סליחה, מחילה, כפרה

מחשב מסלול מחדש | גיא לוי

הקריירה שלי כשחקן וכמאמן לוותה בה רבה מאוד מקרים שבהם טעיתי, ובהרבה מאוד אירועים שבראייה לאחור היו שגויים. בשנים האחרונות מצאתי לנכון לפגוש אנשים מן העבר ולהכות על חטאי האגו, שהוביל את דרכי במשך שנים.

לאורך הזמן מצאתי גם את הפרספקטיבה להסתכל נכוחה על דרכי, ולהבין את חוסר התיאום בין הרצון שלי לעמוד בזכות עצמי לבין השימוש שעשיתי בקשריי האישיים. הכל נעשה כדי לפנות לעצמי את הדרך להצלחה. לא בכדי זכיתי על כך לביקורת, שפגעה בי והובילה ליצירת סטיגמה, שאכן הייתי ראוי לה, שהרי רבים הם המקרים שבהם נחלצתי בעור שיניי ובעזרת מקורביי מהתנהלות לא ראויה.

כשאתה צעיר אתה רוצה להתקדם ולהגיע אל פסגת ההר, אל שיא ההצלחה, ולשם כך עשיתי כל שהתאפשר לי וללא בחינת היחס אל האחר. מתוך המקום הזה הגעתי להחלטה לעצור ולעזוב את הכדורגל למשך כמה שנים. הייתי צריך ארגון עצמי מחודש.
אפשר לקחת כדוגמה את אותו ערב, לפני כמה שנים, שבו השתתפתי בתוכנית סיכום השבת בערוץ הספורט. בשיר פובליציסטי טענתי שפיטוריי מהפועל ר"ג היו על רקע נפוטיזם.

הקטע "לאבא שלי יש סולם" אכן היה לקוח ממציאות שהתרחשה, אך גם פגע בבני אדם על הדרך. העובדה שהיום מתייחסים לקטע הזה כ"קאלט" לא מונעת ממני להצטער עליו מאוד, שהרי אין הצדקה לומר דבר נגד האחר ולהלבין פניו, גם אם אכן מדובר באמת. יש לי חרטה על כך שלא ידעתי להכיל את כאב הפיטורים בתוך עצמי והטלתי אותו בפני אחר. גם אם צדקתי וגם אם נעשה לי עוול, לא היתה לכך הצדקה.

בשנים האחרונות אני הולך בדרכי האישית ומתנקה מכל ההרגלים של העבר. זה קשה. מתוך התבוננות פנימית עמוקה ובלתי מת פשרת אמשיך לעשות זאת גם בזמן הווה. היקום הוא מדויק ואני מוצא את עצמי, לא אחת, ניצב בפני תופעות דומות לאלה שאני חוויתי, שוב כפרשן בשדה הכדורגל.

מתוך הטעויות שעשיתי ומתוך הדרך שבחרתי, אני מרגיש שיש לי מחויבות להעביר את המסר הלאה. למעשה, אני חש צורך לבוא ולספר ולפרשן מתוך עולמות שבורים שחוויתי אני ומטעויות שלי. משום כך תמיד אבוא עם מסר שיחזק את הדרך, ולא את התוצאה. כי אם המטרה מקדשת את האמצעים, אז לא עשינו דבר ונצטרך שנה אחרי שנה לעמוד מול עצמנו ומול אחרים, במבוכה, ולבקש סליחה.

מחכה לווידוי | רותם רוזנסקי

יום כיפור לפנינו, וזה הזמן לחשבון נפש אמיתי. להסתכל אל תוך עצמנו ולבקש סליחה אמיתית, כזאת שתשחרר אותנו מה מועקה שיושבת על הלב. במקרה שלי אני עדיין מחכה להתנצלות המדוברת, או אפי לו רק שמישהו יתוודה כבר ויגיד לי - מי לעזאזל חתך את ארבעת הצמיגים בגולף המנצנצת שלי אי שם ב-2010?

14 שנים שאני בעולם הספורט, אבל את האירוע הזה עוד לא שכחתי. הייתי בתחילת דרכי, כתבת צעירה שמנסה להביא את הסקופ הבא תחת הבוסית שלי דאז, אופירה אסייג, והמדור שהיה הבייבי שלה, "גליצ'ים".

צלצלתי לכמה שחקני בני יהודה לקבל תגובה לפיצרייה החדשה שפתחו. אחד מהם, שלא אזכיר את שמו, לא אהב בלשון המעטה את העובדה שארשום את שמו כשותף פעיל. הוא הזהיר אותי: "זה לא יהיה נחמד אם יעלה משהו עלי. אני לא מרבה לדבר, לא אוהב שאנשים יודעים מה אני עושה ולא אוהב תקשורת". בתמימותי לא התייחסתי לאיום החבוי (כתבת צעירה, כבר אמרתי), ושיגרתי את הכתבה המדוברת לאוויר העולם.

24 שעות לאחר מכן קמתי לבוקר חדש. התארגנתי, יצאתי מהבית - ולחרדתי גיליתי שכל הגלגלים מפונצ'רים. אחרי שהזמנתי גרר ויצאתי בנזק כבד, התחלתי להריץ בראש אחורה את השיחה ההיא, ואמרתי לעצמי - וולקאם לעולם הכדורגל. מיותר לציין שאופירה פרגנה לי ביום חופש אמיתי על עוגמת הנפש, ואמרה שרק פחדנים חותכים צמיגים. מאז יצרתי קשרים במועדון הכתום וקיבלתי רמזים משליחים טובים, אבל וידוי והתנצלות - עדיין לא.

אז לחותך הצמיגים הגדול וחבריו שומרי הסוד - לא בא לך לבקש ממני כבר סליחה ולנקות את המצפון שלך? דע לך שאחרי ספתח כמו שלך הכנת אותי מעולה לעולם הכדורגל. עברו 12 שנה - אני יותר חכמה בכתיבה, ואתה עדיין שחקן פעיל. מבטיחה לסלוח אם תגלה לי מי היו הנפשות הפועלות. ואגב, הרכב הבא שלי - רק ארבע על ארבע.

המחילה עוד תגיע, מתישהו | עדי רובינשטיין

הסיפור שלי עם הג'ודוקא אורי ששון התחיל הכי חיובי שיש. הוא היה אחרי המדליה בריו, ישבנו בבית קפה עם יו"ר האיגוד, משה פונטי, והאווירה היתה נינוחה. פונטי לא הסתיר את דאגתו מכך שהספורטאי שלו, כמו רוב הספורטאים הישראלים, יאבד את הראש אחרי מדליה. ופונטי, פעם ספורטאי ומאמן, ידע על מה הוא מדבר.

כמה שאורי ששון ניסה, היה ברור שזה לא זה. פרגנתי לו שלקח מדליה בטורניר קיקיוני בישראל, הימרנו שאולי יצליח להתרומם בהמשך. אבל אז הגיעה הקורונה, והעולם הספורטיבי, נכנס לחוסר ודאות. ששון הלך להשתתף ב"הזמר במסיכה".

ריאליטי קובר ספורטאים. כתבתי עליו במדור זה מאמר שכותרתו היתה "ולנו יש פלאפל", כי הוא שר בתוכנית המשעשעת כשהוא מחופש למנה של פלאפל. ששון נעלב, ובג'ודו הישראלי נעלבו גם כן.

באחד הלילות שלח לי ששון ווטסאפ ארוך. הוא נפגע ותקף בחזרה מבלי להסס. לא עניתי. מה יש לענות? זו הקריירה שלו, והוא יודע הכי טוב מכולם שזה לא זה. בליבי דווקא התפללתי שישתיק אותי במשחקים האולימפיים בטוקיו.

במשחקים האולימפיים בטוקיו הצליחה נבחרת הג'ודו להשיג מדליה קבוצתית. ששון סיפק עוד הופעה גרועה, אבל נפנף מול במדליה הקבוצתית. שמחתי בשבילו שרגע לפני הסוף, הוא יוכל להגיד שסיים את הקריירה עם שתי מדליות אולימפיות.

חלף הזמן, ואורי ששון החל להצטלם לעוד ריאליטי בשם "מחוברים", שבו מתעדים את חייהם של מפורסמים. בעלילה נקבע שששון יפרוש במאי 2022. את האינפורמציה הזאת גיליתי בחודש מרץ, ומיהרתי לפרסם. לא מספיק יש לי איתו צרות, חשבתי בליבי, עכשיו אני גם מפריש אותו. הידיעה יצאה, כולם השתוללו, אבל מה לעשות? התרגלנו.

כמה שבועות אחר כך, בעודי חוצה את רחוב אבן גבירול, קלטתי גוף רחב ממדים נשען על חלון מכונית שעומדת בר מזור. הגוף הענק פותח את הפה ומדבר לעברי. השמש בפרצוף והשיחה שניהלתי לא אפשרו לי לזהות במי מדובר. התקרבתי - זה היה אורי ששון. הוא מחא כפיים בזלזול לעברי, והוסיף משהו כמו "כל הכבוד". האנשים ברחוב היו משועשעים מהסיטואציה, ולי לקח רגע להבין מה קורה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ששון אכן פרש במאי. כדרכם של ספורטאים צעירים הוא בטח עדיין כועס, אבל גם זה יעבור. הריאליטי יעלה לאוויר, הוא שוב יזכה לכמה דקות תהילה ובטח ירחם על העיתונאי ההוא, שעסוק בלכתוב על אחרים במקום לעשות משהו עם עצמו. שום דבר כמובן לא אישי, ומבחינתנו אנחנו עסוקים כבר באליפות העולם בג'ודו, שמתחילה אחרי יום כיפור. נוכח המצב העגום של נבחרת הגברים, כולנו עוד נתגעגע לבחור הנחמד מהפלאפל, אורי ששון.