בתחילת אפריל, שכבר היה ברור שפניו של ברק בכר לכוכב האדום בלגרד, התבקשתי לכתוב טור שבו אציג את האפשרויות שעומדות בפני מכבי חיפה, גל אלברמן ויענקל'ה שחר לאיוש העמדה הכי חשובה במערכת.
האופציה הטבעית הייתה רן בן שמעון, המאמן הישראלי הכי בכיר שלא עבד במכבי חיפה, אבל היה די ברור מהרגע הראשון שזה לא ילך לכיוון הזה, גם בגלל הלחץ הגדול שמשדר מאמנה (היום כבר לשעבר) של מ.ס אשדוד כשהוא עומד על הקווים, שפחות מתאים לקבוצה גדולה עם שחקנים מוכחים.
אופציה נוספת הייתה עוזר המאמן, גיא צרפתי, שהיה דומיננטי בצוות של בכר, אבל העדיף להמשיך עם הבוס שלו את המסע המשותף. האופציה השלישית הייתה מאמן זר, שזה הכי פשוט לזרוק מכיוון שהאופציות הן בלתי נגמרות. אבל כבר לפני חודש וחצי הערכתי שהבאת מאמן מחוץ לישראל תהיה בעייתית.
ההיסטוריה השלילית של מאמנים זרים בחיפה (ובשנים האחרונות, גם במכבי ת"א), העלויות הכלכליות העצומות של בניית צוות זר ובעיקר העובדה שמאמנים איכותיים לא ששים להגיע לישראל ולא רואים בה מקפצה לליגות גדולות יותר. ועם כל אלה, הבחירה במסאי דגו השמיטה לסתות ברחוב הספורטיבי והפתיעה גם אותי, למרות שאני אוהב את המהלך שעשה גל אלברמן.
החוכמה של אלברמן
אני לא אכנס כרגע להיסטוריה הקצרה של דגו כמאמן בוגרים, כי היא לא רלוונטית למינוי הזה. היו לו תקופות מוצלחות יותר או פחות, אבל הוא לא עבד בשום מקום שיש בו לחץ דומה לזה שהוא יחווה כשישב על כיסא הנהג בכפר גלים. הוא גם לא ניהל מעולם סגל מלא אגו כמו זה שיהיה לו בחיפה וכמובן שמעולם לא נאבק על אליפות, גם לא כשחקן. דגו נבחר לתפקיד כי הוא עבד במערכת בהצלחה כמאמן נוער, מה שאפשר לאלברמן לתהות על קנקנו מקרוב, לצפות ביכולות שלו לעבוד בצוות, לשפר שחקנים ולהתמודד מול קבוצות עדיפות במסגרת אירופית.
מכבי חיפה ידעה בעברה מאמני נוער שעשו את המעבר מנוער לבוגרים. רוני לוי היה כמובן הצלחה אדירה, עם שלוש אליפויות וגם אריק בנאדו עשה את אותו מסלול, הצליח בעונתו הראשונה וסיים את תפקידו אחרי עונה לא מוצלחת בעונה העוקבת.
אלברמן הבין, בחוכמה, גם מניסיונו באירופה כשחקן, שתפקידה של מחלקת נוער היא לא רק לגדל שחקנים, אלא גם להכשיר מאמנים ועשה מהלך מאוד אמיץ, כי במקרה של חוסר הצלחה וכזו יכולה להגיע מוקדם מאוד, כבר במוקדמות הצ'מפיונס (לדגו יהיו הרבה פחות ממאה ימי חסד), הזרקור יופנה בעיקר אליו.
לכן, התקופה הקרובה היא קריטית מבחינת הצלחת המהלך הזה. ריענון ושדרוג מהיר של הסגל, הגעה לתקופת ההכנה עם סגל שלם ככל האפשר ובעיקר בניית צוות אימון תומך וחזק עם זהות מקומית (בחירת עוזרי המאמן תהיה קריטית להצלחה), שייתן לדגו את המעטפת שתאפשר לו פתיחה טובה שתקנה לו עוד זמן כדי לבנות את הדרך שלו בתוך הקבוצה.
מבחינת המאמן הישראלי, הקיץ הזה התחיל בצורה מאוד מעודדת. שני מאמנים מוכשרים שצמחו במחלקות נוער ועשו שם עבודה נהדרת, קפצו לקבוצה הבוגרת (השני הוא אלי לוי באשדוד). אחרי שנים של דשדוש שפגעו קשות במעמד המאמן והפכו את המאמן לדמות חלשה, שחוטפת את כל האש, מתקפלת בפני הבעלים ובמשבר הראשון נזרקת מתחת לגלגלים.
כעת אנחנו מקבלים דור חדש של מאמנים (ברדה הוא דוגמא נוספת), חרוצים, חכמים, מודרניים, שצומחים בתוך המערכת ומפסיקים את המיחזור הבלתי נגמר של מאמנים גנריים שמחליפים קבוצות ללא קשר לעבודתם בקבוצה הקודמת ולא באמת משנים את תרבות המועדון שהם עובדים בו.
הכדורגל העולמי כבר נפתח מזמן למאמנים שלא היו שחקני עבר גדולים (או בכלל לא היו שחקנים) והחלו את דרכם מלמטה. יוליאן נאגלסמן, רוג'ר שמידט ותומאס טוכל הם רק חלק מהדוגמאות. האומץ של אנשי חיפה ללכת על קונספט כזה ולחשוב בצורה שונה, ראוי בעיניי להרבה הערכה. כולי תקווה שדגו ולוי יחוו עונה מוצלחת ויראו שאפשר וצריך לחשוב אחרת, כי זה ייתן תקווה לעתיד מוצלח לכדורגל הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו