לפני שמונה שנים חטאה קורין אלאל בחטא שחובבי רוק מתקשים לסלוח עליו. בתמימותה הרבה היא הסכימה להשתתף בעונת ה־VIP של "האח הגדול". אלא שהתוכנית, שמינפה מחדש קריירות של אמנים כמו שימי תבורי ומאיה בוסקילה, הנחיתה מכה קשה על זו שלה, והקריירה של מי שנחשבה פעם למלכה האם של הרוק הנשי בישראל הלכה ודעכה. מאז היא הוציאה שלושה אלבומים: לילדים, בהופעה חיה וחזרה למקורות, שבו הלחינה את מגילת "קהלת" - כלומר הכל, למעט אלבום אולפן חדש עם שירים לקהל שלה. לכן החדש שלה "כאחד האדם" הוא בשורה משמחת. היוצרת והזמרת המיוחדת הזו חזרה לבעוט. התהודה אמנם קטנה, היא לא בגלגלצ ומופיעה במקומות קטנים כמו "תמונע", אבל היא כאן, היא פעילה, והיא עדיין רוקרית ששווה להקשיב לה.
בלתי אפשרי לדרוש מאלאל בת ה־62 להיות זועמת ונשכנית כמו שהיתה לפני שלושה עשורים או ליצור שוב את ההמנונים שכבר יצרה, ודווקא בגלל זה האלבום החדש שלה הוא הפתעה מענגת. דווקא בשלב המתבגר של הקריירה שלה אלאל מעיזה להיות הרבה יותר נוקבת ופוליטית ממה שהרשתה לעצמה להיות בעבר. אם בתקופת מלחמת לבנון, למשל, הקליטה שורה של שירים אנטי־מלחמתיים שנגנזו, כאן היא שרה שירים פציפיסטיים כמו "מעבר לגדר" (יהונתן גפן) ו"מהומות" (מאיר גולדברג), שירים שמשוועים לשלום, פיוס ואחווה בין דתות, לאומים ואנשים.
את מה שלא העזה לומר ב"אנטארקטיקה" היא אומרת כאן במפורש כשהיא שרה על "הגדר בין השמאל לימין... בין המשחרר לכובש... בין מלחמה לשלום... בין חומה למחסום". כך היא שרה בשיר הפותח והקול שלה נרגש ומרגש, והאמת שלה על השולחן מייד בהתחלה.
השיר "מהומות" כאילו נולד בעקבות האירועים האחרונים בחדשות: "מגן דוד וצלב וסהר... אל תשלח ידך לנער, כולנו בני אנוש, מהומות ברובע הקדוש... מלחמה אחת טרייה, מסביב נוהם השר (הסהר?)... ושלא נדע עוד צער", היא שרה בכאב עם ליווי ואלסי, כמעט קברטי. אז נכון שלא כל מי ששר שירים פוליטיים הוא בהכרח טוב, וזה גם לא עניין של שמאל וימין, אבל אלאל, כאמנית, לוקחת על עצמה לשיר על העצב ועל הטרגיות של החיים כאן, והיא עושה את זה היטב, ותוך כדי כך מראה עד כמה היא שוב זמרת רלוונטית, עם אמירה, מטרה ועומק.
ואם כבר עומק, השילוב בין אלאל לגולדברג, שהיה כה מוצלח בעבר, חוזר באלבום הזה להיות נוגע וגם פילוסופי, מרגש וגם חשוב. בשיר הנושא היא חודרת ללב ולראש עם "כאחד האדם התחלת, כאחד האדם תיגמר, לא לנו האינסוף... בשבילנו סוד הנצח נעלם". המבט הפילוסופי של גולדברג מתקיים גם ב"מישור", כשאלאל שרה בכאב על המקום הקשה שאליו הגיעה: "אז הייתי בשפלה של ארץ עצמי וכבר בהתחלה היה צר עולמי, ואכזר זו לא מילה". שיא הכנות. ליווי מסולסל בגוון מזרחי אופנתי (על רקע לופים) מתקבל בטבעיות ומזכיר למי ששכח שאלאל בכלל נולדה בתוניסיה.
ההקלה מגיעה ב"עפיפון", שכתבה קרן פלס - שיר רוחני על אהבה, חופש ושלווה, שמתכתב עם "ימי הפרח והאהבה", עם שורות כמו "מול הרוח הדרומית, על גב החול, עשינו קודש, אהבה היא התרופה", על רקע רוק מיינסטרימי נעים, עם לחן יפה (אלאל, אלא מה). רוח החופש הרוקיסטית נמשכת ב"ענן כחול", שכתב ארז ברזוליק. זה הצד השמח והאופטימי של אלאל, ילדת הפרחים של "שיר בכיף", ששרה כאן על רקע רוקנרול בגוון אמריקני "בחדשות מצעד איוולת, אין כבר במי להאמין, לא, אל תיקחו לי את מה שנשאר, את התמימות והאור".
אלאל, מלחינה מהוללת, לא מרבה לכתוב מילים בעצמה. באלבום הזה היא שרה על ההתבגרות והגיל ב"סנונית": "סנונית אחרונה דואה באוויר, סנטימנטים אחרונים, בשמלה פשוטה, היא רוקדת בתוכי, מרשרשת וקלה", מתוך מודעות לכך ש"כאן נגמר האביב", ואי אפשר שלא לאהוב אותה ברגע הזה. בשיר החותם את האלבום, "הסאונדמן של העולם", היא עושה חשבון נפש, כשהיא שרה ממילותיה על הבל וכלום, אשליות וניצוצות. השיר יוצא כביכול מנקודת המבט התמימה של ילדה שמביטה בעולם בפליאה ושואלת מי מוליך אותו, אך סוגר את המעגל בנקודת מבט של אישה בוגרת, שיודעת ממה הוא באמת עשוי.
קורין אלאל ידעה לאורך השנים לתת צ'אנס ליוצרים ולמפיקים צעירים. את "כאחד האדם" הפיק מיכאל גוטליב, שחיבר אותה ללופים (חלקם של אליוט) ולגיטרות מצד אחד ולמקצבי ואלס וצ'לו מצד שני. התוצאה היא אלבום שאוהבי אלאל הוותיקים ייהנו ממנו, וחובבי מוזיקת מיינסטרים יוכלו להאזין לו בנעימות. בסופו של דבר הוא ייתרגם להופעות, ושיריו יהפכו למה שאלאל מכנה כאן "סופה של מקומות קטנים", כי אחרי הכל זה רוקנרול, או במילותיה: "סערה שאני מכירה כבר שנים".
קורין אלאל, "כאחד האדם", הוצאה עצמית