הדרת הנשים כבשה את הכותרות בשבועות האחרונים, אבל הפערים בין גברים לנשים עדיין כאן, ולא רק בציבור החרדי. גבולות מגדריים רבים אמנם הולכים ומיטשטשים, אבל עדיין נותרו מעוזים גבריים שהנשים אפילו לא חלמו לכבוש - לא בשם הפמיניזם ולא בשם מטרה אחרת. מדובר בדרך כלל ביכולות טכניות ופיזיות, שבשבילן - אומרת הדעה הקדומה - צריך את "הגבר בבית". ובכן, מתברר שיש נשים שבוחרות להתפרנס מהמקצועות האלה. הן חיות בתוכנו: שרברבית, נגרית, מובילת רהיטים, תיקונצ'יקית, חשמלאית ואפילו מוסכניקית - מקצועות מובהקים של צווארון כחול, שדורשים לא מעט כוח פיזי וחושים טכניים. הבעלים פינו להן את המקום ברוב הדר והאדרה, ולא, הם לא מרגישים מאוימים, חסרי תועלת או מושפלים. הנשים עצמן לא סולדות מהלכלוך, גם אם הוא מגיע בצורת ביוב שצריך להתפלש בו או חלקי מכונית משומנים. הן לא מתפנקות מול שקי המלט, קורות העץ או הרהיטים שהן צריכות לסחוב ולא עומדות חסרות אונים מול נתיך שנשרף או מכשיר חשמלי שהתקלקל. והן בעיקר לא מפסיקות ליהנות - כל הדרך למוסך, למשאית ההובלות, לצינורות האינסטלציה, לנגרייה ולארונות החשמל. חלקן, קשה להאמין, אפילו בחרו להשאיר מאחור תואר בהנדסת חלל או בפיזיקה, השתתפות בתחרויות אולימפיות או קהל נלהב בהופעות מוסיקליות.
שם: אורית אברהם
בת 39, נשואה + 3, מתגוררת במודיעין
מקצוע: נגרית עצמאית ("אוריתא")
רקע: מדריכת טיולים ומורה לשל"ח
למה נגרית: "כשהייתי ילדה אהבתי לצבוע כיסאות ולשנות את עיצוב הבית, ותמיד היה לי חוש טכני מפותח. לפני כעשר שנים למדתי לימודי ערב בעיצוב פנים, ואחרי שילדתי את בתי הבכורה החלטתי לשנות מקצוע. בדיוק נפתח קורס נגרות של משרד העבודה, הלכתי ללמוד כדי לבנות קצת רהיטים לבית ומאוד התחברתי. התחלתי לעבוד בנגרייה באזור מודיעין, בהמשך עבדתי בנגרייה בירושלים ואחרי לידת הבן השלישי החלטתי לפתוח עסק עצמאי. אני מעצבת ובונה רהיטים לפי הזמנה: ארונות אמבטיה, מטבחים, חדרי שינה ומיטות, וגם משפצת רהיטים. מאחר שאני באה מתחום של עיצוב פנים, אני מתכננת את הרהיטים תוך התחשבות בחלל הכולל".
הלקוחות: "בדרך כלל נשים, כי הן אלו שבדרך כלל מחליטות על העיצוב בבית. כשרואים אותי לא מאמינים שאני מסוגלת להרים פלטות עץ, ולכן גם לא מאמינים שאני בונה את הרהיטים. חושבים שאני מעסיקה פועלים. בדרך כלל נשים יותר מפרגנות וגברים המומים מהעיסוק שלי, אבל זאת הכללה. יש גם נשים שמסתכלות עלי מלמעלה כי בעיניהן אני 'פועלת', ויש גברים שמתפעלים, בעיקר כאלה שעוסקים בעצמם בתחום".
המשפחה: "בעלי עובד בהנהלה של אחת מקופות החולים. הוא נהנה מזה שאני עושה את כל הקדיחות וההברגות בבית, שהוא ממש לא אוהב. הילדים אוהבים את המקצוע שלי וכל הרהיטים בחדרים שלהם הם בעיצובי ומעשה ידיי".
הקשיים: "אני רזה ונראית שברירית, אבל אני לא מפונקת. פיתחתי שרירי חזה וידיים. אני מתחברת לריח ולמגע של העץ, ועושה את העבודה עם המון אהבה. הקושי היחיד בכל זאת הוא בהרמת פלטות כבדות, קורות עץ כבדות וכדומה, וגם בחיתוך שלהן. אני נעזרת בנגר שעובד סמוך אלי, ובתמורה אני מכינה לו עוגות... גם אני עוזרת לו בהרמה של עיצובים ארוכים שדורשים אחיזה של שני אנשים. הובלות והרכבות אני לא עושה, כי זה טכני מדי ואני מעדיפה להישאר בתחום היצירה".
לוק נשי: "כפות הידיים שלי מאוד גבריות. הציפורניים גזורות, בלי לק ותמיד יש עליהן כתמי צבע. אבל מעבר לזה, אני מודעת לאסתטיקה, בגדים וטיפוח. מחוץ לעבודה אני לובשת בגדי מעצבים, שמלות ונעלי עקב. החלק של הידיים מאוד מביך, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהמקצוע".
שם: רונה מרקוביץ'
בת 35, נשואה + 2, מתגוררת בהרצליה
מקצוע: הנדיוומן עצמאית
רקע: לשעבר מהנדסת חלל ואווירונאוטיקה
למה הנדיוומן: "מילדות נמשכתי לתיקונים ולעבודות טכניות. אבי עשה את זה בבית ותמיד נהניתי להסתכל עליו, וצפיתי מהופנטת בתוכניות טלוויזיה של עבודות והתקנות. למדתי הנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, ובמשך חמש שנים גם עסקתי בזה בתעשייה האווירית ובאלתא, בתפקיד נחשק מאוד, עד שהגעתי לעבודה ולא יכולתי לנשום. בדיעבד התברר שזה היה התקף חרדה. לקחתי חופש לשבוע, שהפך לשלוש שנים שבהן אובחנתי כסובלת מהתקפי חרדה ברמה קשה. הייתי כבר נשואה עם ילדה קטנה, וחייתי בקיפאון מוחלט, בדיכאון, ואת מעט האנרגיות שהיו לי השקעתי רק בילדה.
"אחרי שלוש שנים התחלתי לחזור לעצמי בזכות אימוני ספורט קבוצתיים באוויר הפתוח, ועם האדרנלין והקבוצה שהתאמנתי איתה, חזרתי אט אט לחיים. הבנתי שאני לא רוצה לחזור לעבוד במקצוע שלי. אני אדם טכני, אוהבת לעבוד עם הידיים, ובבית אני זו שפותחת סתימות ומבריגה ברגים וקודחת. אני אוהבת לעבוד בשטח ועם אנשים, לא מול מחשב. נרשמתי לקורס שנקרא 'ראש בקיר' ובהמשך גם עבדתי אצל מי שהעביר אותו, אודי תירוש. התקפי החרדה הלכו ופחתו, ולפני כשנה החלטתי להקים עסק עצמאי כהנדיוומן שמספקת שירותי תחזוקה כלליים בבית: התקנת אביזרים, עבודות חשמל, טיפול בנזקי רטיבות בקירות, ולאחרונה גם שיפוצים. בהתחלה עבדתי לבד, וככל שהעסק התפתח הוספתי עובדים, ובהם גם בחורה".
הלקוחות: "בדרך וכלל נשים, הרבה פעמים כאלה שחיות לבד. אם גברים מזמינים אותי זה רק 'עבור האמא או האישה שלהם', ואז אני על תקן 'קבלן משנה שמטפל להם בזה'. התגובות מנשים בעיקר מאוד מפרגנות".
המשפחה: "בעלי מושבניק, אבל הוא חסר גישה ויכולת טכנית וגם שונא לתקן. בכל פעם שהיתה תקלה בבית הייתי צריכה להזעיק את אבי המבוגר למרות שיש לי בחור חסון בבית, ולא היה לי פרצוף מול אבא שלי מרוב בושה. לבעלי זה מעולם לא הפריע. הוא מהנדס תוכנה, ותמיד הציע להזמין ולשלם לאיש מקצוע. היום הוא מרוצה כי כבר ברור שזה התפקיד שלי וגם כי סוף סוף אשתו שמחה, מחייכת ואפילו נערצת בקרב החברים. הבת שלי מתייחסת אלי כמו לסופרוומן, וכל הזמן משוויצה בי. ההורים שלי, לעומת זאת, התקשו לקבל את עיסוקי החדש כי בכל זאת - הם מימנו לי לימודים בטכניון, והפכתי להיות פועלת".
הקשיים: "התחום הזה דורש רק למידה ורצון, ופחות כוח פיזי ושרירים. אני פוגשת הרבה גברים שפשוט שונאים לעשות את זה, לא יודעים ולא מצליחים. הגברים שלנו ממש מסכנים שאנחנו מצפות מהם לעשות את זה רק מתוקף היותם גברים".
לוק נשי: "הידיים שלי תמיד היו מחוספסות, אף פעם לא עשיתי מניקור חוץ מביום חתונתי. מבחינת בגדים, אני טיפוס של פשוט ונוח, לא מתה על שמלות ובטח שלא על נעלי עקב".
שם: חגית שפירא
בת 33, רווקה, מתגוררת בתל אביב
מקצוע: מוסכניקית למכוניות פורד ומאזדה
רקע: נגנית בס מלווה של קורין אלאל, מופיעה בהרכבים מוסיקליים
למה מוסכניקית: "כי ממוסיקה לא הצלחתי להתפרנס, ואני מאוד אוהבת לפרק ולהרכיב מכוניות. היה לי טנדר סקודה, וכשהייתי לוקחת אותו למוסך תמיד נשארתי ליד המוסכניק עד סוף הטיפול, מתעניינת ושואלת שאלות. אבי נהג לאסוף דברים מפורקים מהרחוב ולתקן אותם.
"לפני שלוש שנים החלטתי לעשות קורס של משרד התעסוקה כדי לקבל תעודה של מכונאית וחשמלאית רכב. מובן שהיועצת במשרד התעסוקה ניסתה להניא אותי וחשבה שאתקשה למצוא עבודה. למדתי במשך עשרה חודשים, אישה יחידה בין גברים, שמרביתם היו שם כדי להעביר את הזמן ולקבל דמי אבטלה, ואני ויתרתי על דמי האבטלה ועבדתי כבר במוסך.
"בתום ההתמחות הבעלים של המוסך הציעו לי להישאר כעובדת מן המניין. הם לא ראו בי גימיק, האמינו בי והעריכו אותי מקצועית, ועד היום אני שם. עכשיו אני גם לומדת הנדסאות מכונות".
הלקוחות: "את התגובות הכי מבאסות קיבלתי דווקא מנשים, ובמיוחד מכאלה שלא עושות שום דבר בלי להתייעץ עם הבעל. היתה אחת שהתקשרה לבעלה ושאלה אותו אם זה בסדר שאישה תיגע לה באוטו. רוב הגברים עדיין רואים בי קוריוז. הם אומרים לי שהם 'מפרגנים', אבל האם גם למוסכניק גבר הם אומרים את זה-"
המשפחה: "ההורים שלי ממש אוהבים שאני מוסכניקית, כי בעיניהם סוף סוף יש לי מקצוע, בניגוד למוסיקה שמעולם לא נתפסה בעיניהם כמקצוע".
הקשיים: "מוסכניקית זה כבר לא מקצוע פיזי במהות. את מרבית המכוניות מחברים למחשבים כדי לאתר תקלות, וזה דורש ידע והבנה ופחות יכולות פיזיות. אם יש משהו שקשה לי פיזית, הוא קשה גם לגברים שעובדים איתי ולא קשור להיותי אישה".
לוק נשי: "כילדה הייתי טום בוי, לא עניינו אותי צעצועים של ילדות. שמלות אני פחות לובשת, אבל בעיקר בגלל שאני באה מבית דתי ועד גיל 16 לבשתי רק שמלות. להתאפר אין לי סבלנות ואני גם לא נדרשת, כי אני לא יוצאת לאירועים ורוב היום שלי בנוי מעבודה ומלימודים".
"יודעת לא פחות מבחורים"
שם: אלונה אופנר-אבירם
בת 40, נשואה + 1, מתגוררת בראשון לציון
מקצוע: חשמלאית עצמאית
למה חשמלאית: "בגיל 10 שטפתי את הבית, מישהו ניתק את ההארקה ונגעתי במים שנגעו במקרר, אז התחשמלתי קלות. לא קרה לי כלום, אבל זאת היתה טראומה שבדיעבד אולי גרמה לי לפנות לתחום. כבר מכיתה י' למדתי במגמת חשמל, סיימתי כטכנאית חשמל ואחרי הצבא למדתי הנדסאות חשמל. מאז ועד היום אני עובדת בתחום. בשנים האחרונות אני עובדת כפרילאנסרית בעבודת חשמל: מחליפה לוחות חשמל ומתקינה נקודות חשמל בבית, מתקינה מנורות, מחליפה מפסקים וכדומה".
הלקוחות: "התחלתי לפני 20 שנה, ואז היה לי קשה למצוא עבודה. זכיתי לשמוע הערות פוגעות בנוסח: 'מה את בכלל יודעת-' שנועדו להקטין אותי. פעם הגעתי לעסק דרך קבלן ששלח אותי לבדוק את לוח החשמל. פתחתי את ארון החשמל, זיהיתי את הבעיה, ואז בעל העסק, גבר כבן 50, צרח עלי שאעוף משם: 'ביקשתי חשמלאי! מה את עושה פה? תעופי! אל תיגעי בזה!' הוא לא היה שווה התייחסות, אז הלכתי. היום זה כבר פחות בעייתי. נשים עדיין מופתעות מהעיסוק שלי, אבל הן גם אלה שמעדיפות אותי על פני חשמלאי גבר, בעיקר אם הן גרות לבד".
המשפחה: "בעלי עוסק בתחום המחשבים, אז אני זו שאחראית בבית על כל הצד הטכני - למעט המחשבים, ואין לו שום בעיה עם זה".
הקשיים: "אין קושי. אני גבוהה וחזקה, ויש לי ידע ויכולת טכנית. אני לא באה להחליף בחורים, אך מבחינה מקצועית אני יודעת כמותם".
לוק נשי: "אני אוהבת להתאפר. הציפורניים שלי מטופחות ולפעמים גם מרוחות לק, אבל הן לא ארוכות בגלל אילוצי המקצוע. בעבודה אני לובשת מכנסיים וחולצה, אבל בערב יוצאת עם שמלות ונעלי עקב".
• ועוד משהו: כ-20 נשים, בנות 21 עד 39, עוברות בימים אלה את קורס החשמלאיות הראשון בישראל מטעם חברת החשמל ומשרד התמ"ת. הקורס נמשך תשעה חודשים, ולפי אריה המפל מחברת החשמל, "כמעט שאין חשמלאיות במדינה, והגיע הזמן לשנות את זה".
שם: ליאור כרמי
בת 36, רווקה, מתגוררת ברמת גן
מקצוע: אינסטלטורית עצמאית ובעלת חברה לשיפוצים
רקע: חותרת קיאקים אולימפית ובעלת תואר ראשון בפיזיקה
למה אינסטלטורית: "כל חיי הייתי ספורטאית. השתתפתי באולימפיאדות שהתקיימו באטלנטה ובסידני ואפילו העפלתי לגמר, השתתפתי בהרבה תחרויות בינלאומיות וזכיתי במדליות. ידוע שספורטאים צריכים להקדיש זמן רב לאימונים ואין להם זמן להתפרנס. היה לי יום פנוי אחד בשבוע וחודש פנוי בשנה. אחי הגדול הוא קבלן, ולפני כעשור הוא הציע לי לעבוד אצלו בימים הפנויים כפועלת.
"בהתחלה פיניתי פסולת בניין וסחבתי שקים. בהדרגה הוא נתן לי עבודות שדורשות יותר מיומנות, ואת רוב העבודה למדתי ממנו. לפני כן מעולם לא קדחתי חור בקיר, אבל כשהתחלתי ממש אהבתי את זה וגיליתי שזאת לא סתם עבודה פיזית ושהיא מחייבת גם שימוש בראש.
"לפני כחמש שנים פרשתי מחתירה בקיאקים והחלטתי להקים עסק משלי. הבנקאית שלי הפנתה אלי חברה שלה, שהפכה להיות הלקוחה הראשונה שלי. מאז מגיעים אלי אנשים מפה לאוזן. בדרך גם עשיתי תואר ראשון בפיזיקה, והעבודה איפשרה לי ללמוד וגם לממן את הלימודים. אני לא רק פותחת סתימות אלא עושה עבודות אינסטלציה גדולות ומורכבות: מהחלפת קו ביוב של ארבעה צול בבניין מגורים, ועד החלפת כל תשתית הצנרת בדירה בלי להזיז אף מרצפת או קרמיקה, תוך כדי חציבה בקירות, מאחורי ארונות ומאחורי כיורים".
הלקוחות: "בתחילת הדרך הזמינו אותי יותר נשים שהעדיפו שאישה תסתובב בבית ולא גבר, ולפעמים גם נעזרו בי כבייביסיטר לילדים. בהמשך כבר הוזמנתי גם על ידי גברים, בדרך כלל נאורים יותר שלא מתייחסים לסטיגמה המגדרית. כבר יצא שגברים אמרו לי משפטים כמו: 'אולי את ההריסות והבטון ניתן לגבר לעשות-' או 'את יודעת לבנות קיר ישר-' אני לא נעלבת, זה משעשע אותי ואני עונה ש'על קיר ישר תצטרך לשלם כפול'. פעם קיבלתי תגובה חריגה דווקא מאישה שהתלוננה 'את לוקחת מחירים כמו גבר!' תגובות מצחיקות אני מקבלת גם מקבלנים שאני פוגשת בחנויות לחומרי הבניין, ולפעמים הם מסננים ספק בצחוק ספק בכעס: 'גם את זה אתן לוקחות לנו-'"
המשפחה: "להוריי, קיבוצניקים ואנשי חינוך, היה קשה בהתחלה. אבי חלם שאהיה דוקטור לפיזיקה, אבל כשהוא מבקר באתרים שעשיתי בהם עבודות, הוא אומר לי שהוא מאוד גאה בי".
הקשיים: "הברגות של צנרת עבה קשות לי יותר, כי קשה לי לתפוס את הצינור, אבל על מה שחסר לי בכוח אני מחפה באמצעות כלים ומיכשור. גם כשצריך לסחוב שקים כבדים בעבודת שיפוץ אני לא נשברת, כי יש לי כוח פיזי וגם רוח ספורטיבית ועקשנות. כל העבודה בגובה היא מסוכנת. כבר מצאתי את עצמי משתלשלת מחלון בקומה גבוהה כדי לשים תריס על צינור של ונטה".
לוק נשי: "יש לי בארון שמלות ונעלי עקב, וכשאני יוצאת לבלות אני משתמשת בהן. למרות העבודה בצנרת, בביוב ובשיפוצים, כפות הידיים שלי נראות בסדר גמור, אני מורחת קרם ידיים בבוקר ובערב, ובעבודה אני שמה כפפות חד-פעמיות וכפפות בניין. הציפורניים לא ארוכות כי זה לא נוח בעבודה, אבל הן גזורות ומשויפות ונקיות. כמו בעבודה: שוברים, משייפים ולפעמים גם צובעים".
שם: נעמה להב
בת 47, גרושה + 3, מתגוררת בקציר
מקצוע: מובילת דירות עצמאית ("נעמה המובילה")
רקע: בעלת סטודיו לתנועה
למה הובלות: "כבר כנערה נהגתי ברכבי שטח, טנדרים וטרקטורים, ועזרתי לאבי שהיה טייס בארקיע אבל גם חקלאי. עשיתי מסלול טריוויאלי יותר: למדתי בבית הספר למאמנים בווינגייט והיה לי סטודיו לתנועה. לפני כעשר שנים התחלתי לעבוד כמנחת קבוצות בפעולות גיבוש אתגרי בחברת 'מעגל האבנים'. רכשתי משאית לצורך שינוע ציוד ולוגיסטיקה לפריסות השטח של הקבוצות שחייבו בניית תחנות בשטח, הקמת זולות ישיבה ועוד. בהמשך, שכן שלי מקיבוץ עמיקם שהיה בעל מכוורת דבורים הציע לי לעשות עבורו קו חלוקה.
"הרעיון להוביל רהיטים נולד כשחברים ביקשו ממני לעזור להם להוביל רהיטים שלהם במשאית. זו היתה פעילות אתגרית - לסחוב מקררים, מכונות כביסה או רהיטים - וגיליתי שאני מסוגלת. לאט לאט התחלתי לבצע הובלות בתשלום. בהתחלה סחבתי על הגב, היום אני מעדיפה לעבוד עם עגלה או עם הידיים. כשצריך להוריד רהיטים במדרגות, אני מגייסת עובדים נוספים בתשלום. אגב, אשמח לעובדות נשים שיצטרפו אלי".
הלקוחות: "מגיעים אלי מפה לאוזן, בדרך כלל רווקים ורווקות, משפחות צעירות ונשים חד-הוריות. גם אם מרימים גבה בהתחלה, כשרואים אותי עובדת - כל הספקות נעלמים. יצא לי פעם להעביר דירה לחרדים בירושלים, והם היו מאוד נחמדים ומפרגנים, לא כמו שקורה עכשיו. אני משדרת המון ביטחון, אז פשוט מבינים שאני יכולה. ההובלה הראשונה שלי היתה של מקרר. בעלי הדירה הגברים העמיסו לי אותו על הגב, נשאתי אותו על השביל, העמסתי על המשאית והורדתי אותו אצל אמא של אחד מהם, שהסתכלה עלי בהלם מוחלט, ואמרה: 'אם לא הייתי רואה, לא הייתי מאמינה'".
המשפחה: "לאחי יש עסק לייעוץ ביטחוני ולאחותי תואר שני בביולוגיה מולקולרית. אף אחד לא עוסק בתחום פיזי כמוני. הם לא האמינו בי בהתחלה, והתייחסו לזה כאל 'השטויות שנעמה עושה' כי אף פעם לא הייתי שגרתית. זה הפחיד והחליש אותי, אבל כשהעסק כבר התבסס, זה אפילו הפך לסוג של גאווה. הילדים שלי תמיד היו גאים בי".
הקשיים: "מבחינתי, אני מסוגלת לעשות הכל, זה משהו שאבי נטע בי. מדובר בעבודה פיזית קשה, אין לי שותפים ואני גם צריכה לנהל את העסק ולגדל שלושה ילדים, אז העומס לא פשוט. אחרי תקופה של עבודה פיזית קשה, אני מרגישה שאני צריכה אוויר ולוקחת פסק זמן למנוחה".
לוק נשי: "אני הכי נשית, אוהבת לחזור הביתה וללבוש שמלה ולנעול עקבים. אבל אם גבר יעצור לעזור לי כשאני מחליפה גלגל, ייצא לי עשן מהאוזניים מרוב עצבים".