכח מהתודעה הציבורית. רק שלושה ראשי ממשלה זכו שיחוקקו חוקים להנצחת מורשתם: בן־גוריון, בגין ורבין. מכוח החוק הוקמו תאגידים להנצחתם, המקבלים כספים רבים, מבנים ופטור מתשלום מסים.

"כעמותה אנחנו זוכים בשנים האחרונות לתקצוב שנתי צנוע של 300 אלף שקלים מהמדינה, לעיתים מעט יותר, אם נשארים עודפים מעמותות אחרות. הכסף הזה לא מספיק להוצאת ספרים ולכל ההוצאות הנלוות, כמו שכר דירה ודמי ארנונה, שאנחנו נדרשים לשלם במלואם, למרות העיסוק בפעילות ציבורית. לכן אנחנו משתמשים בחסכונותינו הצנועים לפעילות העמותה. זו בושה וכלימה למדינת ישראל". 

רנה, יעל וחיים שותפים לפעילות, הכוללת בעיקרה הוצאת ספרים, כל אחד בדרכו. רנה עורכת בצוותא עם קובי את הספרים שמוציאה העמותה, חיים, ממקימי היישוב הקהילתי הר חלוץ שבגוש תפן, הוא החשב, ויעל, שפרסמה בעצמה כמה ספרים פרי עטה, מסייעת בעריכה ובכתיבה. לדברי שלושת ילדיו של שרת, 12 נכדיו ו־24 ניניו לא צפויים להמשיך את הפעילות לאחר מותם.  

"שרת נשכח והושכח", אומר פרופ' גבריאל שפר. "בעוד בן־גוריון הוביל את המחנה האקטיביסטי בהנהגת היישוב ובמפא"י, שרת עמד בראש המחנה המתון. הוא תמך במדיניות הבלגה, נטה להתנגד לפעולות תגמול ורצה לקיים ערוצי שיח רבים ככל האפשר עם הערבים בתוך ארץ ישראל וסביבותיה. הוא קיווה והאמין שלא נחיה לעד על חרבנו, ופילל ליום שבו 'כל יהודי צעיר לא יראה ברובה את אלוהיו או אליליו, אלא יתפלל לשעה שבה יוכל לזרוק אותו מהיד'.

"לאחר שאולץ לפרוש מהמערכת הפוליטית, בין השאר כי התנגד בתוקף למבצע קדש, דאג המחנה האקטיביסטי להשכיח אותו, להמעיט מחלקו. למשל, באמירה המפורסמת של בן־גוריון 'או"ם שמום'. כששרת נפטר ב־1965, בן־גוריון אפילו לא בא להלוויה שלו".

באוגוסט 2018 צפויים כתביו של שרת לראות אור לראשונה בשפה האנגלית. הוצאת Indiana University Press עומדת להוציא מהדורה מקוצרת של שלושה כרכים ליומני שרת, שיצאו בישראל ב־1978 בשמונה כרכים. "עד היום לא היה אפשר לקרוא את משה שרת באנגלית, כך שממילא מעטים יכלו להיחשף לעשייתו ולתפיסותיו מחוץ לגבולות הארץ", אומר הבן קובי. "ניתן היה רק לקרוא עליו באזכורים שהופיעו למשל בספרים של גולדה או לוי אשכול באנגלית. השקענו בכך כספים רבים, וזה מאוד מרגש אותנו. היעד הראשון שלנו כרגע הוא להישאר בחיים עד חודש אוגוסט".

naamal@israelhayom.co.il

"הובטח שהשגריר יצביע נכון"

התרגיל לדחיית ההצבעה ביומיים, השיחה באישון לילה לאיש הקשר הפיליפיני, והאיום על ליבריה: מאחורי הקלעים של כ"ט בנובמבר 

ההצבעה הגורלית בעצרת האו"ם נקבעה תחילה ליום רביעי, 26 בנובמבר 1947, ערב חג ההודיה. המתח בקרב ראשי הסוכנות - משה שרת, אבא הלל סילבר, עמנואל ניומן ונחום גולדמן, שהגיעו לאולם ההצבעה - היה עצום. על פי התחזיות, 15 מדינות התכוננו להצביע נגד תוכנית החלוקה, מה שחייב תמיכה של 30 מדינות לפחות. 

המדינות המתנדנדות היו האיטי, ליבריה, אתיופיה והפיליפינים. כדי לגייס זמן לשכנען, הוחלט לבקש מנציגי המדינות התומכות בתוכנית החלוקה לבצע "פיליבסטר" - להאריך בנאומיהם ולגרום לדחיית ההצבעה, בשל כניסת חג ההודיה.

משה טוב, ראש האגף הלטינו־אמריקני בסוכנות, שכנע את נציגי אורוגוואי, ונצואלה וגואטמלה להאריך בדברים ככל האפשר. גולדמן אמר לנציגי המדינות: "קיראו תהילים, צטטו מהתנ"ך, לא משנה מה - העיקר שתדברו".

ה"מזימה" תואמה עם נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, שניהל את הישיבה המכרעת. לאחר שהנאומים התארכו עוד ועוד, הודיע ארניה בשעה 7 בערב כי "חג ההודיה הגיע, ומתוך כבוד לעם האמריקני לא תתחדש הישיבה אחרי ארוחת הערב". ההצבעה נדחתה ונקבעה ליום שישי, 28 בנובמבר, ולאחר מכן נדחתה שוב, למוצאי שבת, 29 בנובמבר.

בשעות הגורליות עד ההצבעה הפעילו הגורמים היהודיים בארה"ב וברחבי העולם לחצים עצומים על המדינות המתנדנדות, כדי שיצביעו בעד. אחד ממוקדי הלחץ הופעל דווקא באירופה: אנשי הסוכנות היו בקשר עם אדם בשם ג'וליוס אדלשטיין, שעבד בפיליפינים והפך לחברו של הנשיא מנואל רוחס.

אורי לוברני (91), שהיה אז איש מטה ההגנה בלונדון ולימים איש משרד החוץ ויועץ לשרי הביטחון, מספר בסרט שהפיקה עמותת "תולדות ישראל" כי "קצת לפני ההצבעה קיבלנו טלפון ממטה ההגנה בצרפת, והורו לנו לחפש את כתובתו של בחור בשם אדלשטיין שגר בלונדון.

"האיש הזה היה בקשרים טובים עם נשיא הפיליפינים, ובעקבות שיחה שערך איתו קודם לכן, הנשיא הבטיח לו שהפיליפינים תצביע בעד ההצעה. אבל לפני ההצבעה התברר פתאום שהשגריר שלהם באו"ם לא קיבל את ההוראה הישירה לעשות כך, ולכן הוא לא יצביע.

"התחלנו לחפש את אותו גוי. מצאנו אותו בטלפון באמצע הלילה והערנו אותו מהשינה. אמרנו לו שהשגריר שלהם לא עומד בהבטחה של הנשיא להצביע בעד התוכנית. פתאום נהיה שקט. כששאלנו מה קרה, הוא ענה, 'אני חושב!'

"שאלנו אותו, 'על מה אתה חושב ב־3 לפנות בוקר?' והוא ענה, 'אני חושב איזו שעה עכשיו בפיליפינים'.

"לבסוף הוא ערך את השיחה עם הנשיא, והובטח לו שהשגריר באו"ם יקבל הוראה להצביע נכון. כששמענו את ההצבעה והפיליפינים אמרו 'כן', ידענו שתרמנו משהו". אגב, הפיליפינים היתה המדינה היחידה ממדינות אסיה שתמכה בתוכנית החלוקה.

מדינה נוספת שעליה הופעל לחץ היתה ליבריה. אנשי הסוכנות היהודית פנו למזכיר המדינה האמריקני לשעבר, אדוארד סטטיניוס, וביקשו ממנו להתקשר לידידו, איל הצמיגים הארווי פיירסטון, שהיה בעלים של מטעי גומי רבים בליבריה ובעל השפעה גדולה במדינה.

פיירסטון ענה על הציפיות ואיים על הנשיא הליברי, וויליאם טבמן, כי לא ירחיב את עסקיו במדינה אם ליבריה תתנגד לתוכנית החלוקה. האיום נשא פרי, וליבריה הצביעה גם היא בעד התוכנית. 

ההצבעה הועברה ברדיו בשידור חי, כשעשרות אלפים עוצרים את נשימתם למשמע קולו של נשיא העצרת, ארניה, מקריא את שמות המדינות לפי הא"ב האנגלי. 33 מדינות הצביעו בעד: אוסטרליה, אוקראינה, אורוגוואי, איסלנד, אקוודור, ארה"ב, בוליביה, בלארוס, בלגיה, ברזיל, בריה"מ, גואטמלה, הרפובליקה הדומיניקנית, דנמרק, דרום אפריקה, האיטי, הולנד, ונצואלה, לוקסמבורג, ליבריה, נורבגיה, ניו זילנד, ניקרגואה, פולין, הפיליפינים, פנמה, פרגוואי, פרו, צ'כוסלובקיה, צרפת, קוסטה ריקה, קנדה ושבדיה.

13 מדינות התנגדו: איראן, אפגניסטן, הודו, טורקיה, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה ותימן.

10 מדינות נמנעו: ארגנטינה, אתיופיה, בריטניה, הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, סין, צ'ילה, אל סלוודור וקולומביה.

בעקבות התוצאות יצאו המונים לריקודים ספונטניים ברחובות. ואולם, לא כולם שמחו עד דלא ידע. מפקד האצ"ל מנחם בגין, למשל, אמר בתחנת הרדיו של הארגון: "ביתורה של המולדת הוא בלתי חוקי, ולא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל".

דוד בן־גוריון, שהעביר את היום הגורלי דווקא במלון קליה בים המלח, אמר לאחר היוודע התוצאה ההיסטורית כי "באותו ערב רקדו המונים ברחובות, אבל אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה, ושנאבד בה את מיטב בחורינו".

למחרת, 30 בנובמבר, פתחו ערביי הארץ במתקפה על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים, ופרצה מלחמת העצמאות.

 ליאור יעקבי, יריב פלגטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו