למי לא היה דוד, קרוב או רחוק, שבכל מפגש משפחתי היה מכנס סביבו כמה ילדים קטנים ובאורח פלא מזיז את האוזניים שלו? זה אולי נראה כמו כישרון נדיר ומוזר, אבל מאחורי היכולת הזו עומדים שרירים במערכת הגוף שלנו, ועל פי סברה מדעית חדשה - יש לה משמעות נרחבת יותר מאשר טריק חביב למסיבה משעמת.
היכולת להזיז את האוזניים קשורה לשלושה שרירים קטנים שנקראים "השרירי האוריקולריים". כל אחד מהשרירים האלה אחראי על תנועה שונה של האוזן: אחד מושך אותה קדימה, אחר מרים אותה מעט, והשלישי גורם לה להימשך לאחור. שילוב התנועות האלה יוצר את מה שאנחנו מזהים בתור "הזזת אוזניים".
למרות שלכולם יש את השרירים האלו, לא כולם יכולים לשלוט בתנועות הללו ולהזיז את האוזניים בצורה רצונית. למעשה רק כ-20 אחוז מבני האדם יכולים לשלוט בתנועות אוזניהם.
אז מה גורם לכך שרק חלק מהאנשים מצליחים להזיז את אוזניהם? תשובה מוחלטת אין, אבל מה שברור הוא שהיכולת הזו לא נובעת רק מגורמים גנטיים.
אבא לא מזיז - הילדה דווקא כן
מחקרים מצביעים על כך שהיכולת להזיז אוזניים אינה עוקבת אחרי דפוסים גנטיים פשוטים כמו תכונות אחרות, כגון רגלי לשון או נמשים. במחקר שנעשה ב-1949 נמצא כי אנשים שאין להם היכולת להזיז את האוזניים יכולים להוליד ילדים שיכולים לעשות זאת. כלומר, הגנטיקה לבדה לא מסבירה את התופעה.
הסיבה האמיתית עשויה להיות קשורה למבנה המוח שלנו. היכולת לשלוט בשרירי האוזן תלויה במסלולים עצביים במוח, וכנראה שלחלק מהאנשים יש שליטה מודעת על המסלול העצבני המוליך לשרירי האוזן. במילים אחרות, זה לא שאין לנו את היכולת הפיזית להזיז את האוזניים – אלא שלמוח שלנו אין את הגישה להפעיל אותה באופן רצוני.
מחקר שבוצע ב-1995 מצא כי יש יותר גברים מאשר נשים שיכולים להזיז את שתי האוזניים בו-זמנית, מה שמצביע אולי על הבדל מגדרי ביכולת הזו.
נראה שהזזת האוזניים היא תכונה שאיבדה את חשיבותה לאורך האבולוציה. בעבר, תנועת האוזניים שימשה בעלי חיים כמו כלבים וחתולים למעקב אחרי צלילים, אך אצל בני אדם, השמיעה הפכה לפחות קריטית לצורך הישרדות. כך, השרירים האוריקולריים הפכו ל"תכונה וסטיגיאלית" – משהו שהיה שימושי פעם, אך איבד את תפקידו בתהליך אבולוציוני.
יש גם חוקרים שטוענים שגם אנשים שאינם יכולים להזיז את אוזניהם יכולים ללמוד לעשות זאת באמצעות אימון. כלומר, לנסות להניע את שרירי הפנים בזמן שהם מתבוננים באוזן באמצעות מראה ולהבין אילו תנועות גורמות לה לנוע.
ריכוז ומאמץ נפשי
יש מי שמאמין שליכולת הזו יש דווקא יתרון פוטנציאלי. פרופ' ג'רום מאלר, נוירולוג מאוניברסיטת מונאש באוסטרליה, מציע כי הזזת אוזניים עשויה לשמש ככלי לשיקום חולים שסבלו מפגיעות מוחיות, שכן התנועה דורשת ריכוז ומאמץ נפשי. מדובר בתהליך שמקדם פלסטיות עצבית – היכולת של המוח לשנות את קשריו העצביים ולהתאושש אחרי פציעות. אם השערה זו אכן תאומת מחקרית, אולי נוכל לראות בעתיד שיקום מוחי שעושה שימוש כלשהו ביכולת להזיז את האוזניים.
כך או כך, בפעם הבאה שתראו מישהו שמצליח להזיז את אוזניו, תזכרו שזה לא רק טריק נחמד להדהים ילדים, אלא גם דרך אפשרית למוח בריא יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו