כאשר צ'ארלס דרווין פרסם את תיאוריית האבולוציה, לפני 186 שנה פחות כמה ימים, הוא היה מודאג מאוד מה"חורים" ברשומות מאובנים. הוא חשש שהשינוי ההדרגתי שהתיאוריה שלו ניבאה לא יהיה ניתן לזיהוי ברשומות המאובנים בשל העובדה שקיימים בהן פערים משמעותיים – עובדה שרבים מהמתנגדים לתיאוריה, ביניהם יהודים שראו בה כפירה בסיפור הבריאה, טרחו לחגוג עליה בציינם כי לא נמצאו מספיק ראיות לקיום שלבי ההתפתחות בין קוף לאדם, לדוגמא. אולם, מחקר חדש מראה שהחשש של דרווין היה מוגזם, ושהמדע המודרני התגבר די בקלות על האתגרים שהציבו הפערים בממצאי המאובנים. נעזרנו בשלב הבא של האבולוציה – הלוא היא הבינה המלאכותית Claude – כדי ללמוד איך הפחד הגדול של דרווין הפך ללא יותר מרעש רקע בעבודתם של מדענים בימינו, כ-140 שנה לאחר מותו.
מאובנים משמשים לשחזור ההיסטוריה האבולוציונית – אך לא כל בעלי החיים והצמחים הופכים למאובנים, ורבים מהמאובנים נהרסים לפני שאנחנו מוצאים אותם. כתוצאה מכך, רשומות המאובנים מכילות פערים, ואינן שלמות, וחסר לנו מידע רב הדרוש לשחזור ההיסטוריה האבולוציונית. צוות של חוקרי משקעים וסְטְרָטיגרפיה (המדע העוסק בתיארוך שכבות קרקע וסלע) מהולנד ובריטניה בחן כיצד חוסר השלמות הזה משפיע על שחזור ההיסטוריה האבולוציונית. להפתעתם, הם גילו שחוסר השלמות עצמו אינו בעיה כה גדולה כפי שחשבו בעבר.
ד"ר ניקלס הוֹמַן מאוניברסיטת אוּטְרֶכט, שהוביל את המחקר, מסביר במלים פשוטות: "זה כאילו שיהיה חסר לך חצי סרט. אם חסר לך החצי השני, לא תוכל להבין את הסיפור – אבל אם חסר לך כל פריים שני, אתה עדיין יכול לעקוב אחר העלילה ללא בעיות". לדבריו, המחקר מצא שמה שחשוב אינו עצם קיומם של הפערים, אלא העובדה שיש בפערים הללו סדירות – כלומר, אין תקופות ארוכות מאוז ללא זכר, כך שאפשר לחבר את השאריות שנותרו בכל כמה זמן כדי לשחזר את ההיסטוריה האבולוציונית באופן סביר מאוד.
החוקרים השתמשו בסימולציות מחשב של תהליכים גיאולוגיים בקני זמן ארוכים יותר מכל רשומה היסטורית כדי לבחון את ההשפעות של חוסר השלמות. הם שילבו סימולציות של מצבי אבולוציה שונים עם משקעי משטחים קרבונטיים (מעין מדפי משקעים בשולי היבשות) כדי לבחון עד כמה טוב ניתן לשחזר את מצב האבולוציה מסדרות זמן של מאובנים.
התוצאות מראות שהחשש של דרווין היה לא מוצדק. תיאוריית האבולוציה שלו הוכיחה את עצמה כעמידה בפני חוסר הרצף ברשומות הסלעים. נתוני מאובנים מהעבר הרחוק – למרות שאינם שלמים – תומכים בהבנה שלנו את האופן והקצב של האבולוציה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו