חמש דקות מבאר שבע

עד היום מחזיק יעקב טרנר גזרי עיתונות מתחילת שנות התשעים, ובהם דיווחים על אירועי דקירות שהתרחשו ברחבי המדינה. הוא כיהן אז כמפכ"ל המשטרה.

"יצאתי אז בקריאה למחזיקי נשק לשאת את נשקם איתם, כמו שעשו עכשיו שר הביטחון וראש עיריית ירושלים, ומייד התנפלו עלי ותקפו אותי. אמרו לי שבאמריקה אנשים נהרגים מזה ברחובות. ואני עניתי, אמריקה זאת אמריקה, מה אתם משווים. בארץ המציאות מחייבת את זה.

"אנחנו צריכים להיות מקצועיים, לירות מסודר. מי שקיבל רישיון לנשק אמור להשתמש בו במידת הצורך. צריך להיפטר מיפוּת הנפש ולהתגונן כמו שצריך להתגונן. אין ברירה אחרת. אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו, גם להיות יפה נפש וגם לשמור על הביטחון. עצוב, אבל ככה זה".  

גם כשמדובר בתנאי ירי קשים, בתוך המולת אנשים, כל מי שנושא רישיון כשיר לירות?

"אז בואי נבטל את רישיונות הנשק וזהו, כי כל אחד חשוד שלא יירה טוב. צריך משמעת עצמית והקפדה. לא יורים צרור בתוך המולת אנשים. אבל אף אחד לא מצא עד היום פתרון יעיל אחר בפני המפגעים הבודדים.

"כשהייתי מפכ"ל היה סיפור בירושלים שלא אשכח. איש יחידת ימ"מ ישב עם אשתו בבית ושתה קפה של בוקר, כשפתאום נשמעו צעקות מהרחוב. הוא רץ החוצה וראה אדם מחזיק סכין ודוקר אנשים. הוא איים על הדוקר בנשקו, ירה באוויר ודרש ממנו להניח את הסכין, אבל הדוקר הרג אותו.

"זאת היתה המחשה בוטה לכך שמרוב שהוא נרתע, השתהה ונזהר, דבק בהוראות פתיחה באש וכדומה, הוא שילם בחייו. וזה איש ימ"מ ותיק ומיומן".

מי שמניף סכין דינו מוות?

"מי שמניף סכין צריך לדעת שהוא עלול לקבל כדור בראש כי הוא מסכן חיי אדם. אין פה מקום לרחמים".

אתה מודאג מהמצב הזה?

"הדקירות הן סיפור מתמשך ולא נעים, שבא והולך כבר עשרות שנים. אני מאמין שהפעילות המשטרתית תחסל את הגל הנוכחי. אני מודאג מזה שהסכסוך לא נגמר, ואני לא משלה את עצמי שהוא ייגמר מהר ובקלות". 

איך הרגשת כששמעת על הפיגוע בקניון בבאר שבע ועל הלינץ' בהפטום זרהום?

"כאב לי מאוד. בעבר, גם כמפכ"ל וגם כראש עיריית באר שבע, ביקשתי לאבטח טוב יותר את התחנה המרכזית, כולל המלצות מפורשות לצמצם את מספר הכניסות לתחנה, ושגדר תקיף את רוב המתחם. ההמלצות לא יושמו.

"אני מקווה שהעובדה שהמחבל בדואי לא תפגע בדו־קיום היפה שלנו עם הבדואים בנגב".

עצי האשל הנטועים לאורך הכביש המתעקל אל מוזיאון חיל האוויר בחצרים מאובקים, צרובי שמש ומוכי חום, אך נאחזים באדמה בעיקשות. כפופים, תשושים למראה, אך גאים. ממש כמו טרנר, שעדיין עובד כאן, בפרויקט חייו, "חמש דקות מבאר שבע".

הוא היכה שורשים בנגב לפני 46 שנים, כשהפך למדריך בבית הספר לטיסה בחצרים, וגם עכשיו, אחרי שחגג השנה 80, מסרב לעקור את עצמו מהקרקע הלוהטת והצחיחה. דיבורו איטי מבעבר, אבל קו המחשבה בהיר, וזיכרונו לא בגד בו.

32 שנים שירת טרנר בחיל האוויר. ב־1957 סיים קורס טיס. במלחמת ששת הימים שימש מפקד טייסת 107 של מטוסי אוראגן, ובמלחמת ההתשה פיקד על טייסת 110 של מטוסי ווטור. בתחילת שנות השבעים, כשהגיעו מטוסי הפנטום, מונה לסגן מפקד בסיס תל נוף. בהמשך שימש מפקד בית הספר לטיסה, מפקד בסיס חצרים וראש להק כוח אדם, תפקיד שמילא עד שחרורו מצה"ל ב־1985.

משם הלך למשטרה. עד 1989 שירת כראש אגף כוח אדם, אחר כך עשה שנה כראש מחוז המרכז, וב־1990 מונה למפכ"ל העשירי. לאחר פרישתו התמודד על ראשות עיריית באר שבע ושימש בתפקיד שתי קדנציות, עד ל־2008 - אז הפסיד לסגנו הצעיר, רוביק דנילוביץ'.

 

טרנר השמיע לאחרונה את קולו כאחד המתנגדים החריפים לאפשרות מינויו של גל הירש למפכ"ל. "התרשמתי לטובה מהבחור כשפגשתי אותו בעבר, ואני חושב שהוא בעל תכונות מרשימות, אבל אין לו שום קשר לתפקיד הזה. לא כל בעל תכונות טובות יכול להיות מפכ"ל משטרה. צריך עוד הרבה מאוד דברים, כמו ניסיון וידע רלוונטיים.

"להיות איש משטרה זה מקצוע. רזי המקצוע לא נגלים אליך בחלומות, אלא מתוך למידה של שנים על בשרך. הקונץ הזה, של הצנחה מבחוץ לתפקיד, לא רציני, עושים צחוק מהעבודה. בדיוק כמו לקחת קצין שריון ולמנות אותו למפקד טייסת".

והמינוי של רוני אלשיך?

"שיחק לו המזל שאף אחד כמעט לא מכיר אותו. אני, בכל אופן, לא מכיר אותו בכלל. להבנתי מתרשמים ממנו לטובה. זה שהוא איש צללים מנע ממנו את הצרות של האחרים, שחשופים בצריח. אם היה מדובר באדם מוכר, כבר היו מוצאים מי שיגיד עליו דברים כאלה ואחרים. ככה זה עובד".

מה הוא צריך לעשות כדי להצליח בתפקיד? 

"להשקיע כל מאמץ כדי להשאיר במשטרה את שלושת הניצבים שהתמודדו על המפכ"לות - בנצי סאו, יורם הלוי וזוהר דביר. הניסיון שלהם יקר מפז. הם ביצעו תפקידים הרי גורל, רגישים, מורכבים. אני מאוד ממליץ לו לא למהר ולהיפטר מהם. כולם קצינים טובים מאוד, שלא פשעו ולא חטאו, ובכל זאת סגרו איתם חשבון".

כלומר, מראש לא היה סיכוי למישהו מתוך המשטרה?

"שבעה ניצבים עזבו את המשטרה בנסיבות קשות, ובגלל האווירה הציבורית שנוצרה נחרץ גורלם של השלושה שהתמודדו. עושה רושם שלא שכחו להם שהם חברים של אלה שהודחו, וזה אכזרי מאוד. צריך לדבר על ליבם של האנשים האלה שלא יעזבו את המשמרת. אני מאמין שסאו לא יפרוש. הוא בחור אחראי".

היה מישהו שרצית במיוחד לראות בתפקיד?

"יש כמה אנשים, שאני מכיר מקרוב ויכול לומר שהיו מבצעים את התפקיד בהצלחה. יואב סגלוביץ' ציער אותי כשהוא פרש. ניסיתי לשכנע אותו להישאר. אמרתי לו שהוא מועמד מתאים מאוד. לא הבנתי עד הסוף למה עזב, אולי חשב שהמשא כבד מדי".

איזה משא?

"חבר שלי, ניצב בגמלאות, סיפר לי לא מזמן שרק עכשיו הוא נפטר מהספחים של פנקסי הצ'קים שלו מעשרים השנים האחרונות. הוא שמר אותם, את כולם, בתוך קופסאות נעליים, כדי שאם יידרש יוכל להוכיח שעשה דברים כדת וכדין במשך שנותיו הרבות במשטרה. רק אחרי זמן רב מחוץ למשטרה הוא הרגיש מספיק בטוח לזרוק אותם. כלומר, לא מספיק שידיך יהיו נקיות, אתה חייב גם להיות בכוננות גבוהה. בכל מקום שיש דילמות או ספקות, שמור לך אליבי.

"מהסיפור שלו הבנתי את הלחץ שבו שרויים הניצבים במשטרה. הנה מפקד הגון, אבל גם עם שכל ישר, שידע שצריך להיזהר".

אתה לא חושב שהפרשיות המיניות שהתגלו בצמרת המשטרה מייצגות שפל שלא היה כמותו? 

"אני חושב שתפסו את משטרת ישראל במצב קשה מאוד. צריך לזכור שבארגונים כאלה, שבהם גברים משרתים לצד נשים, עלולים להתרחש אירועים מהסוג הזה. אני לרגע לא אומר שיש לאפשר לזה לקרות, בטח לא בגוף שאוכף את החוק. אבל זה לא מאפיין רק את המשטרה. כמה מנהלים בבנקים עושים כאלה דברים? וכמה פרופסורים באוניברסיטה? צריך להימנע מהכללה והשחרה של כלל הארגון".

בשנותיך כמפכ"ל נדרשת לטפל באירועים דומים?

"הגיעו אלי רכילויות. לא היו מצבים שהתייצבה אצלי שוטרת ואמרה שנעשה לה כך או כך".

מטבע הדברים, שוטרת לא תאזור אומץ להגיע עד המפכ"ל עם תלונה נגד המפקד שלה.

"אז שחברה שלה, ששמעה את דבריה, תבוא ותספר. כל שוטרת שעשו לה מעשה שהיא נפגעה ממנו חייבת למצוא דרך להתלונן, ואת הדרכים השונות צריך להבטיח עבורה. אבל אי אפשר להכריח נשים להתלונן.

"היו שמועות על מפקדים שהיצר ניצח אותם, ואני אמרתי שאם לא תהיה תלונה מסודרת, אין לי מה לעשות. אמרתי, אל תבלבלו את המוח, תנו קצה חוט שיבהיר שלא מעלילים סתם על אדם כזה או אחר וגורמים נזק שאינו בר תיקון.

"היה פקד אחד שהעלילו עליו שהוא לוקח כסף מהצד מכל מיני קבלנים. צ'יק צ'ק השעו אותו עד לסיום ההליכים המשפטיים, ובינתיים, כנהוג, הוא קיבל חצי מהשכר.

"אחרי שבע שנים - שבע שנים! - הוא יצא זכאי. ואז הוא בא אלי, כשהייתי ראש אכ"א, ואמר: 'תגיד לי, טרנר, מה אני אמור לעשות? השעו אותי שלא בצדק. במשך שנים פירנסתי את המשפחה שלי בדוחק, ובינתיים כל החברים שלי במשטרה רצו קדימה עם התפקידים, ואני דרכתי במקום. מי יפצה אותי על שבע השנים שהמשפחה שלי היתה מבוישת וחפוית ראש? מי יפצה אותי על עצירת ההתקדמות?' לא היה לי מה לומר לו.

"חשדות צריך לבדוק כמובן, אבל במהירות האפשרית. ומעל הכל, אני חסיד של התפיסה שלפיה אדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו". 

אורי בר־לב פרש מהמירוץ למפכ"לות כי הואשם בהטרדה מינית, ואחר כך התיק שלו נסגר. הוא עשה בעיניך דבר פסול?

"את אורי בר־לב אני גייסתי למשטרה, בתור מפקד יחידת הגדעונים. הוא הגיע מהצבא נכה, בלי רגל. כשהוא סיפר לי שעשה מסע של 120 ק"מ עם רגל תותבת התרשמתי מאוד, והבנתי שבעצם הוא לא סובל משום מגבלה. שמחתי לצרף אותו לשורותינו.

"אני חושב שהאירוע שבגינו הוא נאלץ לפרוש היה יכול לקרות לכל אחד. לא היתה בזה התנהגות לא נאותה. אני לא רוצה להגיד שום דבר בגנותה של הגברת, לא יודע מי גרר את מי לתוך הדשא. הוא התנצל בפניה כי לא היתה לו ברירה.

"דיברתי איתו באותם ימים, הוא איש טוב מאוד. עצוב לי עליו. עם הדברים הקטנים האלה אפשר לחסל כל אחד. כל אדם שתהפוך אותו ותנער, ייפלו לו מכיסי המכנסיים כל מיני מטבעות ופרשות".

הירש. "חסר ניסיון"

 

מאחורי דלת משרדו תלויים ארבעת סרבלי הטיסה שלו, במידות שונות. עד לפני חמש שנים הוא עדיין טס.

"טייסי קרב מפסיקים לטוס בגיל 55, ואני המשכתי לטוס במטוסי המוזיאון, בהסכמה ובאישור של חיל האוויר. כשהייתי בן 75, מפקד חיל האוויר לשעבר, עידו נחושתן, אמר לי: 'שמע, אין לנו טענות על הטיסה שלך. זה לא שאתה עושה בעיות בטיחות ואנחנו חוששים שתיהרג. אבל אני צריך לתת תשובה לקצין רפואה חילי - עד איזה גיל אתה תטוס?' אמרתי לו: 'אני נפרד, לא אציק לכם בעניין'.

במוזיאון. "פעם ביקשתי את החיילות הכי יפות" 

"את יודעת, בתור ילד לא חלמתי בכלל להיות טייס. הייתי בטוח שאהיה מורה כי אני איש של אנשים, וזה התבטא לאורך כל הדרך. עסקתי בהדרכה, עסקתי באנשים. זה כוחי.

"אחרי מלחמת יום כיפור שקלתי להשתחרר מצה"ל. הייתי צריך להחליט לאן פניי מועדות, והחלטתי לנסות לעבוד כטייס באל על, למרות שהייתי חלוק ביני לבין עצמי אם זאת ההחלטה הנכונה.

"התקבלתי, אבל במשך שבועיים לא ישנתי בלילות. לא יכולתי להירדם מרוב התלבטויות, האם זה מה שיעקב טרנר צריך לעשות בחיים? האם התרומה של טרנר תהיה קו לוד־ציריך־ניו יורק וחזרה?

"אחרי שבועיים אמרתי, זה לא אני. ניגשתי למפקד חיל האוויר, בני פלד, ואמרתי לו: 'אני רוצה להישאר' ונשארתי, עוד 11 שנים". 

אבל לא הגעת עד לתפקיד הכי בכיר.

"זה לא הטריד אותי. עשיתי את התפקידים שאהבתי, לא ראיתי את עצמי בתפקיד מפקד החיל. הרגשתי שכוחי רב במקומות שאחרים פחות טובים בהם - בנושא כוח אדם, במגע ובקשר עם האנשים. זה מה שנתן לי סיפוק, והוכחתי את זה בכל התפקידים שלי. אני מרגיש שהחיים ניתבו אותי למקומות שהיו נכונים לי.

"בזכות היכולות האלו חוללתי שינויים. הגדול שבהם היה במשטרה. כראש אכ"א מצאתי פתרונות לשיפור דרמטי בשכר השוטרים. כשבאתי למשטרה מצאתי 1,500 שוטרים שנזקקו להשלמת הכנסה. היו פותחים עבורם את סניפי הביטוח הלאומי בלילות, כי הם התביישו להתייצב שם במשך היום.

"או, למשל, הסטנדרט שקבעתי, שלא יקבלו למשטרה מי שאינו בעל 12 שנות לימוד לפחות. מטבע הדברים זה השפיע על איכות האנשים".

הקשר שלו לנגב הפך בלתי ניתן להתרה מרגע שיזם את הקמת המוזיאון ב־1977 ועד שהוא פתח את שעריו, ב־1991. הוא שימש במשך השנים מפקד המוזיאון, וכעת, לאחר שינוי ארגוני, מנהל אותו כיו"ר עמותת מורשת חיל האוויר, בצוותא עם מפקדת המוזיאון, רס"ן שירלי רימון. העמותה מגייסת תרומות להפעלת המקום, נוסף על התקצוב שמגיע מחיל האוויר.

בנוסף, הוא משמש נשיא הסניף הישראלי של ארגון השוטרים הבינלאומי (IPA), שבו חברים חצי מיליון שוטרים, מהם 23 אלף בישראל. לפני שמונה חודשים נבחר לקדנציה שלישית בתפקיד, ברוב של שבעים אחוזים מהמצביעים הישראלים. לאחרונה חזר מהכינוס התקופתי של הארגון, שהתקיים בקפריסין.

"אחרי ההפסד בבחירות לראשות עיריית באר שבע אנשים היו בטוחים שאעזוב את הנגב", הוא מספר, "אבל אפילו לא שקלתי לעזוב.

"אשתי אריאלה חזרה לרמת השרון, להיות קרובה לילדים ולנכדים ולנוח, ואני נשארתי לגור בדירה שלי בבאר שבע, שמשמשת אותי כבר 17 שנים. זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים פיזית למשך ימי השבוע. בסופי שבוע אני מצטרף אליה.

"המשפחה הלכה איתי לאורך כל הדרך. 14 פעמים עברנו דירה. בני הבכור, איתי (53), נולד ברמת דוד, יואב (50) בתל נוף, וציקי (45) בחצרים. איתי וציקי שירתו בצבא כטייסי F-16, וגם יואב שירת בחיל. כיום לאיתי ויואב יש חברה בתחום החקלאות, שרוב פעילותה באתיופיה. ציקי הוא טייס באל על".

ואתה לא רוצה לנוח קצת? 

"יש לי עוד משימות כאן, בדרום. אני דוחף פרויקטים במוזיאון. לאחרונה חיל האוויר נרתם להביא כסף שיאפשר לשמר את המטוסים טוב יותר. המוזיאון משגשג. יש פה יותר מ־150 אלף מבקרים בשנה, ואנחנו מקבלים משובים מצוינים".

תמיד אמרו על המדריכות במוזיאון שהן החיילות הכי יפות בצה"ל. 

"פעם ביקשתי את החיילות הכי יפות", הוא מחייך מתחת לשפמו הנצחי ("מרגע שהתחיל לצמוח בגיל 18, לא מצאתי סיבה להוריד אותו"). "היום יש כאן חיילות נאות, נחמדות, חיוביות. יש גם כאלו שהן לא מלכות יופי, למרות שמלכת היופי הנוכחית, מעיין קרן, משרתת פה. הציבו אותה כאן, אני לא ביקשתי.

"יש לנו 22 מדריכות, והן שלט הפרסום שלנו. הן אלו שנמצאות במגע קבוע עם הקהל. אני מראיין את המועמדות עם מפקדת המוזיאון. אנחנו עומדים על כך שיהיו דוברות שפה שנייה, שיהיו להן כושר ביטוי וביטחון עצמי, אבל לא שחצנות. אני אומר להן בשיחת הפתיחה: 'תזכרו את היום הזה, כי אתן תבכו ביום שתעזבו. יהיה לכן קשה לסיים שירות יפה שכזה'".

המשרד הצר שלו הוא מוזיאון בפני עצמו. על השולחן מונחים בצפיפות מסמכי עבודה לצד חפצים שהוא שומר שנים ארוכות, כמו ראש פגז עיראקי שמצא ב־1948 בחצר בית ילדותו בכפר יונה, או משקולות שבאמצעותן היתה אמו שוקלת את התרנגולות מהלול המשפחתי. מולו מונח סטיק של מטוס מיראז', וטרנר אוחז בו בהנאה, מרים את הכפית ולוחץ על הכפתור, שבאמצעותו משוחררות הפצצות. 

על הקירות תלויים בצפיפות תרשימים ותצלומים הקשורים בעשייתו. תמונות מהטייסות שעליהן פיקד, תמונה עם בגין, סאדאת ומובארק בביקורם בישראל בשנת 1977 ותמונה של שיגור מעבורת חלל ועליה הקדשה לטרנר, בכתב ידו של אילן רמון.   

"הייתי מפקד בית ספר לטיסה כשאילן היה חניך, והכרתי אותו טוב מאוד. לפני שיצא למשימה בחלל הוא התקשר אלי וביקש שאשלח אליו אביזרים מהמוזיאון כדי שייקח איתו. שלחתי סמלים ודגלונים של חיל האוויר, לא מצאו שום דבר מזה לאחר ההתרסקות. מה שכן מצאו, על שולחן הדירה שלו בארה"ב, זה את התמונה של המעבורת עם ההקדשה לי, ומייד העבירו אותה אלי". 

בקצה המשרד ארון תצוגה מעץ, ובתוכו תא טייס של פנטום, המטוס האהוב ביותר על טרנר, שבו טס יותר שנים מבכל מטוס אחר. בקרוב יוסב אחד ממסוקי היסעור גדולי המימדים שבמוזיאון לאולם תצוגה, ובו יוצגו תאי טיסה של מטוסים נוספים. 

אילן רמון. תמונה והקדשה // צילום: אי.פי

הוא אומר שאינו חש בדידות, הגם שחמישה ימים בכל שבוע הוא בגפו. "אני מסתדר יפה. פעם בשבוע באה עוזרת לכמה שעות. אני אוכל במוזיאון או בבית החייל בבאר שבע, שם אוכלים עוד גמלאי משטרה וצה"ל. אריאלה כל הזמן מוטרדת שאני לא אוכל מספיק, אבל אני לא צריך הרבה אוכל. מספיק לי סנדוויץ'.

"אשתי והבנים לחצו עלי להיעזר בנהג בנסיעות ארוכות. הם אמרו לי, אתה נוהג בסדר גמור, אבל נמצא הרבה על הכביש, ולכן הסיכוי שלך להיפגע הוא יותר גדול. אז חבר העמותה, איש נ"מ שמתחזק חלק מהמוצגים במוזיאון, משמש גם כנהג שלי. למרות שאני עדיין נוהג לבד מדי פעם".

איך הבריאות שלך?

"לדעתי בסדר גמור. המבחן מבחינתי הוא מבחן התוצאה. העשייה שלי מתאימה לעשייה של אנשים בריאים שאיתם הכל בסדר. מי שלא רוצה שתיפול עליו הזיקנה, שלא יאפשר לה ליפול עליו. שלא יזמין אותה. מי שיושב בבית מול הטלוויזיה יזדקן מהר מאוד. מי שלא רוצה להזדקן מהר מדי, שיעסיק את עצמו. שלא יפסיק לעשות. 

"כשהתמודדתי לראשונה על ראשות עיריית באר שבע, ב־1998, אמרו לי, 'יש לך פרקינסון, מה פתאום אתה רץ לראשות העיר'. מזנבים בי בעניין הזה שנים. ואני אומר, תבדקו את מה שאני עושה, אל תקשיבו לסיפורים. אני מזיז הרים".

יש לך פרקינסון?

"אל תשאלי אותי אם יש לי פרקינסון, כי אני אכחיש. בטח שאני מכחיש. תסתכלי, הידיים לא רועדות לי ולא קופאות לי. אני כותב ואני עסוק, בין היתר בכתיבת אוטוביוגרפיה. אני לא מזניח את עצמי.

"נתנו לי בעבר תרופות שהיו קשורות בחשש לפרקינסון, אבל בהמשך הורידו לי את המינון, ואז הורידו לי אותן לגמרי. אני כן בולע כדורים שמטפלים בכל החריגות שלי, שאת פרטיהן אני שומר לעצמי. לכל איש יש תיק רפואי. לכל אחד יש את החבילה שלו, וגם לי יש כדורים שאני צריך לקחת כדי שאהיה במצב תקין.

"אמרתי לרופאה שלי שלדעתי אני בולע כדורים מיותרים. יש עודף כדורים. אז היא הורידה לי כדורים שמבחינתי הם שטויות. למה אני צריך לקחת כדורים לדילול הדם? 

"השבוע התחלתי לעשות התעמלות לבד בבית. מורה פרטית פגשה את אריאלה ואותי ונתנה לנו תרגילים לביצוע יומיומי, שמשחררים את הפרקים ומרככים אותם, כדי לשמור על היציבה ולסייע לניידות.

"כשהייתי ראש עיר היתה לי פריצת דיסק. נתקלתי בבלטה בולטת במסדרון בעירייה, מעדתי ושכבתי שישה שבועות במיטה. עד היום אני סוחב את פריצת הדיסק הזאת, שמשבשת לי את ההליכה. לפני כמה שנים נפלתי שוב, ביציאה מחדר כושר בבאר שבע. מעבר לזה, את רואה מה מצבי".

הוא מהרהר לכמה רגעים. "גיל 80 הוא גיל שאתה מגיע אליו אחרי שצברת כל מיני מכות, בעיות, נפילות. מה שחשוב הוא האופי הנכון, כזה שלא מאפשר להיכנע לכל אלה. אם אתה רוצה להמשיך ולעשות, המשך ותעשה. אל תיתן למצב הגופני המשתנה לנצח אותך. אל תיתן.

"אפשר להגיד עלי מה שרוצים. השיפוט לא צריך להיות לפי שֵׁם מחלה, כי אין כאן שם למחלה. השיפוט צריך להיות לפי העשייה. בהרבה מובנים אני מרגיש כמו נער צעיר. אני מוקף צעירים וצעירות, אני מבין את השפה שלהם, והם מבינים את השפה שלי".

מה סדר היום שלך? 

"אני לא ישן הרבה. מסימני הזיקנה, לדעתי. אני על הרגליים לפני 6 בבוקר, אוכל משהו קטן, מתקלח, מתגלח ויוצא למוזיאון. יש לי דיונים, פגישות, ואני עסוק בהתרמה למען קידום משימות המוזיאון.

"בנוסף, אני מתרים לטובת רכישת תווים לקניית מזון, שאני מחלק למשפחות נצרכות שקשורות למוזיאון. תמיד יש לנו חיילים שחווים קשיים במשפחה. אני במוזיאון כל יום עד השעה 5 או 6, ובערבים אני מגיע הרבה לאירועים בבאר שבע. ממשיכים להזמין אותי כל הזמן, כמעט כמו שהיו מזמינים אותי כראש העיר".

טרנר סיים את כהונתו כראש עיריית באר שבע במפח נפש, לאחר שהפסיד הפסד צורב לרוביק דנילוביץ', סגנו ובן טיפוחיו. "אני לא מצטער שהתמודדתי", הוא אומר, "אבל למדתי את הלקח. לא צריך להתעקש. לפני הבחירות אמרתי למשפחה שאם הסקרים לא יהיו לטובתי, אני אדע לעזוב בזמן. הסקרים הראו שלא אנצח, למרות שהציבור העריך אותי ונתנו לי להבין שאוהבים אותי ומרוצים ממה שאני עושה. עד היום אשתי והילדים אומרים לי, סתם אמרת. לא עזבת בזמן.+

בלשכתו. "אני אוכל במוזיאון או בבית החייל בבאר שבע"

"היום אני מודה שהמשפחה שלי צדקה ואני טעיתי". 

למה הם חשבו שאתה צריך לפרוש?

"כי הרגישו שמיציתי, ומצד שני חששו שהמאמץ גדול מדי. הייתי חיית עבודה, לא הפסקתי לעבוד, והם דאגו שהמאמצים ייתנו בי את אותותיהם.

"עשר שנים כראש עיר זה יפה מאוד, וזאת משימה לא פשוטה. אלה היו עשר שנים קשות ומשוגעות, הייתי נתון כל כולי לעבודה הרבה ולמשימות שהיה קשה להוביל. לא נכנעתי למחסור בכסף ולכל מה שהיה עלול לבלום את התהליכים שרציתי לקדם.

"קיבלתי גירעון שנתי של 130 מיליון שקלים מתוך תקציב של 720 מיליון שקלים, והצלחתי להתגבר עליו. השארתי גירעון של חצי מיליון. זה היה הכרחי, כי משרדי הממשלה דחו אותנו כל פעם ולא הפסיקו לומר, טפלו קודם כל בגירעון שלכם, עשו את הקיצוצים הנכונים.

"בקדנציה הראשונה בא לבקר אותי צ'יץ', ראש עיריית תל אביב, שהכיר אותי מהתקופה שהייתי מפכ"ל. הוא שאל, תגיד לי בבקשה מה מצב הגירעון שלך? אמרתי, המצב הרבה יותר טוב. אז הוא אמר, נכשלת בתפקידך. ראש עיר שלא צובר גירעונות לא עושה שום דבר. אני הוכחתי שאפשר לצמצם גירעונות וגם לעשות דברים גדולים.

"לקראת הבחירות לא רציתי לעצור, לא הרגשתי צורך לנוח. הרגשתי שיש לעיר עוד חלומות שאני צריך להגשים. היה לי חשוב לסיים את מה שהתחלתי. למשל, היכל התרבות של באר שבע, פרויקט שנמשך עשר שנים והצלחתי להביא אותו לגמר חודשיים לפני הבחירות. אבל אין לזה סוף. הרבה פעמים ראש עיר ממשיך פרויקטים של קודמו, ורוביק ממשיך יפה מהלכים שאני התחלתי".

כמו איצטדיון הכדורגל, שנחנך לאחרונה ונושא את שמך.

"כשהגעתי לבאר שבע לא יכולתי שלא להתייחס לצורך שיהיה איצטדיון חדש. הגיע לנו יותר מווסרמיל, שנבנה ב־1964, במיוחד כי הקבוצה שלנו היא אחד הדברים החשובים ביותר לתושבי העיר ולאוהדים הנפלאים. הצטערתי מאוד שלא הצלחתי לסיים את פרויקט האיצטדיון. הצלחתי לארגן תקציב של 160 מיליון שקלים וחסרו 50 מיליון, שהיו הישורת האחרונה והקשה, לצד עוד היבטים, כמו ויכוח עם מנהל מקרקעי ישראל. הגישה שלי היתה לבנות איצטדיון שיוכל לארח 16 אלף צופים ושעם הזמן יהיה אפשר להגדיל אותו ב־16 אלף מקומות נוספים, בהתאם לגידול העיר. כי לא כל יום בונים איצטדיון כדורגל. 

"את האופציה להתרחבות לא שמרו. רוביק הסביר לי שבדקו את האפשרות להגדלה, והיא לבדה עולה 50 מיליון שקלים ולכן לא כדאית. קיבלתי את התשובות האלה. אני סומך עליו".

אחרי התבוסה בבחירות התבטאת כלפיו בחריפות רבה. אמרת שאתה מרגיש נבגד, שמי שהיה לך כבן קם עליך.

"דיברתי מתוך תחושת הפסד. הטענות נגדו לא היו מוצדקות. הוא זה ששיכנע אותי להתמודד על התפקיד מלכתחילה, בשנות התשעים.

"אחרי שהשתחררתי מהמשטרה ב־1993 קיבלתי הרבה הצעות להתמודד על ראשות ערים, כמו רמת גן ותל אביב. החלטתי להשקיע במוזיאון. חמש שנים ישבתי פה, ובזמן הזה נמשכו הפניות אלי. קבוצה של צעירי מפלגת העבודה, ורוביק בראשם, הגיעה לכאן כל הזמן ונידנדה לי, תבוא להתמודד, תבוא להתמודד. עשו סקרים, הפעילו לחצים, ובסוף נשברתי.

"אני טיפחתי את רוביק, וגם אחרים, והם בסדר גמור. הם אלה שמנהלים היום את העיר. 

"עם רוביק היו לי שיחות אחרי ההפסד. הוא הסביר לי, ואני חושב שהוא צודק, שלא הראיתי מספיק שאני רוצה את התפקיד. דישדשתי במקום ולא הייתי חד וברור בהכרזה שלי. יצאתי להתמודדות עם דילמות, גם בגלל המשפחה וגם דילמות ביני לבין עצמי, ואת זה הציבור חש. הרגישו שאני לא שלם עם הצעד.

"ברור שהיו לי ספקות, הרגשתי שאני עובד קשה מאוד. מעבר לעבודה השוטפת האינטנסיבית, יש התחייבויות אינסופיות. אירועים, חגיגות, נאומים, הרצאות, ביקורים במוסדות לימוד. יש יותר ממאתיים ארגוני מתנדבים. כל אחד רוצה אותך באירוע שלו, ובהחלט מגיע להם.

"רוביק אמר שאם הוא לא היה מתמודד, אחרים שלטשו עיניהם לתפקיד היו מנצחים. הוא הכין את עצמו, כי הרגיש שאני לא אתמודד. הוא אירגן את הצעירים יפה מאוד, עשה עבודה נכונה. למעשה, אני לא האשמתי את רוביק, אלא לא אהבתי את המצב שאני מתמודד איתו. הסקרים לימדו אותי שהציבור מרגיש שאני עובד קשה מדי, שאני עייף ולא הייתי קשוב להם".

אין בך עלבון?

"לא. היתה תקופה שהרגשתי לא נוח עם זה וחשבתי שרוביק היה צריך לוותר. פעם ליבי היה כבד עליו, אבל זה כבר לא המצב. עברתי תהליך עם עצמי.

"את רוביק אני הכשרתי לתפקיד יפה מאוד, ואני אחד מתומכיו. הוא עושה עבודה טובה, הוא טיפוס חרוץ. אנחנו משוחחים מדי פעם, אני אומר את דעתי, ולשמחתי הוא יודע להקשיב. עד היום פונים אלי תושבים עם שאלות ובקשות. זה מחמם את ליבי".

אילו חלומות לא הספקת להגשים?

"חלום שלא הספקתי להגשים, ורוביק עמל עליו בימים אלה, הוא הקמת אגם בבאר שבע, על שטח של שמונים דונם, שסירות ישוטו בו והתושבים יוכלו לרחוץ במימיו. יש באזור העיר מאגר מים חמים מלוחים עצום, בעומק 1,200 מטרים. אנחנו יודעים את זה מחפירות שנעשו. חלמתי שיבוא יום ואפתח בבוקר את רדיו דרום ואשמע שמבשרים ששביתת המצילים בבאר שבע הסתיימה".

דנילוביץ'. "טיפוס חרוץ"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו