הוא נמוך, קטן יותר אפילו מכפי שהוא נראה על המסך, ורגליו מתקשות לתקשר עם המוח; אבל בגיל 52, מייקל ג'יי פוקס עדיין מצליח ללכת מהר יותר מרוב האנשים. בבוקר שישי קיצי בהיר באפר איסט סייד של מנהטן הוא נחפז אל המשרד הצנוע שהוא מחזיק בבניין הדירות שבו הוא גר. "היי! מה העניינים?" שואל פוקס בקולו המוכר והחורקני־משהו, כל כך מוכר שאנחנו ממש יכולים לשמוע אותו מוסיף: "אתה רוצה לומר לי שבנית מכונת זמן ממכונית דלוריאן?" הוא בדיוק התעורר, לובש חולצת טי כחולה ומכנסי ג'ינס צמודים, ונועל נעלי בד אפורות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוא מזנק לחדר השני ומתרווח על ספת עור חומה, ליד גיטרה ומגבר חדשים, שתגיות המחיר עדיין תלויות עליהם. תצלומים ממוסגרים שלו בהופעות עם ברוס ספרינגסטין ולהקת המי ("הסוד הוא לדעת איך להנמיך את הקול במיקרופון שלך", הוא מחייך) מונחים על מדפי ספרים מעץ לבן, העמוסים בפסלונים של פרסים מעולם הבידור. אפילו פרס גראמי יש כאן, על גירסת האודיו של אחד מספריו.
במהלך העשור האחרון כתב פוקס (או לפחות הכתיב) שני ספרי זיכרונות רבי מכר בחדר הזה ממש, פוסע הלוך ושוב על השטיח שהתרפט בעודו מתעד את הקריירה, את חיי המשפחה ואת התבונה הרבה שצבר במאבק בן 22 השנים נגד מחלת הפרקינסון. רעייתו, השחקנית טרייסי פולן - שגילמה את חברתו בסידרת הטלוויזיה "קשרי משפחה" - נהנית להזכיר את הרגע שבו הוא נאנח: "לעולם לא אצליח לסיים את הספר שלי על אופטימיות!"
ב־1991, כשאובחנה אצלו המחלה, אמרו לו הרופאים כי יוכל לשחק עוד עשר שנים לכל היותר. ב־1998 הודיע בפומבי שהוא חולה בפרקינסון, וכעבור שנתיים עזב את התפקיד הראשי שגילם בסידרה הקומית "ספין סיטי" ברשת ABC, העבודה האחרונה שלו במשרה מלאה, בעיקר כי הרגיש שהסימפטומים שמהם סבל החלו להשפיע לרעה על איכות משחקו.
32.7 מיליון אמריקנים צפו בביצוע מוקפד ואלגנטי של פרק מיוחד, שבו נפרדה התוכנית מהדמות שגילם - סגן ראש עיר שחצן. התחושה היתה כאילו מדובר במסע הלוויה לקריירה של שחקן אהוב; בדקות האחרונות של הפרק חרג פוקס מדמותו, ובעיניים דומעות נופף לקהל באולפן ולמצלמות. מאז, הקדיש את זמנו לגידול שלושת (ובקרוב ארבעת) ילדיו ולהובלת קרן מייקל ג'יי פוקס, שעד היום גייסה יותר מ־350 מיליון דולר לקידום המחקר למציאת תרופה לפרקינסון.
החל מ־2004 שב פוקס בהדרגה לטלוויזיה, הבליח להופעות אורח קצרות בסדרות "בוסטון ליגל", "הצילו", "האישה הטובה" ו"תרגיע" ("חשבתי שאני הבחור הכי מופרע באזור, אבל אתה האלוף החדש", אמר ללארי דיוויד). אבל בחודשים האחרונים הוא עשה את הדבר הכי בלתי צפוי לחולה במחלת מוח ניוונית וחסרת מרפא: הוא הקליט 22 פרקים של סידרה בכיכובו עבור רשת NBC ושמה "The Michael J. Fox Show", הסיטקום השלישי בקריירה שלו (שישודר בישראל החל ב־9 בפברואר בשם "מייקל"). בחלק מימי הצילומים היה מדובר ב־14 שעות עבודה ביום.
"אני פשוט לא אומר לעצמי שאני לא מסוגל לעשות את זה", הוא מסביר. "קל יותר לווסת תוכנית טלוויזיה מאשר את החיים. למעשה, בתוכנית אין הפתעות: אתה יודע בדיוק מה צריך לעשות בכל יום נתון, ולכן אפשר לנוח ולקחת תרופות בהתאם. אני מזועזע עד כמה זה קל לעומת מה שחשבתי שיהיה".
פוקס מגלם בסידרה מגיש חדשות אהוב, שסובל ממחלת הפרקינסון ונמצא בעיצומו של קאמבק אל המסך. "אנשים אמרו לי, 'אתה בטוח שתוכל להתמודד עם זה?' ואני אמרתי 'לא, אני לא בטוח, אבל אני רוצה, ויש לי הזדמנות לעשות את זה".
פוקס הוא מקרה יוצא דופן מבחינה רפואית. אחרי עשר שנות טיפול, רוב החולים בפרקינסון מאבדים את הרגישות לדופמין הסינתטי - זה החומר שיכול לווסת את הרעידות האופייניות, המשולבות בתחושת נוקשות ושיתוק. אבל הוא עדיין רגיש מאוד לתרופה, ואפילו גילה קוקטייל מסוים של תרופות שמחזיק אותו במצב טוב בהרבה מלפני עשר שנים. הוא נראה טוב, גם אם כבר איבד חלק מהמתיקות הנערית שאפיינה אותו בעבר - תווי פניו התקשחו, ומזוויות מסוימות הוא דומה למי שהחליף אותו בספין סיטי, צ'רלי שין ("זה בגלל הסנטר המרובע והמבע עתיר הניסיון בעיניים").
ולמרות הכל, ברגע הזה, במשרדו, פוקס לא נראה כל כך טוב. הפנים שלו קופאות במעין מסיכה חסרת מבע, ודיבורו מטושטש. הוא מניח את רגלו הימנית על שולחן סלוני, והיא ממש רוטטת, כאילו הוא רוקע ברגלו לקצב שיר המתנגן במהירות כפולה. אף שקשה לראות זאת מבחוץ, הוא חווה גם משהו המכונה "החטאה קוגניטיבית" - גירסה קיצונית וקשה של טשטוש הבוקר שלפני הקפה. כשאני מביע הערצה למגבר הגיטרה שלו, הוא לא מצליח להיזכר בשם של המוצר.
בלי לומר מילה, פוקס מזנק מהכורסה ומקרטע לעבר חדר צדדי, שממנו הוא מגיח אחרי שנייה ובפיו כדור בגודל של חרגול, והוא בולע אותו בלגימה אחת של מים. יש לו יום חופש מהתוכנית, והוא חשב שיוכל לשמור את התרופה למשחק הגולף שתיכנן מאוחר יותר. למינון גבוה מדי יש חסרונות, כך שכל העניין הוא למצוא את האיזון ולקחת סיכון שיהיה מספיק כדאי מבחינתו.
"לפני שבאת הייתי שקט ורגוע יחסית, וחשבתי, האם אוכל לנהל כך שיחה? כלומר, הייתי צריך להחליט, 'רולינג סטון' או מגרש הגולף - עבור איזה מהם כדאי שאשתלט על עצמי? חשבתי שזה יהיה הגולף".
הוא לא נבהל מהסימפטומים, אבל יודע שאחרים כן. "אנשים מסתכלים עלי ועיניהם מתמלאות פחד ועצבות. הם לא מוכנים לראות מה שאני מרגיש באמת, שזה שאני בסדר! אבל אנשים מפחדים. התראיינתי אצל לארי קינג, והייתי קצת יותר מקוטע ומבולבל מכרגיל, וקלטתי שזוהי הפעם הראשונה שאני מדבר איתו מאז האבחון שלי, ושהוא מפחד. אז הבנתי שלפני שאנשים יתמודדו איתי, הם יצטרכו להתמודד עם מה שהם חושבים שאני חווה. ואז יעבור הזמן, והם יבינו שפשוט אלה הם חיי, הדברים שמוטל עלי להתמודד איתם".
במהלך שלושים הדקות הבאות התרופה מתחילה להשפיע באופן ברור ובולט לעין. הרגל של פוקס מגבירה את מהירות תנועתה לפני שהיא מאטה בהדרגה וכמעט מפסיקה לנוע, הכל באיזה אופן בלתי נמנע, כמו גאות ושפל. הוא מחייך שוב, חוזר לדבר בפסקאות ארוכות משובצות במטאפורות. "זאת תחושה של התרווחות. זה כמו שאין חשמל בפרברים, ואז החשמל מתחיל לחזור - הטלוויזיה מתחילה לזמזם שוב והמזגן מתחיל לפעול והאורות נדלקים, והכל שוב פועל. הבעיה העיקרית היא השילוב בין קיפאון ושיתוק לבין רעד האנרגיה הקינטי הזה - זה הדבר הקשה ביותר".
פוקס חושב שזאת שגיאה להתמקד בחוויה הסובייקטיבית שלו עם המחלה. "יש סקרנות גדולה להבין איך התחושה לחוות משהו כזה, אבל הנושא המעניין יותר הוא משמעות המחלה לגביי; אני פחות ממוקד בצד הפיזי ויותר בחלק הרגשי של המחלה, ובהשראה שהיא מעניקה. פרטים כמו התפוגגות הערפל והתמתנות רעידות הגפיים אינם משנים את סוג הנהג שהייתי חמש דקות קודם, הם משנים את המכונית שאני נוהג בה. ברגע זה, אני פשוט נוהג במכונית טובה יותר. אני יכול להגיע למקומות שאליהם אני רוצה להגיע. עם התרופה זה יותר דומה לפרארי על הכביש הפתוח. טוב, לא פרארי. אבל לפחות מוסטאנג".
מגע הקסם וחוסר הביטחון
שנות השמונים היו טובות למייקל ג'יי פוקס. "עברתי ממצב שבו נערות לא שמו עלי למצב שבו אני יכול לבדוק כמה זמן הקדישו לי בשעון שליד המיטה שלהן. זה היה קוּל". והיו לו כל הסיבות בעולם לחגוג, זאת אומרת, להשתכר שוב ושוב עד אובדן חושים. "מצאתי את עצמי במצב שבו יכולתי להיכנס לכל אותם מועדונים, היישר לתוך חדרי האח"מים שלהם, מה שהיה באמת מגוחך. שהרי אם אתה בחדר האח"מים, אתה לא באמת מבלה במועדון אלא נמצא בחדר קטן למעלה. 'וואו, הנה אני בחדר האח"מים, והנה דסטין הופמן. אותו אני לא לוקח הביתה איתי'".
כשמלאו לו 17, אביו הקפדן, סמל במילואים בצבא קנדה, איפשר לו במפתיע לנשור מבית הספר כדי לפתוח בקריירת משחק, ואפילו הסיע את בנו כמעט 2,000 ק"מ מפרברי ונקובר אל לוס אנג'לס. אחרי שלוש שנים של תפקידי משנה זעירים, החל פוקס לאגור חשבונות לא משולמים של נושים ושל מס הכנסה לתוך ארון שהתמלא במהירות. כשהגיע המועד לאודישן הסופי לתפקיד אלכס פ' קיטון בסידרה הקומית "קשרי משפחה", הוא בדיוק מכר את הרהיטים שלו כדי להשיג כסף לאוכל, והוריו לחצו עליו לחזור לקנדה ולהשיג עבודה אמיתית.
אבל פוקס קיבל את התפקיד, ואיתו בערך כל דבר אחר שעליו חלם. את סתיו 1984, בפגרה של צילומי "קשרי משפחה", בילה מצופה בשכבות לייטקס ועם שיער יאק דבוק לפניו - בתפקיד הראשי בקומדיית האינדי הקטנה "זאב צעיר". שם איתרו אותו המלהקים של סרט אחר, "בחזרה לעתיד", שהפיק סטיבן שפילברג, עם אריק סטולץ בתפקיד הראשי כמארטי מקפליי, וקריספין גלובר כאביו.
עם כריסטופר לויד, דוק בראון בשבילכם
"הכרתי את קריספין, והתגובה שלי היתה: 'לכל הרוחות, קריספין משיג את הסרט הזה של שפילברג, ואני תקוע בפסדינה מחופש לאדם זאב". באותו חורף פוטר סטולץ מהסרט, ופוקס גויס לגלם את מארטי מקפליי, בהתראה של ימים ספורים - ואז גילה כי היה הבחירה הראשונה של יוצרי הסרט כל הזמן.
במשך חודשים הוא רקד על שתי חתונות: ביום הקליט את "קשרי משפחה", ובלילה שיחק ב"בחזרה לעתיד". הוא היה משוכנע שהאופן שבו שיחק את מארטי היה אסון, וממש לא הצליח לזכור את רוב התפקיד שגילם. בקיץ שלאחר מכן גילה שהוא שיחק בסרט המוביל של השנה, וגם "זאב צעיר", שיצא לאקרנים זמן קצר אחר כך, הפך ללהיט בלתי צפוי.
בעוד מגע הקסם שלו הולך וגדל, פיתח פוקס חרדה סמויה מפני שינוי המזל שלו. הוא גדל במשפחה מהמעמד הנמוך, וחייו החדשים נראו לו בלתי מציאותיים; הוא חשש לאבד הכל. עוד כנער בקנדה למד שהאלכוהול יכול לסייע לו להתעלם מחוסר הביטחון שלו. בילדותו עשה זאת בעיקר כדי להתגבר על חוסר הנוחות שלו בנוגע לגודלו הפיזי: הוא היה אתלטי, מקסים ויפה תואר, "אבל ננס", הוא אומר, ומציין שנהג להתאבק במשקל 40 ק"ג.
סמים לא היו מעולם בעיה. "עישנתי קצת מריחואנה בבית הספר התיכון, אבל לא יכולתי גם לעשן מריחואנה וגם לשתות, כי אז הייתי חוטף את 'אזהרת שש השניות' - שבה יש לך שש שניות לגלות איפה אתה רוצה לישון. אבל מאחר שאני קנדי, מעולם לא פגשתי בירה שלא אהבתי".
בסוף שנות השמונים ניסה את כוחו בתפקידים רציניים יותר (רוקר ממעמד הפועלים ב"לאור היום"; בודק עובדות מכור לקוקאין ב"אלף האורות של ניו יורק"; חייל חדור ייסורי מצפון ב"חטאי מלחמה"). הוא צילם ברצף שני סרטי המשך של "בחזרה לעתיד", התאהב, התחתן בגיל 27, והפך לאב כעבור פחות משנה.
בבוקרו של אחד מימי נובמבר 1990, חודשים אחדים לאחר יציאת "בחזרה לעתיד 3", התעורר פוקס בסוויטה הנשיאותית של מלון בגיינסוויל, פלורידה, ודרך ערפילי ההנגאובר (תוצאה של בילוי לילי עם וודי הארלסון), חש במשהו מוזר: הזרת בידו השמאלית קיפצצה ללא הפסקה. הוא נסע מייד להיבדק אצל נוירולוג, וזה הבטיח לו שהוא בסדר. אחרי שנה, שבמהלכה הופיעו תסמינים נוספים, גילה את האמת על מצבו, ואת העובדה שנותרו לו רק עשר שנים לקריירה.
הטוויסט הראשון בעלילה
עם אשתו פולן ובנו הבכור סאם, עבר פוקס פאזה בחייו. "לא חשבתי שאוכל לחיות את חיי בצורה הפרועה שבה הוא חי", אומרת כעת פולן. "אם הוא היה רוצה להמשיך באורח החיים שלו, לא הייתי מעוניינת בו".
פוקס החל בפעם הראשונה בחייו לשתות לבד, מתעלם מהעובדה שהפך לאלכוהוליסט מוחלט. "לא ידעתי איך להתמודד עם הרעיון של 'האם סידרתי את האישה הזאת בכך שגררתי אותה איתי, ועוד עשיתי לה ילד, רק כדי ליפול מייד לצרה החדשה הזאת שנקראת פרקינסון?' לכן היה לי הרבה יותר קל להיות שיכור כל הזמן, ולא להתמודד עם המציאות".
עם אשתו ושלושת ילדיו, באירוע הקרן על שמו לקידום המחקר למציאת תרופה לפרקינסון. צילום: GettyImages
רעייתו מיהרה להציב בפניו אולטימטום, ופוקס נכנס לגמילה. "זה היה כאילו שמשהו בי התפקע ואמר 'לכל הרוחות, זה לא הקדימון לסרט. זה הסרט עצמו. אני כבר בעיצומו של הטוויסט הראשון בעלילה'. פירושו של דבר שהייתי מאבד את כל מה שהיה חשוב לי. היו לי נישואים נהדרים וילד נפלא, ולא רציתי להרוס את זה". הוא פיכח כבר 21 שנים ומשוויץ: "הפיכחות שלי כבר בגיל שמותר לה לשתות".
הכלים שרכש בתהליך הגמילה - להודות כי הוא חסר שליטה על מחלה, ללמוד עקרונות בנוסח "האושר שלי נמצא ביחס ישר לקבלה שלי וביחס הפוך לציפיות שלי" - התבררו בדיעבד כמתאימים באותה מידה גם להתמודדות עם המחלה. באותו זמן הלך לטיפול נפשי, שבו הגילוי הגדול ביותר היה גם המובן מאליו. כשסיפר למטפלת כי הוא מוטרד מאותן חרדות ישנות - שהמזל שלו עומד להשתנות ושכל הדברים הטובים ייעלמו - היא חייכה. "מייקל, אתה חולה בפרקינסון", אמרה, "המזל שלך השתנה כבר לפני זמן רב".
שבוע לאחר פגישתנו הראשונה, מעבר לגשר באולפני סילברקאפ בקווינס, פוקס עומד בסט של מטבח, מול זרקורים בוהקים ומצלמת HD עצומת ממדים, וזורק משפטים שנונים מתוך התסריט עם חברי משפחה שאותם הכיר רק לפני כמה שבועות. הוא לא היה יכול להרגיש יותר בבית. "לשחק סצנת מטבח בסיטקום זה קשה לצילום, אבל נהדר לשחק", הוא אומר. "הסצנות האלה, שבהן כולם מצטלבים, מזכירות לי כל כך את 'קשרי משפחה'".
ויש כאן גם סגירת מעגל מגניבה של חייו הטלוויזיוניים. "מוצא חן בעיניי הרעיון שהתחלתי את דרכי במשפחה מצולמת", הוא אומר, "ואז גילמתי מבוגר במקום עבודה, וכעת אני בתפקיד האבא בגיל העמידה. זה נחמד, זה מעגל טוב".
מעבר לחידוש שבמחלת הגיבור הראשי, "מייקל" היא סידרה מיושנת למופת: העלייה והירידה של המשפטים המובילים ושל הפאנצ'ים צפויות כמו מנגינות הבלוז שפוקס אוהב לנגן על הגיטרה שלו במשך שעות.
בסצנת המטבח שמצטלמת עכשיו, הוא ורעייתו בסידרה (בטסי ברנדט, הזכורה כמארי מ"שובר שורות" - שאומרת שצילומי הפרקים האחרונים בסידרה ההיא גרמו לה להיות להוטה להשתתף בקומדיה) מתווכחים בעדינות על סירובם של ילדיהם להשתתף במשחקי ספורט, ולפתע, שלושה בני משפחה שונים מופיעים בו בזמן עם ארוחות טייק־אוויי. "זה חומר מוֹכר", אומר פוקס. "אבל יש סיבה לכך שזה מוכר. אם אתה מבצע את זה טוב, זה כמו להיאסף לתוך חיבוק".
עם אשתו בסידרה, בטסי ברנדט
בצילום של סצנה אחרת, פוקס מצחיק את הצוות באמצעות הביצוע שלו לשורה אחת: "מה? פרקינסון!" הוא עושה את זה חמש פעמים, מכופף את המשפטים כמו תו במוסיקת בלוז, לפעמים מוסיף משיכת כתף, לפעמים מדבר בקול חזק יותר, לפעמים מאריך את המילה. אפילו בלי שום קונטקסט, זה מצחיק.
לתעתע בציפיות של הסביבה
פוקס לא ניסה להשתמש במחלה שלו לצרכים קומיים עד ההופעה האפית שלו בתפקיד עצמו בסידרה "תרגיע", שאותה תיסרטו לארי דיוויד וצוותו בלי להיוועץ בו כלל. "מה שהפתיע אותי אצלו לא היתה העובדה שהוא הסכים לעשות זאת", משחזר דיוויד. "ידעתי שהוא יהיה מוכן, כי השורות נכתבו עבורו. אבל הופתעתי עד כמה הוא היה חד באלתור. הוא הצליח להמציא שורות נפלאות במקום, אחת אחרי השנייה. בקושי הצלחתי לעבור בשלום את הסצנה איתו".
אחרי שידור הפרק, התקשר אל פוקס חברו, דניס לירי, ואמר לו: "אתה חייב לעשות קומדיה או משהו על פרקינסון, זה פשוט מונח שם'".
חוסר היכולת לצפות את התסמינים ואובדן השליטה על התנועות חייבו אותו לשנות את גישתו למשחק. אולם הוא משוכנע שבעצם זה מה שסייע לו להיות יותר נוכח בסצנות מאשר בעבר. "נהגתי להיות עצבני, לשבת בחדר ההלבשה ולהשתגע מדאגה בקשר לסצנה שעומדים לצלם. תמיד הייתי מלא חרדה מהרגע שבו יגידו 'אקשן'. מה אעשה? ומה יעשה השחקן השני? ואיך אגיב? אבל כיום אני פשוט חושב, אוקיי, מה עומד לקרות? אם קורה משהו, אני מגיב אליו, ואם לא קורה, אז אני לא מגיב. אני לא דואג בנוגע למבט שאני עומד לנעוץ במישהו, כי כשאגיע לשם, אולי לא אהיה מסוגל לנעוץ את המבט הזה או לעשות את הדבר ההוא או להזיז את הכוס ההיא".
אתגר המשחק הגדול ביותר שלו בשנים האחרונות היה בסידרה "הצילו", שם ליהק אותו לירי כדמות של יריב רומנטי מריר, המרותק לכיסא גלגלים. "מייקל רצה לעשות משהו אפל", נזכר לירי, "וכשהוא שמע שיצטרך להיות מרותק לכיסא גלגלים, הוא מייד אמר 'הי, תודה שכתבת תפקיד שבו אני צריך להיות לגמרי ללא תנועה'. עניתי לו: 'אתה רוצה לזכות באמי המזורגג או לא?' אז הוא שתק, וזכה באמי".
כשפוקס מסתובב סביב המוניטורים, רוכן על פני שורה של כיסאות במאי שעליהם הלוגו "מייקל ג'יי פוקס", בטסי ניגשת לומר שלום. "הדרך שבה את מתכופפת לנשק אותי כל כך מלאת חן", הוא אומר לה. כמו השחקנית הראשית השנייה בסידרה, קייטי פינראן, שמגלמת את אחותו, ברנדט גבוהה ממנו. "אמרתי להם שזה לא משנה לי", אומר פוקס. "ואם זה כן היה משנה לי? זה עדיין לא היה הופך אותי לגבוה יותר".
בערב שלאחר מכן צוות השחקנים והסגל עוברים לזירת הוקי קרח סמוכה באזור החוף של מנהטן, לצילום מתוזמן היטב בלוקיישן חיצוני. זהו אחד הימים החמים ביותר של השנה, יותר מ־30 מעלות, אבל כאן בפנים ממש קר. הפקת הסידרה סגרה את המגרש כדי לצלם רצף של סצנות שבהן פוקס וכמה אבות אחרים משחקים הוקי במקום הקבוצה של הילדים שלהם.
כשהניצבים המגלמים את תפקידי קבוצת הילדים גולשים ויוצאים מזירת הקרח, פוקס יושב על הספסלים, עם מקל הוקי ביד אחת והתסריט באחרת. הוא חובב נלהב של הוקי כל חייו, ומשתוקק כבר לצאת לזירה. לא עובר הרבה זמן לפני שהוא, בתירוץ של "תרגול", נועל את המגלשיים ויוצא לזירה, בחולצת טי אפורה, בג'ינס וללא שום הגנה לראשו. הוא מתחיל לגלוש בכיף. הראשים בכל האולם מסתובבים לעברו ומביטים בו בשקט המום. הוא נע בחן ובקלילות, מבצע חצי מעגל סביב האורות והמצלמה החוסמים פינה של הזירה. הנוחות שלו על הקרח היא מוזרות נוירולוגית - התנועה הבלתי פוסקת הופכת את הגלישה לפחות מעיקה על מוחו מאשר הליכה או לבישת חולצת כפתורים. אבל לרגע אחד, כשהוא גולש ומתחיל לפתח מהירות, זה נראה כמו נס, מראה יפה לא פחות משקיעת השמש בחוץ על נהר ההדסון.
ואז פוקס לוקח סיבוב חד מדי, נופל בחוזקה, ונוחת על הגב. יש שבריר שנייה של אימה משותפת לכולם, לפני שהוא קם על רגליו, שלם וללא פגע ("הישבן שלי ספג את המכה", יאמר מאוחר יותר). כולם מתעלמים בנימוס מהרגע, חוץ משני אנשי צוות בקצה הזירה. אחד מהם זועק אליו: "אלוהים אדירים, מייקל. תחבוש קסדה לכל הרוחות!"
"אני לא יכול להסתכל על זה", אומר השני. "בדיוק ראיתי את צ'ק השכר שלי יורד לטמיון".
פוקס ממשיך לגלוש, עכשיו תוך כדי דחיפת דסקית ברחבי הזירה. אחרי שני ניסיונות, הוא מצליח לחבוט אותה בכוח למרכז הרשת. "פיספסתי פעמיים", הוא אומר בתסכול אמיתי כשהוא יורד מהזירה.
הוא לא מוותר לעצמו, והוא נהנה מאוד לתעתע בציפיות שיש לסביבה לגביו. לפני זמן קצר, במפגש שערך עם יו"ר אמזון, ג'ף בזוס, ניסה את כוחו בירי בצלחות חרס. "זה היה אחד הרגעים הגדולים בחיים שלי", הוא אומר בחיוך. "עמדתי עם רובה טעון בידיים, וסביבי קבוצה של אנשים המסתכלים עלי ושואלים את עצמם 'איך, לכל הרוחות?' ידעתי שברגע שהצלחת תעוף לאוויר, אהיה מרוכז ויציב ואוכל לירות בה. וזה בדיוק מה שקרה, פוצצתי אותה כבר בירייה הראשונה".
תופס טיגריס זועם בזנב
למעט המחלה חשוכת המרפא המקננת בגופו, פוקס בכושר מעולה, הודות לתרגילי פילאטיס, דיאטה קפדנית, צעידות ארוכות עם הכלב הדני המעורב שלו, גאס, ואהבה גדולה למשחק הגולף, שנרכשה בשבע השנים האחרונות. סקס, לטענתו, הוא כלל לא בעיה, למרות ש"תמיד קיימת השאלה מי יהיה יוזם התנועה עצמה".
"כשהתאוששתי מהתדהמה שאפפה אותי אחרי האבחון, הבנתי שעלי להקפיד על בריאותי. אני יודע שאני מחזיק טיגריס זועם בזנבו, ואם לא אקפיד כל הזמן לשים לב, הוא יטרוף אותי. לכן עלי להישאר תמיד בתשומת לב מלאה - ראיתי אנשים שהפסידו במאבק הזה משום שוויתרו. ולמרות שאין לי ניסיון כזה, אני יכול לראות בעיני רוחי בדיוק מה יקרה אם אניח לעצמי להתכנס בתוך עצמי. למרות שמחלת הפרקינסון מתמקדת בעיקר בתנועה, השלב האחרון של המחלה הוא להיות קפוא. אז ככל שאניח לזה לקרות לי, כך אהיה יותר תקוע במצב הזה ולא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור".
חלק מהרגליו הרעים היו קשים לזניחה יותר מאחרים. העישון, למשל. בסרט "בחזרה לעתיד" בנה עבורו צוות האביזרים מעמד של מאפרה, כדי שיוכל להצית סיגריה ברגע שהסתיים טייק; בסט של "קשרי משפחה", אזור הכניסה שלו למטבח המשפחתי היה מרוצף במאות בדלי סיגריות.
מתוך "קשרי משפחה"
הפרקינסון הכריח אותו להפסיק לעשן לתקופה מסוימת בשנות התשעים, אבל לא מסיבות בריאותיות. "כמה פעמים, כשהוא היה בבית, הסיגריות פשוט עפו מהידיים שלו כשהזרועות שלו השתגעו", נזכר לירי. "כך שלא רק שהיתה סיגריה דולקת זרוקה במקום כלשהו בבית, אלא שהוא גם לא ידע בכלל איפה היא".
בשנת 2001, אחרי שפוקס פיתח שליטה טובה בסימפטומים שלו, נזכר לירי איך הוא נכנס למסיבה, "הטיח בשולחן חבילה של סיגריות מרלבורו ואמר: חזרתי, אני יכול לעשן שוב". בהמשך נגמל לצמיתות, אולם הוא עדיין לועס מסטיק ניקורט.
הכמיהה לאלכוהול, מאידך, כבר עזבה אותו לפני זמן רב. "לפעמים אני מאבד את שיווי המשקל שלי, לפעמים אני לא מצליח לדבר ברור והמילים נבלעות, לפעמים אני נתקל בקירות, לפעמים אני לא יכול לזכור את שמו של מישהו. אז למה שארצה לייצר מצב כזה באופן מלאכותי?"
רק להישאר בתנועה
פוקס ירש את חדר ההלבשה שלו באולפני סילברקאפ מאלק בולדווין - התוכנית החדשה מצולמת באותו אולפן ששימש את "רוק 30" במשך שבע עונות. גם הווארד סטרן השתמש בחדר ההלבשה הזה לצורך צילומי הסרט "פרטים אינטימיים". "כך שבחדר הזה יש אנרגיה עצומה", אומר פוקס כשהוא יושב מול טלוויזיה בעלת מסך ענק, המכוונת לערוץ הספורט. שבועיים עברו מאז פגישתנו האחרונה, ופוקס בילה שבוע נופש בחוף עם שתי בנותיו - ואליהם הצטרפה גם ג'ולייט גוגלייה, המגלמת בסידרה את בתו.
יותר משלושים שנים של תהילה, ופוקס הצליח להימנע מכל דבר שמזכיר אפילו במעט התפרצות זעם פומבית. זה לא אומר שאין לו מזג לוהט, ולעיתים הוא מאבד את הסבלנות. בעבר פורסם, למשל, מקרה שבו איבד פוקס עשתונות לאחר שנהג מונית התנהג בגסות לאשתו. בשנת 2006, כשראש לימבו טען שפוקס מגזים בסימפטומים שלו כשהוא מופיע בקמפיין למען מועמדים שתמכו במחקר תאי גזע, התגובה הציבורית של השחקן היתה דיפלומטית ומאופקת, אבל בין חבריו הוא היה פחות מאופק.
"הצד השני של אישיותו הציבורית לפעמים צף על פני השטח" מספר לירי. "כשהיינו בין חברים, הוא ירד על לימבו וקרע אותו לגזרים. זה היה מצחיק והוא לא עצר באדום, אבל לא היה מוכן שהציבור ישמע אותו כך. החלק הזה בהחלט קיים בתוכו, כמו גם התסכול מהמחלה, ולא משנה כמה טוב הוא מתמודד איתה. למייק תמיד היה צד אפל בתוכו. זה אחד הדברים שהופכים אותו למצחיק כל כך".
כשפוקס הקים את הקרן שלו, בשנת 2000, הוא טען שתרופה לפרקינסון יכולה להימצא תוך עשור. "זאת לא היתה סתם אופטימיות", אומרת דבי ברוקס, המייסדת־שותפה של הקרן, "המדענים אמרו אז כל הזמן שזה אפשרי". אך הטיפולים שנראו אז מבטיחים עדיין לא הניבו תוצאות, והקרן של פוקס מקדמת מסלולי מחקר אלטרנטיביים. "מעולם לא היה מדובר במציאת תרופה עבורו", מדגישה ברוקס. "פוקס דחק בנו לממן מחקר תיאורטי שעלול לא להניב תוצאות במשך שנים. הוא אף פעם לא חושב אם זה יציל את החיים שלו".
מהלך המחלה עשוי להיות שונה מאוד עבור כל חולה, ומשום שמצבו של פוקס טוב בהרבה מכפי שמישהו היה יכול לנחש, רופאיו הפסיקו לתת תחזיות. פוקס, מצידו, נשבע כי אינו דואג בנוגע לעתידו ואפילו אינו חושב על כך. "אמרות השפר והפתגמים שאני זורק ככה, כלאחר יד, הם פיסות חוכמה שצברתי בעמל ובסבל רב. ואחת מהן היא שאם אתה מדמיין את התסריט הגרוע ביותר והוא מתרחש - הרי סבלת ממנו פעמיים. אין ספק שדברים קשים יכולים לקרות, אם תצפה להם ואם לא. אתה פשוט לא יכול לדעת מתי זה יקרה, כמה מהר, ומה המשקל שיהיה לזה. כך שאין טעם לנסות ולצפות מראש את מה שיתרחש".
בעוד אנו מדברים, הוא מתחיל לחוש גל של סימפטומים חזקים. "זה הכי גרוע שיכול להיות", הוא אומר כשהלסת שלו מתכווצת באי נוחות. גופו מתקשח ורועד בו בזמן, כאילו הוא חווה רעידת אדמה מקומית ממוקדת. זרועו הימנית זזה ללא הפסק. הוא נעמד, לוקח עוד כדור, ומתחיל לצעוד בחדר הלוך ושוב, טכניקה המסייעת לו להתגבר קצת על הסימפטומים. "גיליתי שאם אני נמצא בתנועה, התחושה קצת יותר טובה".
בתנוחה כפופה, ועדיין תוך כדי צעידה, הוא ממשיך לדבר. "גם הרגעים האלה הם בעלי ערך רב. אני לא מבטל אותם. לפני כמה זמן, מישהו סיפר לי על מכר חולה פרקינסון, שמסרב לצאת מהבית כי הוא לא מוכן שמישהו יראה אותו ככה. ועל זה אני אומר: איך ככה? כפי שאתה? זה לא כל כך גרוע. זה פשוט מצב אחר, שונה. אני כבר לא יודע מהו המצב הנורמלי; המצב הנורמלי שלי הוא זה. דווקא החלק הרגוע הוא המצב הלא טבעי, שמושג באמצעות השימוש בתרופות".
הוא נוטל עוד תרופות, אבל תנועת הזרועות שלו לא נרגעת אלא דווקא מתעצמת. העיניים הכחולות שלו הופכות לפתע משותקות, בוהקות ונוקבות. "השורה התחתונה של כל הזבל הזה היא שהחיים שלי טובים יותר משהיו", הוא אומר תוך כדי צעידה, "משום שיש לי גישה לכל האמיתות הללו, וגישה לרגעים האלה, שבהם אני מוותר לעצמי ופשוט אומר לעזאזל הכל.
"מה שכתבתי בספר הראשון שלי עדיין נכון: אילו הייתי נכנס לחדר שבו היו אלוהים, או בודהה, או ביל גייטס, או סרגיי ברין, או כל אחד שיכול היה לגלות דרך לבטל את המחלה שלי, אני לא חושב שהייתי מבקש את זה. משום שאז לא הייתי עובר את מה שעברתי, ולא הייתי זוכה בהתנסות שבה זכיתי. אחרי הכל, אני עדיין יכול לעשות את מה שאני רוצה. אז מה בדיוק הבעיה?"
(מאנגלית: אסנת נאור)
shishabat@israelhayom.co.il* * *
זה לא אתה, זה הפורמט
הבעיה המרכזית עם הסידרה החדשה של מייקל ג'יי פוקס נעוצה כנראה בעובדה שזאת סידרה של מייקל ג'יי פוקס. הוא הכניס את המחלה שלו לתוך סכמת סיטקום ממוחזרת, ולא פלא שכבר עם פתיחת העונה הזדרזו המבקרים להצהיר כי הסקרנות לצפות בחולה הפרקינסון המפורסם בעולם לא יכולה להחזיק את הצופים למשך זמן, כל עוד מדובר בקומדיה מתנחמדת, שלא מצליחה להצחיק.
"מייקל" נושאת את שמו של הכוכב הראשי, אף על פי שהוא לא מגלם את עצמו, אלא כתב חדשות ניו־יורקי שחוזר לטלוויזיה. העלילה עוקבת אחרי משפחתו הטלוויזיונית, והיא למעשה סיטקום משפחתי פשוט ונדוש. בראיון למגיש הרדיו הווארד סטרן הסביר פוקס כי ממילא כולם היו מכנים את התוכנית "הסידרה של מייקל ג'יי פוקס", ולכן נבחר השם הזה.
אגב, באותו ראיון הוא סיפר בבדיחות הדעת כי אחד היתרונות שברעידות ממחלת הפרקינסון בא לידי ביטוי כאשר הוא מענג את עצמו. ואולי דווקא סוג כזה של הומור פרובוקטיבי ולא מתנצל היה מציל את "מייקל", שהוכתרה ככישלון כבר בשלב מאוד מוקדם של העונה. אחרי הכל, כשהופיע לפני שנתיים וחצי בפרק של "תרגיע" וצחק על הפרקינסון, קיבל פוקס מועמדות לאמי.
ממש מולו, באותה משבצת שידור, שיבצה CBS כוכב מתקמבק אחר: רובין וויליאמס עם "המטורפים", שקוטפת אחוזי צפייה כפולים ואף משולשים מפוקס, והותירה אותו חסר כל סיכוי אפילו לתת פייט במאבק על הרייטינג. הסידרה שלו נתפסת כהחלטה אומללה של NBC, שלאחרונה הכריזה על סידרה בפורמט דומה עבור ביל קוסבי. המבקרים טוענים כי ברשת עדיין מתקשים להבין שסידרת דגל של כוכב עבר, פופולרי ככל שיהיה, אינה ערובה לרייטינג גבוה.
אם "המטורפים" של וויליאמס היא אחת ההצלחות הקומיות הגדולות של עונת השידורים הנוכחית, נדמה כי "מייקל" היא פלופ שימיו ספורים. עדיף היה לפוקס לוּ ניסה לאתגר את עצמו, כמו בדמות שגילם בסידרה "האישה הטובה". שם הוא לפחות מצא קהל אוהד שצפה בו.
דודי כספי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו