בג"ץ, וכך גם ארגוני הזכויות למיניהם, משתמש בשיטת הסחבת כדי ליצור עובדות בשטח. עברנו כבר עשר שנים בשיטה הזו, והחשש הוא כי אם נמשיך במסלול זה - בתוך עשר שנים נוספות כבר לא ניתן יהיה לעשות כלום בעניין.
הפסיקה נחלקת לשניים. החלק הראשון דווקא חיובי מבחינתנו, כי בג"ץ קבע שאין שום מניעה להרחיק אנשים לאוגנדה או לרואנדה, ובמובן זה כל הטיעונים שאנחנו שולחים אותם אל מותם - נפסלו.
אבל החלק השני בעייתי מאוד מבחינתנו, משום שמדובר בעצם בתרגיל: על מנת לגרש יש צורך באמצעים, ובג"ץ פסל למעשה את האמצעי שהמדינה העלתה. בפועל, לא ניתן לגרש לאוגנדה או לרואנדה בכוח, כי המדינות הללו אינן מוכנות לכך והגירוש לא קיים בהסכם איתן.
מכאן שהמדינה צריכה לייצר איזשהו אמצעי לחץ, כיוון שהאמצעי הזה בוטל על ידי בג"ץ. חודשיים בסהרונים הם בדיחה עבורם, ונשארנו כרגע בלי שום סנקציה. כעת הדבר ישוב למדינה, שתיאלץ למצוא שוב סנקציה ולייצר חקיקה בעניין.
וכאן בדיוק הבעיה: ניסיון העבר מלמד כי כעת ינסו ככל הנראה לחוקק חוק, תהיה עתירה בעניין, שוב ייווצר עיכוב של לפחות שנתיים, בג"ץ לרוב פוסל בצורה כזו או אחרת, מתבצעת שוב חקיקה וכך אנו חיים עשור. אתמול, למעשה, נמשך עוד שלב באותה שיטה.
לדעתי, אין מנוס מכך שהמדינה תצטרך לייצר אמצעי כלשהו שיגרום לגירוש בכפייה של המסתתנים. יצטרכו לחוקק חוק כלשהו - והכרוניקה כבר מוכרת לנו. זה יימשך לפחות שנתיים.
אני פסימית. אני מקווה אמנם שיחקקו במהרה חוק שיעבור את מבחן בג"ץ, אולם מניסיון אני צופה שנים של ניסיונות למצוא דרך לגרש, שלל עתירות, דיוני בג"ץ, פסילות וכדומה. מההיסטוריה של העניין אין לי סיבה להאמין שיקרה פה משהו מהר, למרות שאעשה כל שביכולתי כדי שכך יהיה. הלוואי שאתבדה. כמה כוח כבר יש לנו? אנשים פשוט מרוסקים! מדי יום אנשים מתקשרים אלי, בוכים בטלפון ומרגישים שהמאבק נגמר.
מה הלאה? במוצאי השבת האחרונה התחלנו בהפגנות מול בית נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, וזה יהיה קבוע מעתה, עם הרבה יותר אנשים שיש להם בעיות עם הבג"ץ הנוכחי.
בסוף, הריבון הוא העם ולא בג"ץ.
הכותבת היא ממובילות המאבק של תושבי דרום תל אביב