לפני שניגשים לשאלה למה יש לא מעט מחאות אנטי־ישראליות בספורט האירי צריך לחרוג קצת מספורט ולהסביר את הבעיה של ישראל באירלנד. באיים הבריטים באופן כללי יש תחושה שישראל הוקמה בגלל הצהרת בלפור שנתנו הבריטים ב־1917. שהיא תוצאה של קולוניאליזם בריטי.
אז בצד האנגלי הרבה מאוד אנטי ישראליות נובעת מרגשות אשמה על פשעי הקולוניאליזם שביצעה בריטניה. בצד האירי, שהיה קורבן של הקולוניאליזם, זו הזדהות ממש. וזה לא עוזר שבלפור עצמו שנוא באירלנד בגלל ירי על מפגינים בתקופה שבה היה השר לענייני אירלנד.
סיבות לא לאהוב את ישראל קיימות בכל מערב אירופה. באירופה המערבית מהדורות החדשות שונות מאוד מאלו שאתם מקבלים בישראל, ובמרכזן היקף ההרס ומספרי ההרוגים בעזה. אבל כאן אירלנד קצת שונה: בעידן וביבשת שבהם הספורט שומר על ניטרליות כמעט פנאטית, הספורט האירי תופס עמדה אנטי ישראלית. מעמיד את עצמו בחזית.
מחאת נבחרת הנשים בכדורסל היא זניחה גם במושגים איריים, אבל 221 ספורטאים אירים חתמו על מכתב נגד ישראל. והסיבה דווקא אמורה להיות מובנת לישראלים שגדלו על הפועל-מכבי-בית"ר. באירלנד בהחלט מערבבים פוליטיקה בספורט. הצד הכי אנטי־ישראלי של הסקאלה הוא בענפי ספורט שכנראה אינכם צופים בהם. התאחדות הספורט הגאלית (GA) שמנהלת את שני ענפי הספורט הלאומיים - הפוטבול הגאלי וההארלינג - כשלעצמם אולי תופעת הספורט האותנטית והמרגשת באירופה. ענפים מלהיבים שמשוחקים באירלנד בלבד מול עשרות אלפי צופים על ידי שחקנים חובבנים, וקשורים בנפש הקולקטיבית של תנועת העצמאות האירית.
הסיבה נכתבה בדם. אחד האירועים המכוננים של תנועת השחרור "יום ראשון השחור" של 1920 - היה רצח 14 מפגינים על ידי מיליציות בריטיות במהלך משחק פוטבול גאלי בין דבלין לטיפררי באצטדיון הלאומי קרוק־פארק. בין הנרצחים היו שניים מהשחקנים.
האירועים הביאו לתקנה 27 המפורסמת. עד 1971 היה אסור לקיים משחקי ספורט בריטיים - כמו רוגבי וכדורגל - במתקני הספורט של ההתאחדות הגאלית התמיכה בפלשתינים במשחקי הפוטבול הגאלי רחבת היקף - דגלים, עצומות, קמפיינים של גיוס כספים ואפילו משלחת שיצאה לגדה המערבית עם כוונה לארגן שם משחקי פוטבול גאלי. לא כולם היו מרוצים.
הסניף האולסטרי של הליגה - שזה צפון אירלנד, שהיא חלק מבריטניה - אסרה על הנפת דגל פלשתין במשחקים ואוהד אחד נעצר. מייד החלה עצומה להחזרת דגלי פלשתין, שזכתה במהירות לעשרות אלפי חתימות. במכתב האנטי ישראלי של ספורטאי אירלנד מככבים בעיקר ספורטאים מהענפים הללו.
ישי אברהמי ורוי גולדין הם שני שחקני נבחרת ישראל ברוגבי צעירים ששיחקו העונה באירלנד. אחרי אירועי 7 באוקטובר ערכה הקבוצה שבה שיחקו מחווה לנרצחים ולחטופים ובאופן כללי הם נתקלו ביחס מאוד אוהד באת׳לון במרכז אירלנד שם הם משחקים. זה לא מפתיע. רוגבי הוא הענף הכי פחות "לאומני" במדינה.
ברוגבי אירלנד משחקת בנבחרת מאוחדת של הדרום הקתולי וצפון אירלנד שרובה פרוטסטנטית. באליפות העולם האחרונה אימץ הקהל העצום של הנבחרת כהמנון את השיר "זומבי" של הקרנבריז - שיר מחאה על רצח שני ילדים על ידי המחתרת האירית.
התרחקות של קהל הרוגבי מלאומנות אירית עוררה כעס במדינה, אבל הצד השני הוא כזה: הנבחרת האירית היא כרגע אדירה. בדרך לזכייה שנייה רצופה בשש האומות. ומנצחים צוברים פופולריות.בהקשר המלחמה בעזה: כמה שחקני עבר ברוגבי היו בין החותמים על מכתב המחאה נגד ישראל, ביניהם טוני וורד, בן לאב יהודי שהיה כוכב גדול בשנות השמונים. אבל שום שחקן עכשווי משמעותי לא היה שותף לעצומה.
באמצע נמצא הכדורגל. "הסנטימנט האנטי־ישראלי הוא חזק ובמשחקי הליגה האירית מונפים הרבה דגלי פלשתין", אומר לי דייל אודונל - עורך אתר אינטרנט פופולרי שעוסק במנצ'סטר יונייטד. אבל זה בדיוק העניין שאולי מבחין את הכדורגל מהפוטבול.
כדורגל מקומי זניח לחלוטין באירלנד, וכמעט כל העניין מרוכז בפרמייר ליג, עם הקו הנייטרלי, או בסלטיק (שהיא כנראה קבוצת הספורט הכי אנטי ישראלית באירופה). ברמה הבינלאומית הכדורגל מאוד תקיף בקו האנטי פוליטי, ודיווחים על המחאה האנטי־ישראלית של נבחרת הנערות האירית נבעו מקצת פראנויה בתקשורת הישראלית. "לדעתי יש כאן גם לחץ מהממשלה, שלא ממש מקיימת ניטרליות, ותנועה פופוליסטית פרו־פלשתינית. וזה יוצר לחץ", מוסיף אודונל.
האם זו אנטישמיות?
"חלק יגידו שכן, ובכל תנועה תמיד תמצא אנשים כאלו. אבל בעיקר זו בורות. באירלנד אין כמעט יהודים. חברים יהודים שלי במנצ'סטר הותקפו, אז אני מכיר את כל צדדי הסיפור. אבל אירים רבים לא יכירו".
דווקא קונור מקגרגור יצא בהתקפה על הממשלה שלו בעניין הילדה החטופה שהוחזרה.
"זה מפתיע אותי", אומר אודונל, "בין החסידים של מקגרגור בטוח תמצא הרבה תומכים בפלשתינים. אבל בדיוק מהסוג שיפסיקו לתמוך בהם אם יהגרו לאירלנד".
