חכי תראי עכשיו, זהו, זה הסוף שלך. מהיום אחנך אותך טוב טוב. את תעברי אלי ותראי מה תקבלי ממני, מכות רצח תקבלי ממני. אני ארצח אותך, אני ארצח אותך ואת תמותי. יותר טוב". את ההקלטה הזאת משמיע לי שי (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה), איש גדול ממדים בן 47 מאזור חיפה. בתו שירה הקליטה אותה בשנת 2015 בתושייה רבה, ונשמעת בה גרושתו, כשהיא צורחת על שתי בנותיו, שירה (13) ואיילה (10), שצורחות ובוכות ברקע.
"אולי אני אשלח אתכן לגבעת שאול (בית הקברות בירושלים; מ"י)", ממשיכה האם בהקלטה, "אולי עדיף ככה, גועל נפש של ילדות. אתן העונש שלי. אני אלוהים ומחר יום כיפור... היה עדיף לי להשאיר אתכן אצל המסריח ההוא, אבא שלכן, שהוא יאכל מכן חרא".
שי שומע את ההקלטה, משפיל מבט ומתכווץ. את ההקלטה הזו ועוד רבות נוספות, שחושפות אלימות קשה מצד האם כלפי בנותיו, הוא שמע כבר עשרות פעמים. "הסצנה הזו הסתיימה למזלי רק בכך שגרושתי טרקה בעוצמה את דלת המכונית על הרגל של שירה, ועשתה לה סימן כחול על הרגל. אבל זה בקלות היה יכול להיגמר אחרת.
"לפני ארבעה חודשים היא זרקה על שירה סכין מטבח, שפגעה בה באזור החזה. בנס היא לא פצעה אותה. הגשתי תלונה במשטרה וברווחה. שתי עובדות רווחה מאזור ירושלים הלכו אליה הביתה לבדוק, אבל היא אמרה להן שזרקה את הסכין על הרצפה ולא על הילדה, והן האמינו לה.
"הבנות שלי מפוחדות ומאוימות על בסיס קבוע. אני מכיר את הפחד הזה מקרוב, את התקפי הזעם שמשתלטים עליה. בשמונה השנים שהיינו נשואים, אני הייתי שק החבטות שלה. הייתי חוטף מכות על בסיס קבוע, היא היתה דוחפת אותי, נותנת לי אגרופים, זורקת עלי דברים. בלילות הייתי נועל את עצמי בחדר של הילדה רק מהפחד. שנים לקח לי להודות בזה ולהוציא את זה החוצה. נשארתי שם והסכמתי לסבול הכל רק למען הילדות, עד שלפני חמש שנים אמרתי די והתגרשתי. עכשיו הן סובלות את זה במקומי.
"כל הרשויות יודעות. יש לי אינספור הקלטות ותמלולים שמוכיחים שמדובר באמא אלימה, אבל לאף אחד זה לא מזיז. הגשתי למשטרה עשרות תלונות, שירה התלוננה בפני יועצת בית הספר ובפני פקידות הסעד ברווחה. רק פעם אחת היתה חקירת ילדים, ונכתב בה ששירה סובלת מאלימות מצד אמה, ובכל זאת לא עשו עם זה כלום.
"אני אובד עצות. את יודעת איזו תחושה נוראית זו לראות את הסבל של הבנות מהצד ולא להצליח לעזור להן? אני כועס על כל הגופים במדינה, שתפקידם להגן על הבנות שלי, אבל הם מפקירים אותן כבר חמש שנים. אין לי ספק שאם המצב היה הפוך, כבר היו מרחיקים אותי מהילדות. הייתי יושב במעצר עם כתב אישום חריף על התעללות בקטין חסר ישע. אני מתחנן, תעבירו אלי את הילדות לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שיקרה אסון".
עוד כשהיו נשואים והתגוררו בצפון ביקש שי לקבל משמורת על בנותיו. בית הדין הרבני פסק שהן יהיו במשמורת משותפת, "למרות שתסקירי הרווחה קבעו שהאם אלימה", הוא אומר. "היא לא הורחקה מהבנות ולא חויבה ללכת לטיפול באלימות".
לפני ארבע שנים עברו האם והבנות להתגורר באזור ירושלים, ליד משפחתה של האם. לאחר שהדיין בתיק התחלף, בית הדין העניק לה משמורת בלעדית, בטענה שילדים לעולם ילכו עם האמא.
"למעשה, מאז פסק הדין ההזוי של בית הדין בשנת 2013 ועד היום, מקרי האלימות לא פסקו. הרווחה באזור ירושלים, שעוקבת אחר התיק שלנו, מגוננת על האם. גם עורכי הדין שלה מעלימים עין מהאלימות, רק כדי שזה ישרת את האג'נדה שלהם שהאבות אלימים".
"הנורא מכל הוא שקרובת משפחתה של גרושתי עובדת במשרד הרווחה. היא מתערבת בתיק, מגינה על גרושתי ואומרת לילדות שיישלחו לפנימייה אם ימשיכו להתלונן. פניתי לרווחה עם הקלטה שבה היא נשמעת מאיימת על הבנות, והם כתבו לי: 'מה שהיא עושה בזמנה הפנוי הוא עניינה'".
• • •
סיפורו הקפקאי של שי על אלימות לא מטופלת מצד האם כלפי הילדים לאחר הגירושים הוא רק מקרה אחד מני רבים שהגיעו למערכת "ישראל היום". בכל המקרים היתה האישה אלימה עוד בתקופת הנישואים, בעיקר כלפי הגבר. לאחר הגירושים הופנתה האלימות כלפי הילדים, שנותרו חסרי הגנה.
בכל המקרים שבדקנו סירבו הרשויות להתייחס לעדויות המצולמות והמוקלטות ולא נקטו צעדים כדי להרחיק את האימהות המתעללות מהילדים. לא פעם אף הוטלה האשמה על האבות שהתלוננו - הם הואשמו בהסתה והוזהרו מפני ביזיון בית המשפט אם לא יחייבו את הילדים לשמור על קשר עם האם המתעללת. כך, כל הגופים האמונים על טובת הילד - הרווחה, המשטרה ובתי המשפט לענייני משפחה - נרדמים בשמירה ומפקירים את הילדים לחסדיהן של אימהות מתעללות.
ימים אחדים אחרי הפגישה עם שי צלצלה אלי בתו, שירה. "לקחתי את המספר שלך מאבא שלי", היא אמרה בקול רועד. "אני חייבת שתעזרי לנו. אין לנו כבר למי לפנות. אמא שלי כל הזמן מרביצה לנו ומקללת אותנו".
מכאן החלה הילדה בת ה־13 לגולל מסכת ארוכה של התעללות. "לפני חודשיים אמא שלי מסרה את הכלבה שלנו, שכל כך אהבנו, בלי להגיד לנו. היא אמרה שנמאס לה מהלכלוך, למרות שאנחנו היינו מטפלות בה. היה ריב גדול, עם הרבה צעקות. היא לא הסכימה להגיד לנו איפה היא וגם לא לקחת אותנו אליה להיפרד, וכשבכיתי וצעקתי, היא זרקה עלי סכין שפגעה לי בחזה. למזלי לבשתי סווטשירט, אז לא נפצעתי. זה נראה לך נורמלי שאמא תזרוק סכין על הילדים שלה?
"מייד אחר כך אני ואיילה ברחנו מהבית. לא רצינו לחזור. הסכין הזאת היתה יכולה להרוג אותי. לי ולאיילה יש חדרים נפרדים בבית של אמא, אבל בכל לילה היא ישנה איתי במיטה ואנחנו סוגרות את הדלת מפחד שהיא תבוא ותהרוג אותנו. אין לי כבר כוח לחיים האלה. כולם יודעים ואף אחד לא עוזר לנו, רק מאיימים עלינו שיוציאו אותנו לפנימייה, ואנחנו לא רוצות ללכת לשם. אבא שלי אוהב אותנו ולא מרביץ לנו, אנחנו רוצות לגור אצלו, אבל אף אחד לא עוזר לנו בזה".
מחקרים בארץ ובעולם מצאו ששיעור הנשים האלימות כלפי בני זוגן שווה לשיעור הגברים האלימים, ולעיתים אף עולה עליו. למרות זאת, רשויות החוק והרווחה בארץ עדיין תופסות אוטומטית את הגבר כאלים, ואת האישה כקורבן. על פי נתוני האגודה הישראלית להגנת הילד (אל"י), שני שלישים ממקרי ההתעללות שעליהם התלוננו ילדים יוחסו לאם, ורק שליש לאב. כך, למשל, מתוך 1,889 פניות על התעללות שהגיעו לאגודה בשנת 2016 - 1,162 דיווחו על התעללות מצד האם, ו־737 על התעללות מצד האב.
ד"ר יואב מזא"ה. "כשל מערכתי של רשויות האכיפה והמשפט" // צילום: עדי אורני
"יש בישראל הטיה מגדרית של רשויות המשפט והאכיפה", אומר ד"ר יואב מזא"ה, ראש המכון למשפחה, שוויון ומשפט בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. "את ההטיה הזאת ניתן גם לראות בפער בין אלימות של גברים במשפחה לאלימות של נשים. מספר כתבי האישום בנוגע לאלימות של אימהות כלפי ילדיהן הוא זעום, והן זוכות להנחות ולפריבילגיות מהרשויות, שעוטפות אותן.
"זה מבטא כשל מערכתי של רשויות האכיפה והמשפט, שמתייחסות בצורה שונה לגברים ולנשים שביצעו את אותה עבירה. למשל, ב־1994 אבא שגזז את שערה של בתו בת ה־12 מתוך "אקט חינוכי" נידון בבית המשפט המחוזי בת"א לתשעה חודשי מאסר בפועל ולתשעה חודשים על תנאי. האב ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל העונש, אך הערעור נדחה.
"ב־2004 היה מקרה של אמא שעשתה את אותו המעשה, וגם כיבתה על הבת שלה סיגריות ונהגה להכות אותה, אבל היא כלל לא הועמדה לדין. האב פנה לבית הדין הרבני בחיפה וביקש להעביר לידיו את המשמורת, אבל בית הדין האמין לאם שמדובר באקט חינוכי והשאיר את המשמורת בידיה".
לדברי מזא"ה, "העיקרון הבסיסי ביותר למערכת משפט צודקת הוא לדון אדם על פי מעשיו, ולא על פי זהותו. אצל חלק גדול מהשופטים בישראל זה לא מתקיים, ועוד פחות בהתנהלות של המשטרה, הפרקליטות ורשויות הרווחה. נשים ואימהות מתעללות, שהיו בעברן קורבן להתעללות, יזכו להבנה ולהכלה מצד כל המערכות, בעוד גברים שהיו קורבן של התעללות, ובעקבות כך יתעללו בילדיהם, לא יזכו לאותה הבנה ויישפטו לחומרה".
מזא"ה מביא לדוגמה פסק דין של השופטת רבקה גלט מבית משפט השלום ברמלה מאוגוסט 2014, שבו זוכתה אישה שנקטה אלימות נגד בעלה. בנימוקים כתבה השופטת: "השוויון המושג על ידי הגשת כתבי אישום באופן ניטרלי כביכול כנגד גברים ונשים שביצעו עבירות אלימות במשפחה, ללא כל הבחנה, הוא שוויון מכני פורמלי, שמניח זהות עניינית בין גברים לנשים כנקודת מוצא. אולם זהות כזו אינה מתקיימת במציאות. המציאות מצביעה על פער עצום בין כמות עבירות האלימות המבוצעות בידי גברים לבין כמות העבירות הללו המבוצעות בידי נשים".
• • •
את האפליה המגדרית חווה על בשרו עומרי (37), חוזר בתשובה, שנמצא כבר שנה במעצר בית בדירת הוריו בפתח תקווה, ולרגליו אזיק אלקטרוני. הוא מואשם בחטיפה של בנו יעקב, בן 5 וחצי. לפי מסמכים רשמיים של בית הדין הרבני, לא מדובר כלל בחטיפה אלא במימוש זכויותיו ההוריות, לאחר שגרושתו רונית היתה זו שחטפה את הבן יעקב ואת הבת גילי, בת 3 וחצי, למקלט לנשים מוכות.
"כשהייתי צעיר עשיתי הרבה שטויות, גם ישבתי בכלא על החזקת נשק ללא רישיון. הייתי אז טיפש. כבר יותר מעשר שנים שאין נגדי שום תלונה ושום עבירה. מאז שהילדים נולדו, התבגרתי. הדת, שאליה התקרבתי עוד לפני החתונה, החזירה אותי למוטב ועשתה לי סדר בבלאגן שהיה לי בראש.
"אבל דווקא כשחשבתי שהגעתי לחוף מבטחים, התברר לי שאשתי נוטה להתקפי זעם ואלימות כלפיי וכלפי הילדים. במשך שנים היא היתה זורקת עלי חפצים, בועטת בי, יורקת עלי ומקללת. חודשיים לפני הגירושים היא דקרה אותי בירך עם סכין מטבח.
"ביקשתי ממנה כמה פעמים להתגרש. היא סירבה. כל עוד האלימות היתה מופנית כלפיי, הסכמתי לסבול אותה למען שלום בית ושלמות המשפחה. אבל בשנת 2014, כשיעקב היה בן שנתיים, קרה מקרה ששינה את הכל. הוא שיחק בסלון עם אוזניות, ותוך כדי סיבוב, החוט שלהן פגע לה בעין. באותו הרגע יצאה ממנה מפלצת. היא צרחה כמו משוגעת, תפסה את הילד, ניערה אותו וניסתה להכות אותו.
"אני כמובן קפצתי כדי להגן עליו, ואז ספגתי ממנה את כל המכות. מאז שמתי לב שעל כל דבר קטן היא מתנפלת על הילד בצרחות ובמכות. אם הוא לא רוצה להתקלח, היא מרביצה לו. אם הוא לא רוצה לאכול, היא מרביצה לו. יום אחד היא החליטה שהיא רוצה להקריא לו סיפור לפני השינה, במקומי. כשהוא בכה שהוא רוצה אותי, היא נכנסה למוד מלחמה, ואז התחיל בלאגן. סטירות, צביטות, קללות, גם כלפיו וגם כלפיי.
"הבית הפך להיות סיר לחץ. כל הזמן היה צריך ללכת על ביצים ולשקול מילים ומעשים, כי בכל רגע היא היתה יכולה להתפוצץ. הרגשתי שהילדים לא בטוחים איתה".
התכתבות וואטסאפ בין שי לבתו שירה
עוד לפני כן התקינו רונית ועומרי מצלמות בחדרים בביתם, בעקבות פריצה לבית. עומרי מראה לי את הסרטונים שצולמו ללא קול, ובהם נראית האם מתעללת בבנה. בסרטון אחד היא נכנסת לחדר של הילד, ששוכב במיטה לקראת שנת לילה. היא שולפת אותו מהמיטה בכוח, מניפה אותו באוויר, צועקת עליו ומניחה אותו על הרצפה. שפת הגוף שלה מעידה על חוסר שליטה. היא מכה את עצמה בירכיים, ותוך כדי כך לופתת את פניו של הילד בחוזקה.
בשלב מסוים היא מוציאה את הילד מחוץ לחדר, ודרך הדלת הפתוחה נראות רק תנועות ידיה, הנעות במהירות לעבר הילד, במה שנראה כמו הכאה. "היא חשבה ששם המצלמה לא קולטת", אומר עומרי, "ולכן הרביצה לו מחוץ לחדר".
בסרטון נוסף נראה יעקב, כשהוא בן 4, יושב בכיסא הבטיחות שברכב ומספר לאביו בקולו שאמא מקמטת לו את הרגל ומרביצה לו. "אמא אמרה לי שאם אספר לך את הדברים שהיא אמרה לי לא לספר לך, היא תיקח אותי למקלט שאתה לא תוכל לקחת אותי ולא תוכל להציל אותי ולא תוכל לחבק אותי ולנשק אותי", אומר הילד בקול רועד. עומרי שואל: "מה היא אמרה לך לא לספר לי?", והילד משיב: "שהיא נותנת לי מכות".
"ולמה היא אמרה לך את זה, מה אמרת לה?" נשמע עומרי שואל.
"אמרתי לה שאני רוצה לגור איתך", אומר הילד, ועיניו מתמלאות דמעות.
"אתה מפחד?" שואל אותו עומרי.
יעקב פורץ בבכי קורע לב ואומר: "אני מפחד שאמא תיקח אותי למקלט. אני אף פעם לא רוצה את אמא, היא עושה לי רק רע בחיים. איתך אנחנו מטיילים, קונים בגדים, ואמא רק מרביצה לי, לא קונה לי שום צעצוע. אני מפחד שהיא תיקח אותי למקלט המפגר הזה".
• • •
עומרי בחר תחילה לא להתלונן במשטרה על מקרי האלימות של אשתו. "פחדתי שהרווחה ייקחו לי את הילדים. חשבתי שהיא תירגע, שאצליח לפתור את זה מולה בטוב. אבל זה לא קרה.
"בערב סוכות של שנת 2014 הודעתי לה שאני רוצה להתגרש. היא לא התרגשה מזה, רק אמרה 'גם ככה הילד רוצה רק אותך כל הזמן'.
"בינואר 2015 היא צלצלה למשטרה והתלוננה שתקפתי אותה. הגיע שוטר, הסברתי לו שהיא זו שתקפה את יעקב, ושאני ניסיתי להגן עליו. הראיתי לו את ההקלטה ממצלמות האבטחה. היא הבינה שהראיות לא לצידה ואמרה לשוטר שהיא מוותרת על התלונה.
"השוטר כנראה לא היה סגור שאני דובר אמת, ולכן לקח את שנינו לחקירה במשטרה. נתתי עדות, הראיתי שוב את ההקלטות, והוא החליט להרחיק את רונית מהבית לשבועיים - אבל עם הילדים. הייתי בשוק, הרי בהקלטה רואים אותה מכה את יעקב. שאלתי אותו איך הוא עושה דבר כזה, הרי מה הטעם בהרחקה עם הילדים, אם היא יכולה להמשיך לפגוע בהם - והפעם אני לא אהיה לידם כדי להגן עליהם? השוטר שאל אותי אם היא מסוגלת לרצוח את הילדים, כי אם כן, הוא יזמין מייד את הרווחה. ברוב טיפשותי, אמרתי שלא נראה לי".
שבוע אחרי ההרחקה הגישה רונית בקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. "אחרי שהראיתי לשופט את ההקלטות של האלימות שלה כלפי הילדים, הוא האריך את צו ההרחקה שלה מהבית לחצי שנה. כששאלתי מה עם הילדים, הוא אמר שאין לו סמכות לגבי המשמורת, כי פתחתי תיק בבית הדין הרבני.
"הדיון הראשון נקבע לחודש פברואר. רונית סירבה לקיים דיון במעמד דיין אחד וסירבה לבקשת הגט שלי. היא הלכה לרווחה בעיר שבה התגוררה וטענה שאני איש מסוכן. הרווחה שם עשו לי ועדת מסוכנוּת, שביקשה לבחון אם אני אכן מסוכן ובאיזו רמה. הוועדה נערכה שלא בפניי, רק על סמך הדברים שלה, וקבעה שאני ברמת מסוכנות גבוהה ביותר. זה נודע לי רק שנה וחצי לאחר מכן, בדיון משמורת בבית הדין הרבני.
"עובדות הרווחה המליצו לרונית להפנות אותה למעון לנשים מוכות, אבל היא סירבה, כדי לא לנתק את הילדים מהסביבה שלהם. את מבינה את האבסורד? בלי לראות אותי, ובלי לאמת את מה שהיא אמרה, כבר החליטו שהיא אישה מוכה. נקבע גם שעד שייצא תסקיר מסודר מטעם הרווחה, אוכל לפגוש את הילדים פעמיים בשבוע למספר שעות בקניון בעיר מגוריה של רונית.
עומרי. "הרגשתי שעל כל דבר קטן היא מתנפלת על הילד בצרחות ובמכות" // צילום: יהושע יוסף
"יומיים לפני המפגש הראשון עם הילדים רונית התקשרה אלי וביקשה שנחזור להיות ביחד. אמרה שהיא אוהבת אותי, ולא מוכנה לוותר עלי. אמרתי לה שמבחינתי זה לא בא בחשבון. ביום של המפגש, אחרי חודש שלא ראיתי את הילדים ורונית מנעה ממני לשוחח איתם בטלפון, היא צלצלה ונתנה לי לדבר עם יעקב. הוא היה מאוד נרגש וביקש שאבוא כבר לקחת אותו.
"נסעתי לקניון וחיכיתי. השעה המיועדת עברה, חשבתי שהיא מאחרת, אבל בשלב מסוים הבנתי שהיא כבר לא תבוא. הלכתי למשטרה והראיתי להם שהיא מפרה צו של בית משפט. הם התקשרו אליה והודיעו לה שהיא חייבת להביא את הילדים לקניון.
"שלושה חודשים אחרי ועדת המסוכנות, אותה רווחה, שקבעה שאני מסוכן, הוציאה תסקיר שבו לא מוזכר נושא האלימות מצידי, וגם אין טענה כזאת מצד גרושתי. בתסקיר נרשם שרונית אלימה כלפיי וכלפי הילדים, ושיש להפנות אותה לטיפול באלימות".
• • •
במאי 2015, בעקבות תלונתו של עומרי במשטרה על תקיפת קטין חסר ישע (שבה הציג את כל הסרטונים שבהם רונית נראית מכה את בנם ובעקבות תקיפתו בסכין), נעצרה רונית ונלקחת לחקירה במשטרה. בתום החקירה היא שוחררה עם המלצה להגשת כתב אישום. אבל כתב אישום כזה לא הוגש מעולם.
"אחרי חקירת המשטרה היא החליטה שהיא לא מסוגלת להיות עם הילדים, אז היא השאירה אותם אצלי ונעלמה. במשך חודשיים הילדים גרו איתי, והכל התנהל על מי מנוחות. לא היו ריבים, לא היו צעקות, יעקב חייך וצחק כל הזמן, ואני תפקדתי עבורם כאמא וכאבא.
"ואז הגיע תסקיר של הרווחה, שהמליץ על משמורת משותפת. האלימות של רונית לא הוזכרה בו. למרות שנקבעה משמורת משותפת, היא לא באה בזמנים שלה להיות עם הילדים, ולמעשה לא לקחה אותם בכלל תשעה חודשים. היא היתה באה באופן אקראי פעם בשבועיים־שלושה להגיד להם שלום, ונעלמת שוב.
"באחד הבקרים של פברואר 2016, בזמן שארגנתי את הילדים לגן, היא באה אלי הביתה וביקשה לדבר איתי. ביקשתי ממנה לחכות בדירה עם הבת שלנו עד שאקח את יעקב לגן. כשחזרתי, אמרתי לה שאנחנו נדבר רק דרך בית משפט. היא התחילה להשתולל, ולא הסכימה לצאת מהדירה. לקחתי את הילדה על הידיים והלכתי לכיוון הדלת כדי לצאת מהדירה. פתאום הרגשתי דקירה בירך. הסתובבתי וראיתי אותה עם סכין מטבח, דוקרת אותי מאחור.
"לא הלכתי למשטרה, כי פחדתי שהרווחה יגידו שמדובר בילדים בסיכון וייקחו לי אותם. אחרי שבועיים היא הלכה לגנים של הילדים, הוציאה אותם ונעלמה. פתאום אני מקבל טלפון מהרווחה, שרונית נמצאת עם הילדים במעון לנשים מוכות. היא סיפרה שאני מאיים לרצוח אותה, ושהיא ממש מפחדת ממני.
"ביקשתי מהרווחה שיחזירו לי את הילדים, אבל הם אמרו שאין להם סמכות להוציא אותם משם, ושאני רשאי לפנות לבית הדין. בית הדין ביקש מהרווחה הבהרות לגבי כניסת הילדים למקלט לנשים מוכות וקבע שאם בתוך חמישה ימים לא יהיו הוכחות למסוכנות לילדים, הם יועברו למשמורת שלי. במקביל הלכתי להתלונן במשטרה על האירוע שבו היא תקפה אותי. לא עשו לה כלום".
ב־20 במארס 2016 הוציא בית הדין הרבני בירושלים צו המורה על העברת הילדים למשמורת של עומרי. "לשמחתי במקרה הזה העו"סית ציינה שגרושתי לקחה את הילדים על דעת עצמה למעון לנשים מוכות", הוא מסביר, "מה שאומר שלא באמת היתה סיבה לכך, ולכן הדיין מחליט לבטל את המשמורת המשותפת ולהעניק לי משמורת בלעדית".
• • •
למרות ניסיונות הרווחה לדחות את העברת הילדים לידיו של עומרי בטענה שהאם צריכה להתכונן לפרידה מהילדים, קבע בית הדין שב־22 במארס, בשעה 10:30, הם יועברו לאב בלשכת הרווחה. במועד שנקבע נסע עומרי ללשכה, נרגש, כדי לקחת את הילדים, אלא שאז הודיעה לו העובדת הסוציאלית שאינה מכירה את המשפחה, ושברצונה לערוך בדיקה מעמיקה לפני העברת הילדים.
עומרי חזר לבית הדין והודיע כי הצו לא כובד. כעבור שישה ימים התכנס בית הדין לדיון דחוף, שבסיומו נזף ברווחה על אי קיום הצו והורה להוציא את יעקב מהמעון לנשים מוכות ולהחזירו לגן שבו למד. הוא השאיר את המשמורת בידי האב.
"יום אחרי הדיון החלטתי לנסוע לקחת את יעקב מהגן ונסעתי איתו לחבר ברחובות. כשרונית באה בסוף היום לגן וגילתה שכבר לקחתי אותו, היא פנתה למשטרה והתלוננה על חטיפה. עורכת הדין שלה ונציגים מהמעון לנשים מוכות הפעילו לחץ אדיר על בית הדין שאחזיר אותו. המזכיר הראשי של בית הדין התקשר אלי וביקש ממני לבוא עם יעקב לבית הדין. הסכמתי, בתנאי שהדיין יתחייב שיעקב וגילי לא יוחזרו לאמא שלהם ולמעון לנשים מוכות. הדיין אמר שהוא לא יכול להבטיח את זה, ולכן לא נסעתי.
"שכרתי דירה בבני ברק, שם ניהלנו חיים רגילים, ויעקב הלך כל בוקר ללימודי תורה. מאותו רגע כבר נרדפתי על חטיפה. בית הדין כעס שלא חיכיתי להעברה מסודרת של הילדים אלי, ולכן הוציא צו שמורה על החזרת הילד לאמא שלו".
במסמך של המשטרה מ־30 במארס 2016, שנמסר לבית הדין, נכתב: "משטרת ישראל עושה ככל יכולתה לאתר את הקטין יחד עם אביו, ואף מפעילה אמצעים טכניים סמויים וגלויים. חשוב לציין כי מחומר החקירה שהצטבר אין המדובר בחטיפה, ולא קיימת סכנה לעניין הקטין, אך למרות זאת המשטרה עושה ככל יכולתה לאתר את הקטין".
עו"ד יורם שפטל. "הרשויות לא עושות כלום, כתוצאה מהפחד מפני השדולה הנשית" // צילום: גדעון מרקוביץ
ב־4 ביוני נעצר עומרי ברחוב בבני ברק. הוא הוחזק במעצר במשך חודש וחצי, ואז שוחרר למעצר בית בדירת הוריו, עם אזיק אלקטרוני. עד היום, כבר יותר משנה, הוא נמצא במעצר בית.
"מדובר בקורבן מובהק של הטיה מגדרית מתמשכת", אומר עו"ד יורם שפטל, שמייצג את עומרי בתביעה שהוגשה נגדו על חטיפת בנו. "יש לנו אינספור הקלטות שמעידות שהילד סבל מהתעללות מתמשכת מצד האם. היא חטפה מעומרי את הילדים וניתקה אותם ממנו באופן חד־צדדי ובלי שום סיבה. התלונה שלו לא טופלה, ונגד האם לא ננקטו שום הליכים משפטיים.
"לעומת זאת, כשהוא לקח את הילד, בכפוף לצו בית הדין הרבני שהעביר אליו את המשמורת, הגישו נגדו כתב אישום חמור על חטיפת קטין. מדובר בסעיף חמור ממש כמו הריגה, שהעונש עליו יכול להגיע ל־20 שנות מאסר. בעסקת טיעון הצלחתי להוריד את הסעיף של 20 שנה לשבע שנים, אבל סוגיית העונש נשארה פתוחה. אני מאוד מקווה שהוא לא יישלח למאסר. זה יהיה פשע בפני עצמו".
איך אתה מסביר את ההתנהלות הזאת?
"הסיפור של עומרי לא יוצא דופן. באופן כללי מערכת המשפט שלנו סובלת מהטיות רבות, שהבולטת שבהן היא הטיה מגדרית מובהקת בגלל השדולה הנשית הפמיניסטית. כתוצאה המערכת המשפטית, שמושפעת מהתקשורת יותר מכל גוף אחר, גורמת להפקרה של ילדים מוכים.
"לצערי, למרות שהוכח שנשים מתעללות בילדים יותר מגברים, הרשויות לא עושות כלום, כתוצאה מהפחד מפני השדולה הנשית".
אבל במקרה הזה יש עדויות מצולמות. אין להן משקל בבית המשפט?
"העדויות כמעט אף פעם לא מגיעות לפתחו של בית המשפט, כי המשטרה, למעט מקרים חריגים, חוששת לנקוט צעדים כלפי אמא שמתעללת בילדים שלה. זה קורה בגלל המציאות המעוותת שהשדולה הנשית הפמיניסטית מייצרת - שבה הנשים הן תמיד הקורבן".
רונית דרור
רונית דרור, יו"ר עמותת "לצדכם", שמטפלת בגברים נפגעי אלימות והתעללות מינית, סבורה גם היא כי "יש פה שלטון שנשלט על ידי שיח פמיניסטי רדיקלי, שמכתיב את התנהלות הרווחה. הוא שולט גם במשטרה, בתקשורת ובכנסת. את ההוכחה ראינו לאחרונה, כש־13 ארגוני נשים הצליחו, בצעד נדיר, לגרום ליועץ המשפטי לממשלה להתערב ולבטל דיון שהיה אמור להתקיים בוועדה לצדק חברתי של הכנסת בנושא תלונות השווא. השלטון הרדיקלי הזה מנפיק כל הזמן מאמרי דעה, שבהם הוא מדגיש עד כמה הגברים אלימים ופדופילים, כשהמחקרים מלמדים על כך שיש יותר אימהות שפוגעות בילדים מאשר אבות.
"לצערי הרב, השיח הזה גורם לכך שמקרי אלימות בתוך המשפחה לא מטופלים כמו שצריך. עובדי הרווחה, שאמונים על טובת הילד ומזדעקים על כל מקרה של אלימות נגד נשים, עוצמים את עיניהם ומפקירים את הילדים האלה".
• • •
בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים והותר לפרסום, הוטלו הגבלות על כרטיס האשראי של אב ויציאתו מהארץ עוכבה, עקב התרשמותו של בית המשפט כי מדובר במקרה חמור שבו אב מסית את בניו נגד אמם. הילדים, בני 17 ו־15, מסרבים להיות בקשר עם האם. מעדויות שהגיעו לידינו מתברר שהסיבה לסרבנות הקשר לא נעוצה בהסתה של האב, אלא בהתעללות פיזית ונפשית מתמשכת מצד האם.
בפסק הדין כתב השופט נמרוד פלקס: "בשולי הדברים ייאמר כי איני מתעלם מטענותיו החוזרות ונשנות של המשיב בדבר אלימות שנקטה המבקשת כלפי הילדים. טענות אלו הוכחשו על ידי המבקשת ולא הוכחו. זו היתה התרשמותם של ד"ר פלוני והפסיכולוגית האחרת, ובכל הכבוד, התרשמותם תואמת אף את התרשמותי".
האב מפסק הדין הוא שמוליק (47), שהיה נשוי עד לפני ארבע שנים לחגית, קצינת משטרה מוערכת. במהלך 15 שנות נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים: מיכאל (היום בן 17), אביתר (15) ושני (6). בשנים האחרונות, מאז הגירושים, הוא נמצא במאבק להצלת ילדיו מאמם המתעללת, אבל מרגיש שכל הדרכים להוצאת הצדק לאור נחסמות בפניו.
"הפסיכולוג שמינה בית המשפט פגש את הילדים כמה פעמים, והם סיפרו לו על האלימות של אמא שלהם. הוא הודה בפניי בעל פה שההתנהלות בבית של האם חמורה, אבל בדו"ח לבית המשפט השמיט את כל נושא האלימות".
בשיחה המוקלטת בין השניים נשמע הפסיכולוג אומר: "אין שום סיבה בעולם שהם (הילדים) יהיו נתונים לאיום או לאלימות, ומה שקורה שם זו התנהלות איומה, אני רוצה להגיד איומה! הדברים יוצאים שם משליטה".
שמוליק ביקש מבית המשפט לזמן את הפסיכולוג לעדות הזמה, כדי שיוכל להציג את ההקלטה בפני השופט, אבל נענה בשלילה, בטענה שההקלטה באה להכשיל את הפסיכולוג.
"אני לא מבין איך שופט בישראל יכול לקבל פסיקות על סמך התרשמות בלבד, ולא על סמך עובדות. הוא כותב שהאם הכחישה. מה הוא ציפה, שהיא תודה באלימות? אמרתי לו שיש לי הקלטה של הפסיכולוג, שבה הוא מספר שמה שקורה בבית האם הוא חמור מאוד, אבל הוא סירב לקבל אותה כראיה. יתרה מזאת, ביקשתי שחוקר נוער יחקור את הילדים בנוגע לטענותיהם לאלימות. ביקשתי שיעברו אבחון פסיכולוגי, כדי לחשוף את ההתעללות הרגשית והפיזית. ביקשתי שימנו לילדים אפוטרופוס לדין. כל בקשותיי נדחו. בית המשפט לא מצא לנכון לערב גורמים נוספים.
"לבקשתי, הילדים נפגשו עם השופט בלשכתו. הם יצאו בוכים אחרי פחות מרבע שעה וסיפרו שהוא סירב להקשיב להם. מיכאל, בני הגדול, אמר שהשופט הודיע לו שאם לא יכבד את הצו שמורה לו להיפגש עם אמו פעם בשבוע, זה ייחשב לביזיון בית המשפט. העובדת הסוציאלית, שליוותה את הילדים לשופט והחזירה אותם, אישרה לי בהנהון ראש שהדברים שלהם נכונים. אני מוכן ללכת היום לפוליגרף כדי להוכיח את דבריי. אני רק צריך מישהו שיקשיב".
• • •
כששמוליק נשאל לגבי האלימות של אשתו לשעבר, פניו מתכווצות בכאב. "בהתחלה האלימות היתה מכוונת כלפיי", הוא אומר. "פעם, רגע לפני שיצאתי למילואים ברמת הגולן, היא נתנה לי סטירה כל כך חזקה, שסימני היד שלה נשארו על הלחי שלי גם כשהגעתי לצפון, מרחק נסיעה של שעתיים וחצי. אחד מהחבר'ה שלי, שראה את זה, אמר לי: 'ככה התחילו הגירושים שלי'. ידעתי שהוא מבין מה קרה, אבל לא פתחתי את זה מול אף אחד. התביישתי.
"האלימות כלפי הילדים, ובמיוחד כלפי מיכאל, החלה שנתיים אחרי שנולדה הבת הקטנה, בקיץ 2013. פתאום היו התפרצויות זעם לא צפויות. היא התחילה לקלל את מיכאל ואביתר במילים נוראיות: 'בהמה גסה, גוש של חרא, זבל, רובוט מטומטם, חייל של אבא שלך, קוף מכוער, מי תרצה להיות איתך, תסתכל במראה יא מגעיל'.
שמוליק, בן 47. בית המשפט עיכב את יציאתו מהארץ עקב התרשמותו כי מדובר במקרה חמור שבו אב מסית את בניו נגד אמם // צילום: יהושע יוסף
"אחר כך היתה נרגעת, הולכת לחדר של מיכאל כשהוא כבר ישן, שמה את הראש על הרגליים שלו ובוכה, ואומרת לו שבעתיד הם יודו לה על שהצילה אותם מפניי. כל הדברים האלו סופרו על ידי הילדים ונפתחו גם מול הפסיכולוג שמינה בית המשפט. בשיחה איתי הפסיכולוג לא הכחיש.
"היו מקרים שבהם היא היתה חוטפת קריזה ורודפת אחרי הילדים עם אביזר מטבח. הם היו מתקשרים אלי שהם מתבצרים בחדר ושהיא בועטת בדלת ללא הפסקה, עד שהיא מצליחה לשבור אותה. אם מיכאל היה על המחשב עם אוזניות ולא שומע שהיא קוראת לו לארוחת ערב, היא היתה באה אליו אחוזת אמוק, מעיפה אותו מהכיסא וגוררת אותו בשערות אל השולחן.
"הילדים סיפרו לי שבכל פעם שהיא רבה איתם בזמן נסיעה, היא פשוט היתה עוצרת את הרכב, מוציאה אותם וממשיכה. לפעמים זה היה בשעות לילה מאוחרות. למרות שאנחנו גרים באזור שיש בו לא מעט כפרים ערביים, היא היתה נותנת להם לצעוד ברגל כמה קילומטרים עד הבית. בהתחלה הם לא סיפרו כי התביישו. בהמשך הם סיפרו את זה לפסיכולוג, והוא הנחה אותם לא לערב אותי במקרים ולאפשר לאמם להתמודד עם הסוגיות בעצמה.
"פעם, אחרי המפגש עם הפסיכולוג שבית המשפט מינה, היא התעצבנה עליהם שהם פתחו בפניו את כל נושא האלימות, ובדרך הביתה אמרה להם לצאת מהאוטו. זה היה ליד מוזיאון האסלאם, בתחילת טרור הסכינים ב־2016. הפסיכולוג סיפר לי שראה את הילדים רצים על הכביש בצורה מסוכנת, אבל לא עצר לבדוק מה קרה. הם רצו כמה קילומטרים עד התחנה המרכזית בירושלים, ומשם לקחו אוטובוס ליישוב.
"בקיץ 2015, כשמיכאל היה בן 15 וחצי, הוא החליט שנמאס לו וברח לבית שלי. לא הסכים לחזור לאמו. נראה לך הגיוני לחייב ילד כזה לחזור לאמא שלו, שכל הזמן מכה ומשפילה אותו? כמה נפש של ילד יכולה לסבול?
"אחרי יומיים קיבלתי מכתב מעורך הדין של חגית, שטען שחטפתי את הילד. פניתי לבית המשפט וביקשתי לפתוח את נושא המשמורת. השופטת שוחחה עם הילדים כדי להרגיע את הרוחות, אישרה למיכאל לגור אצלי והפנתה אותנו לפסיכולוג מומחה למתן חוות דעת בקשר למשמורת.
"יום אחד, בלי סיבה נראית לעין, השופטת התפטרה מהתיק, בטענה שהגיע לידיה מידע שהיה מוטב שלא יגיע, ולכן היא נאלצת להתפטר מהתיק. ביקשתי מהשופט פלקס שהחליף אותה, לזמן אותה לבית המשפט למתן עדות שתסביר את סיבת ההתפטרות, אבל הוא סירב. כשהודעתי לבית המשפט שדו"ח הפסיכולוג שקרי וביקשתי לזמן אותו לעדות הזמה, הפסיכולוג התפטר.
"בגלל שחגית שוטרת, הגשתי תלונה במח"ש על אלימות שלה כלפי הילדים. התלונה הועברה לפרקליטות, אבל עד רגע זה לא נעשה איתה כלום. הם אפילו לא לקחו ממני את כל הראיות כדי שבאמת יוכלו לטפל בתלונה.
"פניתי גם לשרת המשפטים כדי לשתף אותה בהתנהלות ההזויה של התיק ושל מח"ש. בדצמבר 2016 קיבלתי מכתב מהלשכה שלה שהמכתב התקבל ויועבר לטיפול אצל הגורמים הרלוונטיים. בינואר 2017 נפגשתי עם היועץ האישי של השרה, אבל שום דבר לא קרה.
"אני כבר לא יודע מה לחשוב. אני יודע שגרושתי מקושרת מאוד, אבל קשה לי להאמין שהם יתעלמו בצורה כל כך בוטה ממצוקה של ילדים. ערערתי למחוזי כדי שיאפשרו לי להציג את הראיות שבידיי בנוגע לאלימות, אבל הם התבססו על פסק הדין של פלקס, שקבע שטענותיי לא הוכחו. איך אני אמור להוכיח משהו אם לא נותנים לי להוכיח אותו?
"הם אמורים להיות שומרי הסף של הילדים שלנו, אבל עושה רושם שהם נרדמו בשמירה. אני מתכוון להמשיך לערער עד שמישהו במערכת יתעורר. אני עדיין מאמין שבכוחה של מערכת המשפט לעצור את ההתנהלות הזאת ולהעניק לילדיי הגנה ומשפט צדק".
• • •
הפסיכולוגית תרצה יואלס, ראש התחום היישומי במרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, מתקשה לקבל את העובדה שאנשי מקצוע מתעלמים מחובתם על פי חוק לדווח על אלימות כלפי קטינים, וקובעת שבמעשה זה הם שותפים לדבר עבירה. "מדובר בילדים שזקוקים להתבוננות של אנשי המקצוע ולעזרתם כדי שיוציאו אותם מהסכנה. אסור לנו לחטוא במחשבה שכל סירוב קשר של הילד נובע מהסתה של ההורה השני".
פרופ' ריצ'רד וורשאק, אחד המומחים הגדולים בארה"ב והעולם בתחום הניכור ההורי וסרבנות הקשר, מדגיש שיש מצבים שבהם סרבנות הקשר נובעת מהעובדה שההורה שאיתו מסרבים לקשר אלים ופוגעני כלפי הילדים. "אם ילד פונה למערכת שאמורה להגן עליו, כמו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, שוטרים ושופטים, והחוויה שלו היא שקולו לא נשמע - הדבר מהווה קודם כל פגיעה בזכויותיו. זאת מעילה באמון, שעלולה להוביל את הילדים האלה לשבר מאוד גדול ביכולת שלהם לפתח אמון במבוגרים. השבר הזה יכול להוביל אותם להיות פוגעניים בעצמם.
ד"ר גבריאל בוקובזה. "זה גובל ברשלנות, וצריכה להיות התערבות דחופה של הרגולטור"
הפסיכולוג ד"ר גבריאל בוקובזה, מחבר הספר "הדרמה של הגבריות החדשה", מסכים. "תפיסת העולם המגדרית כיום היא שגבר נתפס בדרך כוזבת, ולא אותנטית. בהורות הוא רק כינור שני, הוא צריך לפרנס. יחד עם זאת יש לנו ציפייה שאנשי חינוך, רווחה, פרקליטות ופסיכולוגים יראו את האמת כפי שהיא, אבל גם הם לא חסינים מפני התפיסה המגדרית הזאת.
"לכן, זה לא משנה אם אתה שופט, עו"ד או פסיכולוג: אם אתה חולק את התפיסה הזו, אלו העיניים שדרכן תפרש מצבים. לכן, גם כשמביאים ראיות מוצקות, הן יקבלו פרשנות כוזבת. זה גובל ברשלנות, וצריכה להיות התערבות דחופה של הרגולטור".
ד"ר מזא"ה סבור שאחת הדרכים להתמודד עם ההטיה המגדרית היא לבחון פסקי דין לפי "מבחן הראי". "המערכת מספרת לנו סיפור, והסיפור הוא שהיא מגינה על ילדים, ולכן היא מרחיקה אבות מילדיהם. השאלה שנשאלת היא אם הסיפור הזה אמיתי או לא. הדרך לבדוק את זה היא לשאול אם בית המשפט היה מגיע לאותה מסקנה אם היו מחליפים את זהות הצדדים. לצערי, התשובה החד־משמעית כרגע היא לא.
"נכון להיום, כל הרשויות מיישרות קו. המשטרה בדרך כלל לא תעצור אמא בחשד שהיא מרביצה לילדים, התביעה תגיש כתב אישום רק במקרים חריגים, בית המשפט והרווחה לא ירחיקו את האם אלא בנסיבות יוצאות דופן, ואם כבר יהיה משפט, העונש יסתכם בדרך כלל במאסר על תנאי ועבודות שירות.
"מעבר לכך, יש לעשות שינוי בגופים כמו הרווחה והפרקליטות, שפועלים עם אג'נדה מגדרית מובהקת. במקום להיות התובעת, הפרקליטות עסוקה בהגנה על האישה. וזה לא תקין, בייחוד כשהנפגעים הם ילדים".
"בעידן שבו החברה האנושית מקדמת את ההכרה בחשיבותם של שני ההורים בגידולו ובחייו של הילד, לא ייתכן שבתי המשפט והמשרדים הממשלתיים נותרים מאחור", אומרת ח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, יו"ר הוועדה לזכויות הילד. "פסקי הדין והתייחסות הרשויות השונות חייבים להיות גם הם ברוח זו. לא יעלה על הדעת כי בהינתן עדויות וראיות מוצקות על פגיעה ממשית בילד על ידי אחד ההורים, יקבע בית משפט בפסיקתו כי יש להשאירו עם ההורה הפוגע, ובמקרים קיצוניים אף ירחיק אותו דווקא מההורה שלא פגע בו - רק מתוך שיקול מגדרי".
לדברי שאשא ביטון, אחד המקרים המוזכרים בכתבה הגיע גם לאוזניה - מהילדים עצמם. "הילדים נאלצים לפנות לחברי כנסת כשהם מרגישים חסרי אונים מול המערכת, משום שאיבדו את אמונם בגורמי הטיפול. יש ילדים שמבקשים רשות להתקשר אלי גם באמצע הלילה אם יחושו מאוימים. הילדים האלה מחפשים משענת שיוכלו לבטוח בה. אני נמצאת בקשר עם רשויות הרווחה ומתווכת בינן לבין הילדים, גם כדי לסייע בטיפול וגם כדי להחזיר את אמון הילדים".
• • •
תגובות: "הטיפול המשטרתי בהתאם לנסיבות"
משטרת ישראל: "אנו דוחים על הסף את הטענות, שאינן מתיישבות עם המציאות בנוהל ובפועל. בכל הנוגע לאלימות במשפחה ובכלל, המשטרה פועלת משיקולים מקצועיים וענייניים, בשוויוניות מלאה וללא כל קשר לשיקולי מגדר. הטיפול בתיקים אלו מעוגן בפקודות ובנהלים, ומתבצע תחת פיקוח ובקרה. המקרים בכתבה הוצגו באופן חלקי ומגמתי, שכן מאחוריהם תלונות הדדיות רבות שנים בין בני זוג. הניסיון להציב את המשטרה במוקד סכסוך בין בני זוג ולהשליך ממנו מסקנות מופרכות פסול וחוטא לאמת".
דוברות מערכת בתי המשפט: "מדובר בתיקי משפחה, החסויים לפי הדין. כל תיק נדון לפי הראיות והנסיבות שבו, ואין להסיק ממקרה אחד לאחר. ההחלטות ופסקי הדין של בתי המשפט מדברים בעד עצמם".
הפרקליטות: "אין שחר לטענות. הפרקליטות נאבקת בתופעה של אלימות במשפחה כלפי קטינים ומשקיעה בכך משאבים רבים, בין היתר בהגשת כתבי אישום במקרים המתאימים, בהתעלם משאלת השיוך המגדרי של הנאשמים. עמדת הפרקליטות באשר לעונש הראוי נבחנת בהתאם למכלול נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של הנאשם".
משרד הרווחה: "הטענה כי אלימות אימהות לא נבדקת או לא מקבלת התייחסות משוללת אחיזה במציאות. בשל חיסיון לא נוכל לפרט את העובדות במקרים הנ"ל ובכלל, אולם בשני המקרים היתה מעורבות משטרתית, וכי מקום הימצאותם של הקטינים הינו בהתאם להחלטה שיפוטית, כשטובת הילד בלבד נמצאת לנגד עיני הגורמים המעורבים".
בתי הדין הרבניים: "בגלל החיסיון אין אפשרות להרחיב בנידון. המשפחה מלווה על ידי פסיכולוגים ורשויות הרווחה, כשההחלטות מתקבלות אך ורק על פי המלצותיהם. יש לציין כי הדברים מוצגים באופן חלקי ותמונת המצב רחוקה מלהיות אמיתית ומדויקת".
מח"ש: "בדיקת התלונה בתיק שבו מעורבת שוטרת מתבצעת במח"ש בעזרת גורמי הרווחה והגורמים הטיפוליים המעורבים במקרה".
שרת המשפטים: "הגבר שמקרהו מובא בכתבה (שמוליק) פנה ליועץ השרה, עו"ד הרצל יחזקאל, כדי שיסייע לו מול מח"ש. יחזקאל הזמין אותו לפגישה אישית כדי לשמוע את פרטי המקרה, ואחר כך העביר את תלונתו ובקשה לבדיקה לפרקליטות המדינה ולמח"ש. למרות שהעניין נמצא מחוץ לאחריותה של השרה, עו"ד יחזקאל פעל מתוך רצון לסייע ככל הניתן. העניין נמצא בטיפול מח"ש, ולשאלתנו אליהם נאמר לנו כי הטיפול בו יסתיים בקרוב".
michali100@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו