אין זו אגדה

בשלב הזה של הקריירה שלו, כבר ניתן לומר במידה מסוימת של ביטחון שגאי ריצ'י יודע את העבודה. הניחו בידיו פרויקט הוליוודי עתיר תקציב שנשמע זניח ולא מבטיח במיוחד ("שם קוד: מלאך" או "שרלוק הולמס", למשל), ותסמכו עליו שהוא כבר ילוש את חומרי הגלם בהתלהבות, יחדיר בהם את סימני ההיכר שלו ויהפוך אותם למשהו קצבי ומתוקתק שניתן לצפות בו מבלי לסבול יותר מדי. כזה הוא המקרה גם עם "קינג ארתור: אגדת החרב".

לא ממש חיכיתי לסרט הזה בכיליון עיניים, בלשון המעטה, וזאת משתי סיבות עיקריות. הראשונה קשורה לכך שצ'ארלי האנם, אחד השחקנים הכי פחות כריזמטיים שעובדים כיום ("העיר האבודה Z"), נבחר משום מה לככב בתפקיד הראשי בתור המלך המיתי. השנייה קשורה לכך שטרם התאוששתי מהגירסה ההוליוודית הקודמת והמגה־נוראית של הסיפור, בכיכובם של קלייב אוון וקירה נייטלי, שיצאה לפני קצת יותר מעשור. 

אבל הנה, הסרט רק מתחיל, וריצ'י - קולנוען לונדוני עם חיבה לאלימות, דיאלוגים שנונים ועריכה תזזיתית שהתפרסם בסוף שנות התשעים בזכות כמה סרטי גנגסטרים מושפעי טרנטינו, כבר מצליח להפתיע אותי לטובה. 

אחרי פרולוג אפי ואפלולי שמשלב בין הטריקים של זאק סניידר ("300") לבין השטיקים של "משחקי הכס" ו"שר הטבעות", אנו פוגשים את ארתור (סוג של אוליבר טוויסט שגדל בבית בושת, מסתבר) ומלווים אותו במהלך מונטאז' התבגרות מצוין. בתיאום מושלם עם הפסקול הדוהר שחיבר דניאל פמברטון, גיבורנו מתאמן, מתחזק וצומח להיות פושטק רחוב שרירי ובעל ערכים. 

למרבה המזל, העובדה שהפושטק הזה מגולם בידי צ'ארלי האנם לא מתבררת כבעיה כזו גדולה. גם כי ריצ'י מייצר כאן הסחות דעת ללא הפסקה, אבל גם, ובעיקר, מפני שהמבטא המשונה והמשתנה תמידית שהאנם מתהדר בו מתגלה כמקור בלתי נדלה ובלתי צפוי של עונג. אפילו יותר מבדרך כלל.

כפי שבטח כבר ראיתם בטריילר, בשלב כלשהו של העלילה ארתור יגשים את הייעוד שלו, יעשה את הבלתי ייאמן וישלוף את חרב הפלא אקסקליבר מתוך האבן. כמובן שהמלך וורטיגן המרושע וחסר המעצורים (ג'וד לאו), שרצח את אביו של ארתור באכזריות והשתלט על הכס בשיאו של הפרולוג האפי, לא יעבור על כך בשתיקה. וכמובן שארתור יהיה זקוק למידה מסוימת של עידוד ושכנוע בטרם יסכים לממש את גורלו ולקחת על עצמו את עול המנהיגות. אבל אל דאגה. הכל יסתדר בסוף. ואפילו יושאר פתח לשורת סרטי המשך (שכנראה לא יופקו לעולם).

בהתחשב בכך שהסרט מבלה את רוב דקותיו במצב של ספרינט שלא היה מבייש את בן ג'ונסון, לא צריך להתפלא יותר מדי מכך שמתישהו נגמרים לו האוויר והרעיונות. המערכה השלישית אמנם גדושה בכל המפלצות, הקרבות והאפקטים הדרושים, אך קשה להאשים אותה במקוריות, ביצירתיות או באלגנטיות. ועוד יותר קשה לומר שזכרתי ממנה משהו בבוקר שלמחרת. "קינג ארתור" ממש אינו גרוע כפי שחששתי שהוא יהיה, ואפילו יש בו כמה רגעים מהנים. אבל בסופו של דבר, איך שלא תסתכלו עליו, עדיין מדובר בסרט מיותר לחלוטין.

"קינג ארתור: אגדת החרב" ("King Arthur: Legend of the Sword"), במאי: גאי ריצ'י. ארה"ב 2017