לי קרסלי בוודאי לא האמין למזלו הטוב כשהתברר למרבה ההפתעה שלהתאחדות האנגלית לא הייתה תכנית מסודרת להחלפתו של גארת' סאות׳גייט, למרות שהמאמן היוצא רמז לא מעט פעמים שיעזוב את התפקיד גם אם אנגליה תזכה ביורו. למעשה, במיוחד אם אנגליה תזכה ביורו.
החוסר באיזשהו ניסיון משמעותי? הוא בוודאי ידע איך סאות׳גייט קיבל את התפקיד. סם אלרדייס התגלה גם כחתיכת סנסציה, כמי שמחלטר בייעוץ לגורמים מושחתים וסאות'גייט מונה והשאר היסטוריה. סאות'גייט ניהל את ענייניו בתבונה והגיע פעמיים לגמר היורו. רק מלך סנילי לא יבין שמגיע לו תואר אצולה.
וכאן, חשב לעצמו קרסלי, מסתיים החלק הקשה. הרי אין שום בעיה לזכות עם אנגליה בגביע העולם. איך עושים את זה? זה כתוב באינטרנט וגם עיתונים! רק תפתח עם קול פאלמר, פיל פודן וג׳וד בלינגהם ביחד באותו הרכב, והגרמנים והספרדים ישקלו לא להתייצב כלל לטורניר.
הופעת הבכורה של נבחרת החלומות הזו אכן הגיעה. ונבחרת יוון, שעל פי דרוג פיפ״א היא בהחלט אחת מ-48 הנבחרות הטובות בעולם, ניצחה את אנגליה בוומבלי. וגם אם זה היה בזמן פציעות זה היה לגמרי בצדק ועל פי מהלך המשחק.
יש דבר אחד שהוא עוד יותר משעשע מהתחושה של האנגלים, שחוזרת כל כמה שנים, כשיש להם סגל מאד מיוחד, וזו התחושה שלהם שגם אם זה היה נכון, זה אמור לשנות במשהו. לצרפת יש סגל טוב משל ספרד. לגרמניה אף פעם אין את הסגל הכי טוב. ברזיל מביכה כבר תקופה ארוכה. הסיבה היא, פרסום ראשון ובלעדי, שכדורגל הוא משחק קבוצתי.
הדיון באנגליה סביב הנבחרת הוא תמיד פרסונלי ולעולם לא סביב סגנון המשחק או השיטה. או שיטת המשחק. המצב הנוכחי לא שונה מהשנים 2005-2020 כשהלחץ היה על המנג׳ר לשלב את פול סקולס, סטיבן ג׳רארד ופרנק למפארד בהרכב.
כולם שחקנים נפלאים באמת - אבל לא יכולים לשחק באותו הרכב בכדורגל בינלאומי. סקולס, שלפחות הספרדים חשבו שהוא הטוב ביותר, נשלח לאגף והחליט לא להיות חלק מהקרקס הזה ולפרוש מהנבחרת. עם למפארד וג׳רארד אנגליה הצליחה לא להעפיל ליורו בו הספרדים דווקא זכו בו.
אני קורא בעיתוני לונדון במהלך הצום שהבעיה איננה במאמן אלא במשהו רקוב בין השחקנים (למשל ג׳ונתן ליו ב"גרדיאן"). אינני יודע מאיפה בדיוק מגיע העיסוק האובססיבי הזה בשחקנים על פני שיטה או מאמן. השורשים נמצאים אולי בימים בהם נבחרת אנגליה התנהלה בדומה לנבחרת הקריקט, עם ועדת סלקטורים מלבד מאמן לאומי. בהחלט הליך הגיוני בקריקט שהוא ספורט חצי אישי אבל טירוף מוחלט בכדורגל.
בריאן גלנוויל, העיתונאי היהודי-אנגלי האגדי, נתן לי פעם הסבר די מרתק. כענף מעמד הפועלים כדורגל תמיד רחש בוז מסוים לטקטיקה בעוד באירופה שורשי הענף היו דווקא במעמד הבינוני. שימו לב שבאולפני הטוק-ספורט באנגליה רוב מוחלט לשחקנים על פני מאמנים. הסברים נחמדים, חומר קריאה נחמד להתעמק בו, אבל מועדוני אנגליה הגדולים, מנצ'סטר יונייטד וליברפול וכיום מנצ'סטר סיטי ואחרות, בנו את עצמם סביב מנג'רים אגדיים. זו ספציפית בעיה של הנבחרת.
נושא אחד שלא נראה שממש מטריד מישהו - למה ההתאחדות לא ממנה לסאות'גייט מחליף קבוע? נראה שיש איזשהי תקווה שלי קרסלי יסתדר, שהנבחרת תשחק סביר ואז יוכלו לעסוק בשאלה למה הוא לא שר את ההמנון (הוא אירי). תאורטית, אין יותר אידיאלי למנג'ר להתחיל את דרכו בדרג ב׳ של ליגת האומות וללמוד בהדרגה את הסגל ולעשות ניסויים. צרפת למשל בוחנת השבוע אם על כדור הארץ היו חיים לפני קיליאן אמבפה. זה אולי קרקס, אבל כשמגיע טורניר רציני צרפת לרוב די מאורגנת על השאלה איך ומי ישחקו.
אופטימיסטים מושבעים חשבו "שבטח שיש איזה מועמד ופשוט לא ממנים אותו כרגע". הם למדו השבוע שיורגן קלופ לקח את תפקיד "האחראי הכללי על כדורגל בקונצרן רד בול". גרהם פוטר ולחילופין תומס טוכל יושבים בבית, אז כנראה שהם לא התחליף. מי יודע: אולי התכנית היא להוריד את סיטי לליגה הרביעית על עבירות פיננסיות ואז לחטוף את פפ גווארדיולה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
