"קניתי לאוסאמה סופגנייה". זה היה הסמס ששיגרתי לעופר מהתור לקופה בסופר - העניין דחוף כל כך שאפילו לא חיכיתי להגיע עד האוטו - כדי להרגיע שהמשבר הקולוסאלי שטרף את הבוקר שלנו בעוצמה של הוריקן הפוקד עיר שלווה בקרוליינה טופל בידי הרשויות המוסמכות - כלומר אני - וכעת אפשר לנשום עמוק ולשוב איש לשגרת יומו ואישה לעיסוקיה. הוא מצידו הסתפק כתגובה בסמיילי, אבל לא היה צורך ביותר מזה. את אנחת הרווחה חשתי בקלות בעודי מעמיסה בהכנעה את השקית ב"מגה".
"קניתי לאוסאמה סופגנייה". הניסוח יכול להיראות סתום משהו אבל לא מבחינתנו. בין שנינו לא היה שום צורך לפרט שאוסאמה במקרה הזה הוא ילדה בת חמש שבעיני משקיף מהצד תצטייר - ובמידה רבה של צדק - כהתגלמות ורודת לחיים של תום ומתיקות. סליחה, הרשו לי לתקן. אני מתכוונת למשקיף מהצד שלא נקלע במקרה למטבח באותו הבוקר וחזה בה בפעולה כשהתברר לה שהיא נפלה קורבן לאי צדק משווע, רמיסה ברוטלית של זכויות האדם הבסיסיות שלה, כשאני - בניגוד גמור לסיכומים המוקדמים שהיו לה עם אביה - השלכתי בטעות לפח חצי סופגנייה בגודל סטנדרטי של כוכב לכת בינוני שהיא קיבלה ערב קודם, אכלה חצי ממנה, והשאירה את החצי השני על השיש כארוחת בוקר מזינה.
התוכנית התזונתית המפורטת הזאת לא היתה ידועה לי כלל כשבסביבות חצות התעוררתי על הספה בסלון מול מה שהיה לפני שעתיים פרק של "האישה הטובה", ובדרך למיטה עצרתי רגע במטבח. שם על השיש עמד גוש בצק חיוור ושמנוני שלרגע אחד נראה כמו אופציה מתקבלת על הדעת להשתלהבות יצרים - רק הוא ואני, שני זרים גמורים שדרכיהם הצטלבו מקרית בלילה - אבל התברר אחרי ביס אחד כבלתי אכיל אפילו במצבי הבלתי סלקטיבי, והושלך בלי מחשבה לפח. לא הייתי מעלה את התקרית הזאת שוב בדעתי - חיי הלילה מזמנים מפגשים מכל מיני סוגים - אלא שבשעה 7:15 בבוקר, בעודי מטלטלת את הילדים בעדינות משנתם, הקטנה פקחה את עיניה באבחה אחת, כמו בובה יפהפייה המתעוררת לחיים בסרט בלהות - והכריזה "אני רוצה את הסופגנייה שלי!" הו, האימה.
למרבה המזל לא איבדתי עשתונות. אני אדם בוגר, בעל שיקול דעת ותושייה, אני לא אסחף אחרי תגובה היסטרית וחסרת פרופורציות של ילדה בגיל הגן. אחרי ניתוח מהיר של המצב ניגשתי בקור רוח מופתי למטבח כדי לשלוף את הסופגנייה מהפח. לא אסתטי במיוחד, אני מודה, אבל בהתחשב במצבם של מיליוני ילדים רעבים ברחבי העולם, שתגיד תודה שאחוז זעום כל כך מהמזון שלה מקורו שם.
פתרון הבזק המוצלח הזה התברר למרבה הצער כבלתי אפשרי כשפתחתי את הפח וגיליתי בו שתי פחיות טונה מטפטפות, מזכרת שמנונית מהסנדוויצ'ים שכבר הספקתי להכין. הילדה אמנם חמת מזג אבל מטומטמת היא לא. אין שום סיכוי שאצליח לרצות אותה בחצי סופגניית סטארקיסט בטעם טבעי. במחשבה נוספת, בהתחשב בסופגניות המופרכות שצצות בחנויות בכל חנוכה בשנים האחרונות, לא בלתי סביר שבקרוב נמצא גם סופגניית טונה על המדף ברולדין.
כאן מגיע וידוי שאם היה לי שמץ של שיקול דעת או כבוד עצמי הייתי שומרת אותו לספת הפסיכולוג, אבל מכיוון שכבר מזמן נפרצו במדור הסכרים אחשוף אותו כאן: אני מפחדת מהילדים שלי. פחד מוות. פחד המתעורר באופן טבעי מול יריב בלתי צפוי ולא תמיד רציונלי שאין לו קווים אדומים. פחד בדיוק מהסוג שמזהירים מפניו בתוכניות בוקר בנושא הסמכות ההורית. סבבה. עכשיו שעמוס רולידר ייכנס לחדר ויבשר לילדה העצבנית שלי שהסופגנייה שהובטחה לה קבורה מתחת לשתי פחיות של דגים משומרים במעמקי הפח.
והנה עוד משהו - כמה שלא אפחד מהילדים שלי, אני כנראה לא מפחדת מהם מספיק. כפי שיודע כל הורה - גם אם יש לו או לה את השכל לא להודות בזה בפרהסיה - אנשים מבוגרים רועדים מילדיהם לחלוטין בצדק. זו חרדה קולקטיבית, המשותפת לדור שלם שאמצעים מסורתיים של השלטת סדר ופיזור הפגנות נלקחו מידיו - את הרי לא מעלה על דעתך להעליב את הילד או להרים עליו יד חלילה - בלי שאמצעים מספקים אחרים הוצעו בתמורה. אלא אם כן נדמה למישהו שאת ההתפרעויות האלימות באבו סנאן שבגליל אפשר לפתור בעזרת "זה לא נעים לי".
ושכל מיני יועצים מהזן האמפתי לא ינסו עלי את "אבל הוא ילד בגובה מטר עשרים, מה הוא כבר יכול לעשות". מספיק להיזכר לרגע אחד בסיטואציות שגרתיות לגמרי שרואים בכל יום ברחוב, בסופר ובכל קניון כדי להיווכח שילד נחוש, שמטרה ברורה עומדת לנגד עיניו, אולי מוגבל במידת הנזק ההיקפי שהוא יכול לגרום לסביבתו אבל יכול בקלות רבה להפוך את אחר הצהריים של המבוגר האחראי עליו לגיהינום.
את המצוקה החינוכית שאני מדברת עליה ממחיש היטב גם אביה של הקטנה, שבדיוק חזר הביתה מריצת בוקר ממריצה, פתח את הדלת וגילה שהאיומים על אינתיפאדה שלישית התממשו במלואם, ועוד אצלו על רצפת המטבח. "זרקתי את הסופגנייה שלה", ניסיתי להסביר בעוד הילדה משתטחת על הרצפה וממררת בבכי תמרורים. זה אולי המקום להזכיר שמדובר בעורך דין מנוסה בגובה מטר תשעים המורגל במאבקים משפטיים רוויי יצרים ומלחמות טיטאנים. אני מקווה בכל ליבי שבבית המשפט הוא משכנע יותר כי במקרה הזה הוא החוויר והצליח למלמל רק "אבל זה היה ההסכם".
ועוד מחשבה קיומית אחת עלתה על דעתי בעודי מלטפת בערגה בקופה שתי סופגניות חמימות - מי היה מאמין, מיקי, איפה במזון של הילדים שלנו מסתתר סוכר - האמת היא שהילדה צודקת. כשחושבים על זה רגע במנותק ממוסכמות חברתיות של איפוק ונימוס, כך בדיוק מרגיש אדם שבנה על סופגנייה וזו נלקחה ממנו בגחמה של הגורל. גם אני, בכל פעם שנגזלת ממני פחמימה, הייתי בעצם רוצה לפרוץ בבכי קורע לב, להשתטח ולהכות באגרופים על הרצפה. ושמישהו ינסה לעצור אותי ב"זה לא נעים לי".
(איור: יעל בר)