התורים לדלפקי בדיקת הדרכונים בנמל התעופה ע"ש סימון בוליבר בקראקס כבר אינם ארוכים כבעבר. מספר חברת התעופה הזרות, הטסות לכאן בקביעות, ממשיך להצטמצם מדי יום בגלל קשיים טכניים וניהוליים גוברים בוונצואלה. הכאוס שהשתלט על המדינה מורגש מייד: מטוס אייר פראנס שהביא אותי מפריז ניצל מהתרסקות שניות ספורות לפני הנחיתה, הודות לתושייתם של הטייסים. מגדל הפיקוח לא טרח לעדכן אותם שכיוון הרוחות לא מאפשר לנחות במסלול המתוכנן, וברגע האחרון הם הצליחו לבצע המראת חירום. לאחר שחגו דקות ארוכות מעל העיר, הם נחתו מכיוון אחר.
אבל השאלה הגדולה כרגע היא מי יציל את ונצואלה ממסלול ההתרסקות שעליו עלתה לפני כ־20 שנה, עם השתלטות הסוציאליזם הלאומני של הוגו צ׳אבס על אחת ממדינות הנפט העשירות בעולם והפיכתה לממלכת פשע, אלימות, שחיתות, עוני ואומללות. ״ברוך הבא לגות׳אם סיטי״, יאמר לי מאוחר יותר אחד מבני שיחי, בהתייחסו לעיר הפשע האגדית שבה פעל באטמן.
ונצואלה חווה ימים של אימה ופחד. יותר אנשים בורחים היום מהמדינה הקורסת מאשר באים אליה; 25 אלף בני אדם חוצים מדי יום את הגבול לקולומביה, ואלפים נוספים נמלטים בכל דרך אפשרית למדינות שכנות אחרות. והעולם שותק.
המשבר הפוליטי האחרון התחיל כשהנשיא ניקולאס מאדורו - נהג אוטובוס לשעבר, שמונה על ידי צ׳אבס ליורשו ערב מותו לפני ארבע שנים - אילץ את בית המשפט העליון לבטל את סמכויות הפרלמנט, הנשלט זה שנתיים בידי האופוזיציה. לאחר מכן הכריז מאדורו על קיומן של בחירות כלליות לאסיפה מכוננת, שתאמץ חוקה חדשה וכנראה תהפוך את ונצואלה לדיקטטורה מוחלטת.
הבחירות נערכו ביום ראשון האחרון, למרות ניסיונות של גורמים שונים - בהם הוותיקן וראש ממשלת ספרד לשעבר, זאפטרו - להביא לדחייתן או לביטולן. כצפוי, המשטר הכריז על השתתפות "חסרת תקדים" בהצבעה ועל ניצחון אנשיו. דובריו של מאדורו כבר הכריזו שהאסיפה המכוננת תחליף את הפרלמנט.
האופוזיציה, ולא מעט מנאמני צ׳אבס, טענו שהבחירות לא חוקיות. בחודשים האחרונים, לאחר שכשלו במאמץ להביא להדחתו של מאדורו, עבר המאבק בנשיא ובמשטרו לרחובות. הפגנות המוניות, שביתות כלליות, בריקדות. אווירה של מלחמת אזרחים.
הנהגת ״המהפכה הבוליברית״ הסוציאליסטית, המתהדרת גם היא בשמו של גיבור האומה ההיסטורי סימון בוליבר, חשה לראשונה בתולדותיה מאוימת מבית, ומגיבה במלוא הכוח. יותר מ־100 מפגינים נהרגו בידי כוחות ביטחון הפנים וכנופיות הטרור של נאמני המחנה הקומוניסטי, ה״קולקטיבוס״. מאות נפצעו, ומספרם של העצורים אינו ידוע. יש שנלכדו ברחובות על ידי חיילי ״המשמר הלאומי״, יש שנלקחו מבתיהם. בין העצורים גם פעילים פוליטיים, פקידי ממשל, אנשי צבא ושופטים.
ערב הבחירות נאסרו הפגנות ברחבי המדינה. למרות האיסור, יצאו אלפים ביום הבחירות להפגנות גדולות, שפוזרו באלימות. לפחות 16 איש נהרגו באותו יום. בבירה קראקס חוויתי בעצמי את אלימות המשטר. ביום שלישי השבוע הגיעו שוטרים אל בתיהם של כל ראשי האופוזיציה ועצרו אותם.
• • •
דווקא לנוכח הבריחה ההמונית מוונצואלה, מושך את העין מחזה מוזר בתור הקצר לביקורת הדרכונים: קבוצה גדולה של עשרות סַלַפיסטים, גברים ונשים, בני גילאים שונים. הגברים מזוקנים, חובשי כיפות, עוטי גלימות לבנות ארוכות, שתחתן מציצים מכנסי שרוואל. הנשים לבושות בשמלות שחורות, שמכסות את כל גופן, ופניהן מוסתרים מאחורי ניקאב.
הם מחזיקים דרכונים כחולים ואדומים, קשה לומר של איזו מדינה. עוברים בזריזות את ביקורת הדרכונים, בניגוד לאנשים בעלי חזות אסיאתית, למשל, שמעוכבים לבדיקות מדוקדקות. באולם קבלת הפנים ממתינים להם כמה חברים, שלוקחים אותם ליעדם.
״ראית את אחד הסודות השמורים ביותר של ונצואלה״, מסביר לי ידיד מקומי, שכמו רבים מאלה שעימם שוחחתי, עומד על כך ששמו לא יוזכר, מחשש שייעלם באחד מבתי הכלא של המשטר הסוציאליסטי. ״הדרכונים החדשים של ונצואלה הם כחולים. הישנים היו אדומים. קרוב לוודאי שנתקלת בקבוצה של ׳אזרחים חדשים׳ מהמזרח התיכון, שבאו להשתקע כאן. אנשים מסוריה, מאיראן, מעיראק, מלבנון, פלשתינים. הם קונים אזרחות ונצואלית תמורת כמה אלפי דולרים, ורבים מהם עוברים לגור כאן. נקלטים בקהילות וברשתות קיימות, שפעילות בסחר בסמים ובטרור ברחבי העולם.
"דרך ונצואלה, המזרח התיכון והאסלאם חודרים לאמריקה הצפונית והדרומית. דמשק זה כאן. מה שנראה כמו עימות פוליטי פנימי בין משטר אוטוקרטי לאופוזיציה שוחרת חופש הוא בעצם מאבק שליטה גלובלי, שמעורבות בו מעצמות ומדינות רבות. איראן, טורקיה, קטאר, רוסיה, סין, קובה, חיזבאללה וחמאס - כל אלה ניצבים לצידו של המשטר. ארה״ב מטילה על המשטר ועל בכיריו סנקציות כבדות. מה שמתרחש כאן הוא בעל השלכות משמעותיות לעתיד העולם״.
בתחילת פברואר שידרו הערוצים של CNN באנגלית ובספרדית תחקיר שהעלה כי פקידים בשגרירות ונצואלה בבגדד מכרו דרכונים, תעודות זהות ותעודות לידה לעיראקים, סורים, לבנונים ופקיסטנים, בכלל זה גם לחברי חיזבאללה. התחקיר התבסס בעיקר על עדותו של מיסאל לופז, משפטן ואיש משטרה, שכיהן כיועץ משפטי בשגרירות ונצואלה בעיראק.
במהלך כהונתו הדיפלומטית נחשף לופז להיקף הנרחב של תעשיית המסמכים המזויפים של ונצואלה לאזרחי מדינות ערביות. במקרים רבים קיבלו ״האזרחים החדשים״ זהות חדשה לחלוטין ושם ספרדי. היו גם מקרים, כמו זה של סוחר סמים עיראקי גדול, שמקום לידתו שוּנה לוונצואלה. לופז העביר לשגריר הממונה עליו דו״ח מגובה בהעתקי ראיות. משלא זכה לתגובה, פנה ישירות לשרת החוץ דאז, דלסי רודריגז. כשגם היא לא ענתה, החליט להעביר את המידע לנציג ה־FBI בשגרירות ארה״ב במדריד.
מאז הוא חי בספרד, בחשש מתמיד לחייו ולחיי בני משפחתו. ממשלת ונצואלה מאשימה אותו בחשיפת מסמכים חשאיים וסודות מדינה. המשטר בקראקס הגיב בתקיפות לשידור התחקיר: בהוראת הנשיא נחסמו שידורי CNN בספרדית. יו״ר ועדת התקשורת הלאומית של ונצואלה האשים את הרשת ב״עידוד שנאה דתית, גזענות ואלימות פוליטית״.
שבוע לאחר שידור התחקיר, לכאורה ללא קשר, הודיעה ארה"ב על הכנסתו של סגן נשיא ונצואלה, טארק אל־עיסמי, ל״רשימה השחורה״ של משרד האוצר, בשל מעורבות בסחר בסמים ובהלבנת הון. כל נכסיו בארה״ב, המוערכים במיליוני דולרים, הוקפאו. זו היתה התפתחות משמעותית במאבק נגד הפיכתה של ונצואלה למרכז בינלאומי הקושר ברוני סמים וארגוני טרור מאמריקה הלטינית ומהמזרח התיכון. להערכתם של מומחים מערביים, המדינה הפכה בשנים האחרונות לצינור אספקת סמים מרכזי לצפון אמריקה, אירופה ואפריקה, להלבנת הכנסות ממכירות סמים ולהעברת ציוד לחימה לטרוריסטים וללוחמי גרילה.
הפגנה אלימה נגד משטרו של הנשיא ניקולאס מאדורו, השבוע. אנשי אופוזיציה נלכדו ברחובות על ידי חיילי ״המשמר הלאומי״, ורבים נלקחו מבתיהם // צילום: אי.אף.פי
אל־עיסמי מונה לסגן הנשיא ב־4 בינואר השנה. הוא בן 42, בנם של מהגרים דרוזים מסוריה ומלבנון, ונחשב לאיש הקשר מספר אחת של ממשלת ונצואלה לחיזבאללה, למשטר אסד ולאיראן. אם יצליחו ניסיונותיה של האופוזיציה להביא להדחתו או להתפטרותו של הנשיא מאדורו, עלול אל־עיסמי לתפוס את מקומו; ובכל מקרה, שמו מוזכר כמחליפו של מאדורו הלא פופולרי בבחירות הקרובות לנשיאות, שייערכו בעוד כשנה.
זו לא תהיה פעם ראשונה שמהגר ממוצא ערבי יגיע לפסגת ההנהגה של מדינה אמריקנית. בשנות התשעים כיהן קרלוס מנם (מנעם), שמשפחתו הנוצרית באה מסוריה, כנשיא ארגנטינה. באוגוסט האחרון מונה מישל תאמר, ממוצא לבנוני נוצרי, לנשיא ברזיל.
לאל־עיסמי שמורה, עם זאת, ייחודיות: הוא דרוזי, לאומן ערבי מוצהר, אנטי־ישראלי ואנטי־מערבי קיצוני, תומך באידיאולוגיית שמאל קשוחה, עומד מאחורי מדיניות יד הברזל נגד האופוזיציה בארצו ומעורב עד מעל לראש בעולם הצללים של הפשע והטרור העולמיים. ״אם כל המידע שהצטבר עליו נכון״, אמר לי איש ציבור ממתנגדי המשטר, ״אז זאת גרסה הרבה יותר מסוכנת של פאבלו אסקובר, ברון הסמים הקולומביאני".
• • •
סיפור עלייתו המטאורית של אל־עיסמי לצמרת ההנהגה חושף הרבה על הברית הלא קדושה בין ״הסוציאליזם החדש של המאה ה־21״ באמריקה הלטינית לבין גורמי אסלאם לאומניים - דתיים וחילוניים, שיעים וסונים, שתפסו ב־30 השנים האחרונות אחיזה אסטרטגית במדינות דרום ומרכז אמריקה, על מפתנה של ארה״ב.
אביו של טארק, זיידאן אל־אמין אל־עיסמי, עזב את סוריה עם עליית מפלגת הבעת' בסוף שנות השישים והיגר לוונצואלה. הוא התיישב בעיירה אל ויחיה שבמדינת המחוז המערבית מרידה, הקרובה לגבול קולומביה ומושפעת רבות מהמצב הפוליטי במדינה השכנה ומתעשיית הסמים שלה. הוא אימץ את השם המקומי קרלוס, עסק במכירת נעליים ורהיטים, ובמקביל ניהל את הסניף המקומי של מפלגת הבעת׳ העיראקית.
"אם לא היינו שם ב־7 בבוקר, ניר עם היה בארי 2": הגבורה הבלתי נתפסת של לוחמי "אריות הזעם"
קפה אברהם: כך בחר דרסה אובגן, בן העדה האתיופית "בונה", להנציח את אחיו שנפל בעזה
פרסומת | החזר על טיסה שבוטלה
"מאז 7 באוקטובר הגשמתי חלומות שבחיים לא ציפיתי שיהיו לי. לחזור מהשבי בחיים ולחבק שוב את סשה"
"ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם": בן בן ברוך חושף את המשבר שחווה אחרי 7 באוקטובר
אמו היא דרוזית לבנונית, כמו רובם של 200 אלף המהגרים הסורים והלבנונים במדינה. טארק הוא השני מבין חמשת ילדיהם. החינוך בבית היה לאומני ערבי (אחת האחיות נקראת חיפה), והשפה המדוברת - ערבית. הם גדלו על עקרונות הסוציאליזם.
לא ברור איך בדיוק נוצר הקשר בין המשפחה לבין הוגו צ׳אבס - קצין הצבא שגרם לרעידת אדמה פוליטית בדרום אמריקה. בתחילת דרכו הפוליטית, בשנות השמונים, הקים צ׳אבס את קבוצת המחתרת שלו, ״התנועה המהפכנית הבוליברית״, על שם סימון בוליבר, מנהיג המאבק הלאומי של מדינות אמריקה הלטינית בתחילת המאה ה־19, הנחשב לגיבור הלאומי של ונצואלה.
ב־1992 ארגן צ׳אבס ניסיון הפיכה נגד הממשלה הפרו־אמריקנית, ונכשל. הוא נדון לעונש מאסר של שנתיים, וגם כמה ממסייעיו, בהם זיידאן אל־עיסמי, נשלחו לכלא. הבן טארק, בעל החזות הנאה והספורטיבית, היה אז בן 18. אחר כך הוא למד משפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטת האנדים בעיר מרידה, שהיתה ועודנה קן פעילות של גורמי מחתרת, גרילה ופשע מוונצואלה ומחוצה לה. אחד המרצים שלו היה אדאן צ׳אבס, אחיו הבכור של הוגו.
לדברי עמיתים לספסל הלימודים, היתה למרצה השפעה רבה על הסטודנט הדרוזי, שהתגייס לפעילות פוליטית - תחילה בשורות תנועת סטודנטים שמאלנית בשם ״אוטופיה״, בעלת קשרים לתנועת הגרילה ״כוחות השחרור הבוליבריים״, ומאוחר יותר בשורות המפלגה שהקים צ׳אבס, ״מפלגת הרפובליקה החמישית״. ב־1998 תפס צ'אבס את השלטון.
לטארק, שלדברי חברים מאותה תקופה לא בחל בשום אמצעי כדי לקדם את תוכניותיו ורעיונותיו, היה חלק בהשגת הניצחון, ששינה את פניהן של ונצואלה ושל אמריקה הלטינית. שלוש שנים לאחר מכן הוא זכה בניצחון אישי בבחירות לראשות אגודת הסטודנטים באוניברסיטה שלו, תוך הפעלת איומים וחברי כנופיות חמושות.
בכירים בהנהלת האוניברסיטה באותם ימים טוענים שמגורי הסטודנטים הפכו אז למרכז פעילות לקיצונים ולפושעים. טארק השתתף במפגשים בין סטודנטים לנשיא צ׳אבס, כשהוא נושא על כתפיו כאפייה. עדי ראייה סיפרו שהוא חגג את מתקפת הטרור של אל־קאעידה על ארה״ב ב־11 בספטמבר.
כשארה״ב פלשה לעיראק שנה וחצי לאחר מכן, השתתפו טארק ואביו במסיבת עיתונאים עם שגריר עיראק בוונצואלה. האב כינה את עצמו ״טליבאן״ והכריז שאוסאמה בן לאדן הוא ״המוג׳אהד הגדול ביותר״. זמן קצר לאחר מכן סיים הבן את לימודיו בהצטיינות והחל את נסיקתו לצמרת השלטון - בחסותו של הוגו צ׳אבס.
תחילת פעילותו הממשלתית של אל־עיסמי היתה קשורה קשר הדוק לחלוקת הדרכונים הוונצואליים לגורמים מפוקפקים במזרח התיכון. אחד מחבריו הטובים ביותר באוניברסיטה מונה לעמוד בראש ״המשרד הלאומי לזיהוי ולזרים״ - מחלקה של משרד הפנים המקומי, האחראית לאזרוח ולחלוקת דרכונים. אל־עיסמי מונה לסגנו. השניים עברו אחר כך למחלקה שעסקה בחלוקת מסמכי זיהוי. עבודת המחלקה בהנהלתם היתה נתונה לביקורת קשה בגלל הענקת מסמכים באופן לא חוקי לזרים.
ב־2005, בגיל 31, נבחר אל־עיסמי לראשונה לפרלמנט בקראקס. שנתיים לאחר מכן הוא מונה לסגן שר הפנים, האחראי לביטחון האזרחים, וב־2008 לשר הפנים והמשפטים. בתוקף תפקידו הוא סילק מארצו את נציגי הרשות הפדרלית האמריקנית למאבק בסחר בסמים (DEA), בטענה ש"הממשל האמריקני הפך בעצמו לקרטל סחר בסמים, בשיתוף עם הרשויות בקולומביה". הטענה הזו נשמעת מצד המשטר גם היום, ועל פיה ארה"ב הטילה את העיצומים על ונצואלה כדי להגן על עורקי העברת הסמים שלה באמריקה הלטינית, בשיתוף עם קולומביה ומקסיקו. למעשה, עם גירושם של הסוכנים האמריקנים הפך אל־עיסמי את ארצו למשוחררת מפיקוח חיצוני.
בעודו משתלט על משרד הפנים, החלה הספקה המונית של דרכונים ותעודות זיהוי ונצואליים לגורמי טרור ופשע במזרח התיכון, בהם כאלה הקשורים לחיזבאללה ולמשמרות המהפכה האיראניים. לפי הערכות שונות, מדובר לפחות ב־10,000 דרכונים שסופקו לאזרחי סוריה, איראן, לבנון ומדינות נוספות. הדרכונים הללו מאפשרים לבעליהם לנוע ב־130 מדינות ללא צורך בקבלת ויזות ואישורי כניסה, בכלל זה במדינות ״מרחב שנגן״ באיחוד האירופי. "הם הגיעו במטוסים גדולים, שנחתו פעמיים בשבוע, בכל פעם עם קרוב ל־400 נוסעים״, סיפר אחד המנהלים לשעבר של ״המחלקה לזיהוי, הגירה וזרים״.
כבר ב־2008 פרסם משרד האוצר האמריקני הודעה שבה הובעה דאגה רבה מכך שפעילי ממשלת ונצואלה מעניקים מקלט לפעילים ולאוספי תרומות של חיזבאללה. אחד מהם הוא רזי נאסר א־דין, לבנוני שהיגר לוונצואלה אחרי בחירת צ׳אבס כנשיא, פיתח קשרים טובים עם אל־עיסמי, וזמן קצר לאחר מכן מונה לציר בשגרירות ונצואלה בדמשק, ומאוחר יותר לאחראי על המחלקה הפוליטית בשגרירות ונצואלה בביירות.
כיום מבוקש נאסר א־דין על ידי ה־FBI והאינטרפול בשל פעילות למען חיזבאללה. על פי המידע שנאסף עליו, הוא מנהל עם שני אחיו, הגרים בוונצואלה, רשת לאיסוף כספים, להלבנת הון, לגיוס ולאימון פעילים, שמרחיבים את השפעת חיזבאללה בוונצואלה ובאמריקה הלטינית. באוגוסט 2010 הוא ארגן, ביוזמת איראן, מפגש חשאי בקראקס בין הנשיא צ׳אבס לבין חאלד משעל מחמאס ובכירים מחיזבאללה ומתנועת הג׳יהאד הפלשתינית. את רוב פעילותו עשה כשהנשיא הנוכחי, ניקולאס מאדורו, כיהן כשר החוץ.
גם שירות החוץ של ונצואלה ממלא תפקיד מרכזי בסחר הסמים הנקשר לאל־עיסמי. אחותו, חיפה, מונתה לפני כמה שנים, בעת שאחיה היה שר הפנים, לשגרירת ארצה בהולנד, בלי שיהיו לה שום הכשרה או ניסיון דיפלומטי. בקראקס העריכו שהמינוי נועד לאפשר שימוש בדואר הדיפלומטי להעברת סמים לאירופה.
אח נוסף של טארק, פיראז, ניהל קשרים עם ברון הסמים הוונצואלי ואליד מח'לד, גם הוא ממוצא סורי, שנלכד בקולומביה והוסגר לוונצואלה. לפני הסגרתו מסר מח'לד, כנראה, מידע מפליל על אֶחיו של סגן הנשיא ועל אל־עיסמי עצמו לחוקרי ה־DEA.
שמו של סגן הנשיא עלה גם לאחר מעצרם של שניים מאחייני הנשיא מאדורו כשברשותם קוקאין שנועד להעברה לארה״ב. השניים ואיש הקשר שלהם בהונדורס הודו שעבדו עם אל־עיסמי. יריביו טוענים שהוא ניצל את בחירתו ב־2012 למושל מדינת המחוז אראגווה כדי לבסס את מעמדו כברון סמים, לאפשר הגעה ומשלוחים של סמים מנמלים שבתחום ״שיפוטו״ ולהרחיב את רשת הקשרים הבינלאומית שלו.
אראגווה נחשבת עדיין למדינת המחוז בעלת אחוז הפשיעה והרציחות הגבוה במדינה - כלומר, אל־עיסמי לא השכין בה ביטחון, להפך. לטענת אנשי האופוזיציה, הענקת היתר פעולה לגורמי פשע מאפשרת למשטר להחזיק את האוכלוסייה במצב תמידי של פחד וחוסר אונים. עם מינויו לסגן הנשיא העניק לו הנשיא מאדורו סמכויות נרחבות ביותר בתחום הכלכלה וביטחון הפנים - ״מאבק נגד הפשע ונגד הטרור של הימין״.
במסגרת סמכויותיו הקים סגן הנשיא - שמתגאה בהיותו ״צ׳אביסט קיצוני״ ושומר על קשרים הדוקים עם שליט קובה, ראול קסטרו - יחידת קומנדו חדשה לסיכול ניסיונות הפיכה ולמעצר פקידים החשודים בבגידה. פועלו בא לידי ביטוי בדיכוי האלים של הפגנות האופוזיציה בשבועות האחרונים. למעשה, אל־עיסמי הוא כבר השליט של ונצואלה.
• • •
להערכתו של ג׳וזף הומייר, חוקר מהמרכז לחברה בטוחה וחופשית בוושינגטון ומחבר הספר ״החדירה האסטרטגית של איראן לאמריקה הלטינית״, אל־עיסמי פיתח רשת מתוחכמת ורב־שכבתית הכוללת 40 חברות קש. ברשותו נכסים וחשבונות בנק בוונצואלה, פנמה, קוראסאו, ארה״ב ולבנון. הרשת הזאת מחוברת לבנק קנדי־לבנוני, שמלבין מאות מיליוני דולרים בשנה מסחר בסמים של קרטלים במקסיקו ובקולומביה ושל חיזבאללה. לקנדה הגיעו, לפי החשד, גם מאות אנשי חיזבאללה ו״משמרות המהפכה״, שהוכנסו לוונצואלה, קיבלו אזרחות מקומית והמשיכו בדרכם צפונה.
״הגעת האסלאמיסטים גורמת לדאגה גדולה בקרב הקהילה היהודית המקומית״, אומרת חברת קהילה המעורבת בחיים הציבוריים במדינה. "דו"חות של הקהילה מצביעים על עלייה משמעותית באנטישמיות בוונצואלה. שיא באנטישמיות נרשם בשנת 2009, שבה החליטה ונצואלה לנתק את היחסים עם ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה, אבל מאז לא חל שיפור במצב. התקשורת הממשלתית מגויסת להצגת העמדות הפלשתיניות, והקהילה היהודית מוצאת את עצמה בפני לחץ גובר״.
ונדליזם בבית הכנסת המרכזי בקראקס, 2012 // צילום: אי.פי
סמוך לניתוק היחסים עם ישראל הופיע שר הפנים אל־עיסמי לצידו של שר החוץ מאדורו באירוע סולידריות עם העם הפלשתיני, שנערך במסגד שייח׳ איברהים בקראקס, המסגד השני בגודלו באמריקה הלטינית. ״אני בן לערבים״, הכריז, כשעל כתפיו צעיף בצבעי דגל פלשתין, ״אני פלשתיני, אני עיראקי. המהפכה שלנו היא גם מהפכה שנלחמת לשחרור פלשתין. אנחנו מוכנים להקריב את חיינו למטרה זו, אם יהיה בכך צורך״.
לאחר תקרית המאווי מרמרה צייץ אל־עיסמי: "ישראל מעלה שאלות באשר למטרות המשט, באומרה שאין משבר הומניטרי בעזה. איזו ציניות״. במסיבת עיתונאים שכינס לאחר מכן הצהיר שממשלת ישראל ״לא מכבדת את הערך ההומני הבסיסי, שהוא החיים״ ובשלהי מבצע עופרת יצוקה אמר: ״כמה מתים וכמה הרס ידרוש העם היהודי מהעם הפלשתיני החף מפשע עבור השואה? אין בהיסטוריה האנושית מעשי זוועה כמו אלו שמבצעת המדינה הטרוריסטית ישראל. לישראל יש דוקטורט בטבח, ברצח עם״.
הפוליטיקאי הדרוזי מתח ביקורת על ממשלות ״העולם הראשון״, המערב, על שאינן עושות דבר נגד ישראל, וגם על שתיקתן של מדינות ערב: ״העולם הערבי שותף לטבח בפלשתין. אם היה צ׳אבס בעולם הערבי, הדברים הללו לא היו קורים״.
לאל־עיסמי יש כמיליון עוקבים בטוויטר. אם להתבטאויותיו בתחילת הדרך אפשר להתייחס כביקורת על ישראל, התבטאויותיו האחרונות הן בעלות אופי אנטישמי מובהק. כך, למשל, שאל - בציוץ שתויג תחת ההאשטאג Israehell (ישרא־גיהינום): "לכמה ילדים מתים זקוקה ישראל כדי להפסיק את המלחמה?״
• • •
אבראיקה, מרכז החיים של יהודי קראקס, דומה בימים סוערים אלו לאי בודד ומנותק. במימי הבריכה האולימפית משתכשכים בני נוער, שמשפחותיהם עוד לא עזבו את המדינה. המסעדות סביב הבריכה, שבהן ניתן לאכול מפלאפל ועד סושי, מתמלאות בימי החופש הגדול בחברי קהילה, ששמחים למצוא כאן מקלט מהמתיחות הקשה השולטת בחוצות הבירה, מעבר לחומות הבצורות של המרכז הקהילתי.
אמצעי האבטחה כאן קפדניים ביותר. החיים במדינה, שנשלטת על ידי חברים טובים של איראן, חיזבאללה וחמאס ושנמצאת על סף מלחמת אזרחים, דומים לסיוט נמשך. בימי גדולתה של הקהילה היא מנתה רשמית כ־22 אלף חברים. כיום נותרו בה כמה אלפים, יש אומרים 6,000, ואחרים מדברים על 4,000 - רובם בבירה. בערים הגדולות האחרות יש קומץ של קהילות מצומקות ביותר.
אף שאין לה היסטוריה ארוכה, קהילת יהודי ונצואלה היתה אחת החזקות באמריקה הלטינית, ובעלת זיקה ציונית. רוב יהודי ונצואלה הגיעו מאירופה - פליטים שנמלטו מהפוגרומים במזרח ״היבשת הישנה״ וניצולי שואה. גם יהודים ספרדים רבים ממדינות סמוכות ומצפון אפריקה מצאו במדינה הפתוחה והעשירה חיים חדשים.
מנהיג האופוזיציה הראשי, הנריקה קפרילז־רדונסקי, הוא בן לאב ממוצא ספרדי ולאם אשכנזייה מפולין, שהתנצרו. דוד סמולנסקי, ממנהיגיה של תנועת האופוזיציה הצעירה והפופולרית ״רצון עממי״, הוא צאצא של יהודים מאוקראינה, שעברו בתחילת המאה העשרים לקובה ומשם לוונצואלה, אך אמו קתולית והוא נשוי לבתו של איש כנסייה בכיר. גם לנשיא מאדורו, אגב, יש שורשים יהודיים ספרדיים.
״למרות הקשיים הגוברים, אנחנו עדיין נהנים מחיים טובים״, אומרת לי חברת קהילה, שהוריה היגרו לכאן לאחר השואה. ״הם אומרים שאין מה להשוות את מה שהם עברו באירופה למה שמתרחש כאן.
"נכון, יש אנטישמיות, מרגישים אותה מדי פעם בחיי היומיום, אבל אנחנו די חיים בבועה - הרחק מהמציאות הנוראה. בכל מקום אחר לא נוכל ליהנות מרמת החיים שיש לנו כאן. בטח לא בישראל היקרה. ביום שלא יהיה לנו מה לאכול - נעזוב״.
היום הזה הולך ומתקרב, כנראה. אחד מדרישותיה הראשיות של האופוזיציה היא לפתוח ״מסדרונות עזרה הומניטרית״, להעברת אספקת חירום של מזון ותרופות לאוכלוסייה. המשטר הסוציאליסטי המושחת הרס כל חלקה טובה במדינת גן העדן הזו. חוות חקלאיות הולאמו וננטשו, והשוק הפך להיות תלוי במוצרים מיובאים.
אלברטו. חברים שלי נחטפו, והיה צריך לשלם כופר גבוה להציל אותם // צילום: אלדד בק
תלמידי כיתות י״ב בבית הספר היהודי ״הרצל־ביאליק״, השוכן ב״אבראיקה״, נערכים לשלב החדש בחייהם עם סיום הלימודים. פעם מנתה השכבה 160 תלמידים. היום רק 64. 61 מהם עומדים לעזוב את ונצואלה כדי ללמוד בחו״ל. שליש ייצאו ל״הכשרה״ בישראל. רק מעטים ישובו לכאן. כל פגישה עם חברי הקהילה מתחילה בסיפורים על הבנים שעזבו את המדינה והתבססו במקומות אחרים. ״הנכסים החשובים ביותר שלנו, הילדים, כבר לא כאן״, אומרת אחת האימהות.
אלברטו (18), מדריך בתנועת נוער לנוער של מכבי, נולד בעיר מרקייבו שבמערב ונצואלה. לפני שש שנים עבר עם הוריו לקראקס. במרקייבו, הוא מספר, נותרו כ־30 משפחות יהודיות.
בסוף החודש ייצא אלברטו לעשרה חודשי "הכשרה" בישראל, שבה כבר ביקר כמה פעמים אצל קרובי משפחה. אחר כך ימשיך ללימודי הנדסה מכנית במדריד או באיים הקנריים. ״התקופה בישראל תאפשר לי לראות אם אני אוהב את החיים שם. אולי אעשה עלייה. רוב בני מחזורי עוברים למיאמי. 26 יוצאים להכשרה בישראל, והאחרים עוברים לאיטליה ולספרד".
אתה מצטער שאתה עוזב?
"מאוד. נולדתי כאן, גדלתי בקהילה הזאת. יש לי כאן חברים ומשפחה. אני משאיר מאחור הרבה אנשים וזיכרונות. אבל יש בי גם שמחה, כי אני רוצה חיים טובים יותר. חוסר הביטחון כאן גדול. מסוכן לצאת החוצה, ובלילה כמעט בלתי אפשרי ללכת לבלות. אבא שלי, אמא שלי, סבתא שלי ודודים שלי נשדדו. חברים שלי נחטפו, חלקם עם הוריהם, והיה צריך לשלם כופר גבוה להציל אותם. אלה שנחטפו כבר עזבו.
"המצב הפוליטי משפיע על כולנו. באוניברסיטאות אין לימודים סדירים. הסטודנטים חייבים ללכת להפגנות ולהילחם על הזכויות שלהם. רציתי שגם הוריי יעזבו, אבל יש להם פה עסקים, חנויות, רכוש. אם המצב ישתפר, אחזור לגור כאן".
הלכת להפגנות?
"הלכתי לכמה הפגנות, אבל אמא שלי לא מרשה לי יותר, כי היא חוששת שיקרה לי משהו. באחת ההפגנות התפוצץ לידי רימון עשן, חזרתי הביתה עם פנים לוהטות, עיניים צורבות וגרון כואב. אני מקווה שהמצב ישתפר בקרוב״.
סנדרה (38), אמו של אלברטו, בת למהגרים ממרוקו שנולדה בוונצואלה, מודה שהיא מתרגשת מנסיעת בנה לישראל, אבל גם חוששת, בגלל המצב בישראל. ״גם שם יש בלאגן״, היא אומרת, וממהרת להוסיף: ״אני מעדיפה שהוא ילך לישראל, כי אנחנו יהודים. יש לי משפחה גדולה בארץ - בחדרה, בחיפה, בנתניה. חשבתי בעצמי לעלות, אבל בעלי לא רצה שאלברטו ילך לצבא. הוא בן יחיד. בינתיים אני רוצה להישאר, למרות שהקהילה הולכת ונעשית קטנה יותר מיום ליום. כיהודים אנחנו מרגישים מאוימים. הממשלה אומרת לעם שליהודים יש כסף, זו ממשלה אנטישמית״.
גם ג׳וזף רוסאנֶס, בן כיתתו של אלברטו, יוצא להכשרה בישראל, וגם הוא לא בטוח שיישאר בארץ. ״זה לא פשוט להשאיר כל כך הרבה דברים מאחור. החיים של היהודים כאן יפים, כי אנחנו חיים בבועה. יש לנו מועדון קהילתי עם בתי ספר, מתקני ספורט וכושר, תנועות נוער. למעשה אנחנו חיים במרכז הקהילתי הזה. אין לי ספק שבישראל ארגיש יותר חופש, אבל אחרי ההכשרה אני חושב שאחזור לוונצואלה, ללמוד מינהל עסקים. אני חושב שעד אז, המצב ישתנה".
• • •
בית הכנסת החאלבי של קראקס עובר בימים אלה שיפוצים. הקהילה הקטנה שהגיעה מסוריה באמצע המאה הקודמת צמחה עם השנים, גם כלכלית, ולפני כ־20 שנה - סמוך לעלייתו של צ׳אבס לשלטון - החליטה להקים לעצמה בית כנסת משלה, שבו תישמר המסורת מארץ המוצא. איש לא העריך אז להיכן תידרדר ונצואלה.
כיום מונה הקהילה החאלבית כ־300 איש, רובם דווקא צעירים. ״אצלנו המבוגרים עזבו בגלל ההתפתחויות", אומר לי אחד מאנשי הקהילה. ״נסעו למיאמי, לפנמה. אנחנו, דור הביניים, עבדנו קשה, פתחנו עסקים, צברנו נכסים. איך נעזוב הכל מאחור? יש לנו ילדים שהולכים לבתי ספר יהודיים מצוינים. היכן נמצא תנאים כאלה? אז לא נותר לנו אלא לקוות לשינוי״.
אחת מחברות הקהילה, ילידת ביירות שבעלה יליד חאלב, מספרת שסבלנותה כבר אזלה. ״לפני חודש עוד לא חשבתי על עזיבה, אבל המצב כל כך הורע, שאני כבר מכינה את המזוודות לקראת המעבר לפנמה. בתי כבר חיה שם. אני לא יכולה להמשיך לחיות בפחד המתמיד הזה שמשהו יקרה, וישראל יקרה מאוד.
"עזבתי את לבנון לפני 50 שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, והגעתי לכאן בעקבות בעלי. אחר כך הסורים הרסו את לבנון. עכשיו סורים הורסים את ונצואלה. טארק אל־עיסמי הוא פשוט איש נורא. אין לנו כאן חיים יותר״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו