זה הזמן בשנה בו גופי תקשורת שונים בעולם בוחרים את ספורטאי השנה. וזה תמיד מעניין לראות את הקריטריונים השונים. כי בספורטאי השנה, בניגוד לשחקן הכדורמים של השנה, אנחנו משווים תפוזים לענבים וקובעים אם לקשר 6 ספרדי הייתה שנה יותר מוצלחת ממשוכנית אמריקאית.
ה-BBC בחר לאישיות הספורט הבריטית את קילי הודג׳קינסון, האלופה האולימפית ב-800 מטרים, ואת שחקן הדארטס לוק ליטרב מקום שני. ואם שני אוהדי מנצ׳סטר יונייטד בשני המקומות הראשונים, הכל בסדר. לכוכב הספורט הלא בריטי הם בחרו את ארמנד דופלנטיס ולך תתווכח עם זה, אבל אני רק שאלה: למה לא דופלנטיס כל שנה?
בינלאומיים אבל פרובנציאלים: 12 פעמים ב-40 השנים האחרונות התואר הלך לטניסאי או טניסאית ותמיד זה מי שזכה באותה שנה בווימבלדון. אין טעם להתאמץ בסלאמים האחרים. פה מגיע ציון לשבח לל׳אקיפ הצרפתי ולבחירה שלו ״באלוף האלופים״ (נפרדת לשני המינים העיקריים כרגע): הם נתנו לפדרר, ג׳וקוביץ׳ וסרינה וויליאמס את הפרס גם בשנים בהם אלו לא ניצחו בפריז.
מגזין טיים בוחר את איש או אשת השנה בספורט מאז 2019. הזוכה המאד ראויה השנה היא קייטלין קלארק ובשנה שעברה זה היה ליאו מסי, אבל לפני כן שחקן הבייסבול ארון ג׳אדג׳, לברון ג'יימס ונבחרת הנשים של ארצות הברית בכדורגל. כלומר מין יומרה להיות בינלאומיים אבל לא באמת לדעת מה קורה בעולם מחוץ לארצות הברית.
חשוב תמיד לראות פרספקטיבה שהיא מחוץ לארצות הברית, בריטניה, צרפת וכו׳ ובלי מגבלות שפה ופרוגרס. אז בדקתי למי ניתן בכל שנה הפרס של סוכנות הידיעות הפולנית. אז ככה: רשימה די דומה לכולם, קצת ג׳וקוביץ׳, קצת רונאלדו, קצת המילטון, גם נדאל ומודריץ׳ ופדרר במקומות גבוהים. אבל יש שתי הפתעות, לא הכי מרעישות: איגה שוויונטק ורוברט לבנדובסקי הפולניים זכו בפרס. הפרס לשני המינים אבל שוויונטק היא המקרה היחיד בעשור וחצי בו אישה סיימה בשני המקומות הראשונים.
לסוכנות AP יש הפרדה מגדרית ביזארית. הפרס לגברים ניתן בכל ההיסטוריה של 91 שנים רק לספורטאי אמריקני או מי שמתחרה בארצות הברית (השנה שוהיי אוטאני). אלא אם חוזרים עד 1958 ומוצאים את הרץ האוסטרלי הרב אליוט, רץ 1500-מייל באמת ראוי בזמנו - אבל הוא הדבר היחיד אי פעם אליו שמתם לב מחוץ לארצות הברית? ואז בין הנשים ברשימות מופיעות נדיה קומנצ׳י ואולגה קורבוט והרבה טניסאיות זרות. אז יש גישה בינלאומית, אבל היא לנשים בלבד.
מה שמביא אותי לבחירה החשובה והמחייבת מכולן - שהיא הבחירה שלי. ספורטאי השנה שלי הוא מי שמנצח לא מעט אבל גם מפסיד בלא מעט אירועים חשובים. הוא זכה השנה בזהב האולימפי ב-5000 אחרי שנפל קורבן להפתעה ב-1500. הוא ספורטאי שלא אהבתי עד השנה, כי חשבתי שהוא פרובוקטור זול. עד שפגשתי ביאקוב אינגבריגטסן. זה היה באזור העיתונות בתחרות בקטוביץ׳, אחרי ששבר שיא עולם ב-3000 מטר. זה קריטריון חשוב: שפגשת את האדם אותו אתה בוחר, כדי שתוכל להעלות על זה פוסט באינסטה.
למה אינגבריגטסן? לא הרבה התעניינו בשיא העולמי שלו אותו יום כי דופלנטיס קבע עוד שיא עולמי במוט וקיבל על זה צ׳ק מיוחד. אז כשאינגבריגטסן חיפש עיתונאים לענות לשאלות הייתי שם די לבד ואמרתי לו ״ברכות יאקוב, אולי שאלה פשוטה, למה אתה רץ?״
״זו דווקא שאלה מצויינת״, הוא ענה (טוב, ברור עכשיו למה בחרתי בו), ״אני חושב שכל אדם מחפש את התחום הזה שהוא יכול להביא לשלמות. שזה נותן לו את השקט שלו״.
אז ברצינות: יאקוב אינגבריגטסן תמיד מנסה לקבוע שיא עולמי, למרות שזה שוב ושוב מביא לו הפסדים לא נחוצים, כמו באותו הפסד ב-1500 בפריז, כמו באליפות העולם בבודפשט שנה לפני כן. אבל יאקוב אינגבריגטסן קם, ובשני האירועים ניצח מיד אחר כך ב-5000.
בעולם בו כולם מחפשים שלמות ומאזן בלי הפסד, הוא רק מחפש הפסדים. הוא רוצה לשבור עשרה שיאי עולם - מ-1500 עד מרתון בכל מרחק אולימפי ולא אולימפי - במהלך הקריירה. כמה ימים אחרי אותה תחרות ניסה לרוץ חצי מרתון בקופנהאגן, נכשל קשות, ואמר ״זה יחכה עוד כמה שנים״.
אינגבריגטסן הוא רץ המרחקים והמרחקים הבינוניים המגוון של זמננו למרות שידוע שזה ענף שללבנים עדיף לא להתקרב אליו. ואינגרבריטסן רץ למרות הכאב. האב שהפך אותו לרץ אגדי גם התעלל בו בסיפור שמתגלגל בבתי משפט. הוא אמור לשנוא את הריצה על הכאב הזה אבל הוא אוהב.
הוא לא הרץ של הרוקי מורקמי אותו קוראים ההיי-טקסיטים בטיסה למרתון ונקובר. הוא אהרון קליינפלד, הרץ של דויד גרוסמן שלנו שכתב ״ואתה מכיר כל זאת ממאות המרוצים והתחרויות וריצות התענוג שלך, ואף שהלילה התנאים קשים ביותר, קשים מכל, אולי, אין להטיל ספק בנצחונך, כי הלילה תנצח את תשוקת הריצה עצמה״. למרות שהוא כנראה מהיר מקליינפלד.
טוב, אני כבר חופר, 2024 היא השנה בה התאהבתי ביאקוב אינגבריגטסן.
