מאז 7 באוקטובר היה נדמה שהספורט הישראלי, כמו שאר החברה הישראלית, נמצא בתהליך ריפוי. כמובן שהדברים היו תעתוע, לא החזיקו מים. קחו לדוגמא את מועדון בני סכנין, זה שלא שלח ולו נציג אחד להלווייתו של ליאור אסולין ז"ל, הקפטן היהודי הראשון של הקבוצה ומי שהביא במו רגליו את התואר היחיד שסכנין זכתה ותזכה בו אי פעם, גביע המדינה והביא אותה גם להשתתפות היסטורית בגביע אירופה. דווקא כי נרצח על ידי בני בליעל מוסלמים הייתה חשיבות עצומה לראות ולשמוע את אנשי סכנין, אבל הם נאלמו ונעלמו.
חשוב לזכור, אצטדיונה של סכנין קרוי דוחא, על שם הכסף הקטארי, שכמו שאנחנו רואים הגיע גם עד למשרד ראש הממשלה. וזה עוד לפני שדיברנו על שונא ישראל עזמי בשארה שהשתתף בטקס בו הודו לו על תרומתו ועזרתו לבניית האצטדיון.
הדו פרצופיות של סכנין כל הזמן הייתה שם אבל אנחנו, עיתונאי הספורט וחובבי הכדורגל שסולדים מ"לה פמיליה" לדוגמא, בחרנו לעצום עיניים. מי זוכר שמאזן גנאים, פעם מאמי לאומי, זרק ככה בקטנה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" שהוא גאה בשאהידים. מאזן חייך, אמר שהובן לא נכון ואנחנו מיהרנו לסלוח. נתנו לכדורגל לדבר.
על המהומות של האוהדים כבר הפסקנו לדבר. על העובדה שמוחמד אבו יונס מתלונן על זה שמאשימים אותו בכל דבר רק כי הוא ערבי כבר למדנו לסלוח ולהתייחס לעיתים בצחוק. באופן פרדוקסלי, דווקא האירוע עם הכרוז, שסיפק אמירות חמורות באשר ליחסים בין החטופים לשוביהם מחמאס, הוא כנראה רק עוד חוליה בשאלה שמעלה בני סכנין בקרב מי שרוצה בהצלחתה הספורטיבית ומעולם לא ניתן היה לחשוד בו בגזענות: האם סכנין היא חלק מהחברה והכדורגל הישראלי, או שמא היא בוחרת להשתמש במשחק הכדורגל כדי לחתור תחת ההסכמה הזאת שהכדורגל הוא מעל הכל? האם סכנין משתמשת בכדורגל כדי לפרק את מה שבנינו כאן בעמל רב במשך 78 שנה?
בספרו של טדי פסברג, "ערימה של חבר'ה על הדשא" (הוצאת כרמל), שראה אור לפני שנתיים, הוא מתאר את השנה בה התגורר בסכנין וליווה את העיר ואת קבוצת הכדורגל שלה. הוא מתאר עיר שסובלת מהבעיות הקבועות של החברה הערבית: אלימות, מחסור בתקציבים ויחס מפלה. ובעיקר הוא מתאר שם קבוצת כדורגל שמעולם לא רצתה להיות סמל למשהו שהוא מעבר לקבוצת כדורגל, אלא סתם עוד קבוצה שבאה לשחק על המגרש מבלי להביא עמה מטען פוליטי.
סכנין במרחק הזמן נכשלה במבחן הזה, לא רק כי ציבור חובבי הכדורגל היהודי ראה בה סמל לדו קיום ולאהבת המשחק ובהרבה מעשים שלה היא פשוט ירקה לו בפנים, אלא כי היא עצמה על מנהליה וחלקים רבים מאוהדיה, עשתה הכל כדי לנפץ את התדמית הזאת ולהוכיח שדווקא כן סכנין ראתה בכדורגל אקט פוליטי, נגד המקום בו צמחה. עכשיו המאבק על הדשא עומד להיות הרבה יותר קשה.
