האביב, לכל הדעות, אמור להיות עונה קלילה. די אם נהרהר קלות במושגים כמו "תל אביב", "ריחות אביב" או - "האביב הערבי", ומייד נהנהן ונסכים שהאביביות קלילה היא, ואביבית היא הקלילות. זה רק אנחנו שמסבכים הכל. אנחנו ורצף חגי האביב שלנו שמטילים עלינו את המשימה המפרכת לבחור לעצמך זהות, שורשים ומשפחה. פסח ומימונה, ימי זיכרון ועצמאות, אחד במאי ויום ירושלים. מי אתה באמת, ומה השייכות האותנטית שלך? נו, אצל מי היית בסדר? הלנצח נרכין ראש בפני הנוסחה: "בשנה הבאה אצל ההורים שלך"? ובכלל, האם נשבור את הראש וננסה למלא את ימי הזיכרון והזהות האלה בתוכן, או ששוב נשאיר לטלוויזיה לעשות את העבודה?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מגוחכים מכולם הם אלו שמחליטים, כמו יונה הנביא בזמנו, לעלות על הפלגה כלשהי אל עבר החופים הפחות יהודיים של הים התיכון, ולברוח על נפשם מסיר הלחץ האביבי שגזרנו על עצמנו. הבעיה עם אותם נמלטים היא שבעצם הנסיעה הם מגדירים את עצמם. אמנם בארץ היעד ממתין להם גן עדן שבו הפסטה והלחמניות לא מתחבאים מאחורי יריעות ניילון עכור, אין שם מופלטות ותרבושים, ואפשר אפילו לשבת בבית קפה בימי הזיכרון. אבל בינתיים, מימינם ומשמאלם - באונייה או במטוס, מול הדיילת, הרולטה או ליאור נרקיס - יושבים, הו, כמה נורא, בני דמותם. תברח לאן שלא תברח, תמיד אתה חלק מקבוצה. בעצם הבחירה שלך יצרת אותה. ואם חשבת שמשפחה לא בוחרים, מה תאמר על ערימת הפרצופים הזרים והבלתי מלבבים בעליל שמנסים ממש כרגע ומעל לראשך להפוך עוד מזוודת ענק לתיק יד על ידי דחיסתה בבעיטות אל תוך התאים האומללים? אז זהו, הם זה אתה! ממש כמו בסיסמה ההיא של משרד החינוך.
אנחנו בכל אופן החלטנו השנה ללכת על זה עד הסוף ויצאנו להר גריזים, לבקר בזבח הפסח השומרוני. עוד מנעוריי סיקרנו אותי המנהגים, ועוד יותר מזה, האנשים עצמם, וכבר שנים שאנחנו מתכננים לבקר בחג כלשהו של העדה הקטנה והמיוחדת הזאת. אבל תמיד זה לא הסתדר. תמיד היתה עבודה. חוץ מזה, השומרונים לא חוגגים את חנוכה או פורים. זה משאיר אותך עם פסח וסוכות. אז מתי נבקר? בערב פסח? נו, באמת.
בערב פסח מתמלאים גני החיות והגנים הלאומיים בגברים אבודים עם ילדים. הביטו בהם טוב־טוב. על מצחם עדיין חקוקות המילים האחרונות ששמעו לפני שנטרקה עליהם הדלת: קח את המפלצות הקטנות ועופו לי מהעיניים! כולכם! (טריקה 1) ואל תחזרו עד הערב! (טריקה 2) ותחזרו שבעים, כן??? (קרשצ'נדו. מצִלתיים. טריקה 3 ואחרונה).
אבל בינינו: מה מענג יותר מלנצח את השיטה ולעשות "דווקא" לאיתני הטבע והמסורת? וכך בדיוק עשינו. יצרנו קשר עם ידיד מהעדה. הנחנו לבית ולבישולים, ויצאנו לכיוון מחסום חיזמה, צומת תפוח, חווארה וההר המקודש. יום אחד אולי עוד נכתוב, אם ירצה ה', על התחושות שמעוררים בך השמות האלה. על חוויית הנהיגה. על הילדים שבאוטו. על כך שאתה יודע שאם פיספסת את הפנייה שמאלה, אתה עשוי להבין את הטעות רק במרכז שכם. על כמה זה לא נעים לעמוד בפקק הנצחי בחווארה. אבל הנה הגענו.
* * *
השומרונים הם מומחים לאותנטיות ולשאלות של זהות. ככה זה כשאתה חלק מעדה כל כך קטנה. 700 איש בסך הכל, שלכל אחד מהם יש בית ב"הרגרזים". כך, במילה אחת, הם קוראים למקום. גם השומרונים של חולון מחזיקים דירה ב"הרגרזים". פגשנו כאלה שמגיעים בכל שבוע. אחרים עולים רק לזבח הפסח. כל מי שחושב שהחוויה היהודית היא חוויה של מיעוט, מוטב לו שיחליף מילה עם שומרוני. הטענה השומרונית הבסיסית היא שהם שומרי הסף הנאמנים של תורת משה. הם הטופס המקורי והקרוב ביותר למורשת אבותינו בגירסת הבמאי. וכמו שאמר לי ידידי איציק צדקה, "השומרונים הם הקוקה קולה. היהדות זה פפסי". לא יודע, ולא באתי להתפלמס. בדבר אחד הם מדייקים: הכנסת האורחים שלהם אברהמית לגמרי.
איור: עציון גואל
ערב חג עם שומרונים הוא חוויה גדושה. השומרונים הם ישראלים לכל דבר. ישראלים מהסוג היפה, יש לומר. העברית של רובם עולה בשתי דרגות על העברית של הישראלי הממוצע. רוב המפגשים מותירים אותך בתחושה שלפניך בחור, או בחורה, חילונים ממרכז הארץ, שממש במקרה, יודעים את כל התורה בעל פה.
כל שומרוני שפגשנו היה שגריר. כל אחד לחש על אוזנינו פסוק, הסביר מנהג וטען - בחיוך, תמיד בחיוך - שאין כמו השומרונים. לא היו ילד או ילדה שהתביישו לדקלם לפנינו יפה כמה פסוקים בנוסח העתיק והגרוני שקצת מזכיר את התימנים. אין להם ליל סדר אלא זבח פסח. אין הגדה, אין חד גדיא, ואף אחד לא גונב את האפיקומן. הכל כמו בספר שמות. הם לא מספרים על יציאת מצרים, אלא מבצעים את הטקס שעשו אבותינו באותו חצי הלילה. זובחים עם רדת הערב ואוכלים בחצות. מותניהם חגורים. שה מן הצאן לכל בית אב ("כאן אין גפילטע..."). המצות עגולות ורכות, מזכירות פיתה דרוזית ("תגיד לי, איך הילל עשה 'כורך' אם המצה היא קרקר, הא?") וגם המרור באמת מר ("תטעם, הא?!"). השומרוני ממרר בצמח הבר הקרוי "חסת המצפן", שגדל בשפע בצידי דרכים, ושטעמו מזכיר חסה בערך כמו שטעם החרוסת מזכיר טיט.
מה רוצים השומרונים? לשמור על המסורת, ולהיחשב זרם בעם ישראל. הם לא מבקשים שיפטרו אותם משירות או מעבודה מכיוון שהם שומרי החותם של מסורת קדומה. רק שיקבלו אותם. בעבר הרחוק שררו יחסים בעייתיים בין היהודים לשומרונים, והרבנות, שעדיין לא מכירה אפילו בחילוניות כזרם ביהדות, מסרבת כמובן לראות בהם בשר מבשרנו. היהודים הקדומים שהתנערו מהם לא טענו שהשומרונים אינם נאמנים מספיק לתורת משה, אלא להפך, שנאמנותם לכתוב מוגזמת במקצת ולא מאפשרת את החירות שגלומה בתורה שבעל פה. איך הגלגל מסתובב לו. בדרך הביתה ליוו אותנו כמה הרהורים. אם כל העניין של שמירה על אותנטיות הוא היצמדות אורתודוקסית לכל מילה כתובה ולכל מנהג, אז השומרונים יכולים לעשות בית ספר לאחרון החרדים מכיכר השבת. ואם מסורת אמורה להשתנות עם הזמן, מה רוצה הרבנות מהחילונים ומהרפורמים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו