הזעם לנוכח מתקפות הטרור האחרונות מובן בהחלט, אבל תהיה זו טעות לחשוב על פתרונות למצב רק מתוך זעם. מנגד, גם מי שמנתחים את הבעיה "בשכל" ו"בהיגיון" נכשלים, כי טרור הוא סוגיה חברתית מורכבת וטעונה רגשית, ואפילו אנשים עם ניסיון ביטחוני או צבאי עשיר נחשפים רק להיבטים צרים של תופעת הטרור. הם מומחים בסיכול פיגועים, אבל זה לא הופך אותם למומחים לבעיית הטרור כתופעה חברתית רחבה, הכוללת תהליכי הקצנה ארוכים שרק בסופם ובחלקם מבשילים לכדי פעולות טרור של ממש.
הזוי ככל שזה יישמע, אין בישראל למעשה אף גוף שמטרתו מאבק בטרור כתופעה חברתית רחבה, להבדיל מגוף מודיעין וסיכול כמו השב"כ. לעומת זאת, בבריטניה, למשל, יש מרכזים לדה-רדיקליזציה של צעירים בסיכון להקצנה, וחלקם מופעלים על ידי בני הקהילות שמהן צמח הטרור. אצלנו נקודת הפתיחה של הסיכול מתחילה בתכנון של פיגוע קונקרטי. אולי בשל כך הרבה מאוד ממה שנחשב לטיפול "עוצמתי" ו"יעיל" בטרור כרוך בהצעות להפרת זכויות אדם של אוכלוסייה פלשתינית רחבה שאינה מעורבת בטרור.
רצוי וחשוב לנתח את האיום החמור של הטרור, גם ובעיקר בהתבסס על המחקר הענף ביחס לתופעה זו. הדברים אמורים גם על למידה שיטתית ממודלים שנוסו בהצלחה במאבק בטרור והפקת לקחים רלוונטיים למצבנו כאן ועכשיו. קחו לדוגמה את אלג'יריה. באמצעות שילוב של גורמים רדיקליים בתוך המערכת הפוליטית במקום הוצאתם מחוץ לחוק, ניצחו במדינה הצפון-אפריקנית את האלימות האסלאמיסטית. במקדוניה שדרגו את זכויות המיעוט האלבני המוסלמי והביאו סוף לגל האלימות. גם במקרה של "הנמרים הטמילים" בסרי לנקה, לצד מבצע צבאי קשוח, שיחק תפקיד שדרוג בזכויות המיעוט הטמילי. במילים אחרות, קריטי לטפל בבעיות החברתיות ובהפרות זכויות אדם שמגבירות את הטרור.
בניגוד למיתוס הרווח, הטרור אינו קשור לעוני ולבערות. לפי המחקר בתחום, מרבית פעילי הטרור הם אנשים משכילים ממעמד בינוני ומעלה. למצב הכלכלי יש השפעה על שיעור הטרור, אך היא מורכבת. לעומת זאת, לזכויות פוליטיות ולשלילתן – כלומר, לחופש פוליטי או, מנגד, לדיכוי - יש השפעה הרבה יותר חד-משמעית. מכון המחקר היוקרתי Rand Corporation סקר ב-2009 עבור מערכות הביטחון והמודיעין בארה"ב ובמימונן, עשרות מחקרי טרור. נמצא כי אחת ההסכמות בתחום היא שדיכוי מוביל לטרור או מגביר טרור. המשטר הצבאי שמפעילה ישראל בגדה והמדיניות החונקת מול רצועת עזה הם בדיוק דיכוי מהסוג הזה. לכן צודקים מי שיאמרו שהפתרון האמיתי לסוגיה נעוץ בסיום הכיבוש, אבל מכיוון שזה לא נראה באופק, השאלה היא מה ניתן לעשות בינתיים.
בציבוריות הישראלית הולכות וגוברות קריאות לפתרונות הכוללים את הגברת הדיכוי ואת הפגיעה הקולקטיבית והנרחבת בפלשתינים משני עברי הקו הירוק (כגון הריסות בתים נרחבות בגדה ובנגב וחרם על פלשתינים בישראל). המחקר בתחום הטרור מלמד שזה עלול להיות דווקא מתכון לאסון. הסוציולוג הקנדי-ישראלי ערן שור מצא כי חקיקה, שיש בה פגיעה קולקטיבית, נוטה רק להגביר את שיעור הטרור. גם חוקר הטרור הישראלי קלוד בר רבי גורס כי פגיעה בלתי-מובחנת באוכלוסייה, במסגרת מאבק בטרור, חוזרת אלינו כבומרנג. מחקר, שהתפרסם בכתב העת היוקרתי American Journal of Political Science, מלמד כי לארגוני טרור רבים יש אסטרטגיה נכלולית לתמרן ממשלות לתגובת-יתר שפוגעת באוכלוסייה אזרחית רחבה, כדי לזכות בעוד תמיכה. אנחנו פשוט משחקים לידיהם.
איך כן להיאבק בטרור? נדרשים מאבק ממוקד ככל האפשר באחראים לטרור מבלי לפגוע באוכלוסייה הכללית, ריסון גורמים רדיקליים נפיצים ושילובם במערכת, וטיפול בבעיות חברתיות אזרחיות. המתכון הזה עשוי לקומם, וזה מובן, אבל בסוף אנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנו מעדיפים ביטחון לכל, או זעם ואלימות כלפי הצד השני שמן הסתם יחזרו גם אלינו. קל לנו לראות את הטרור שפוגע בנו; קשה לנו יותר לראות את האלימות מצד המדינה שלנו, שתורמת להסלמת הטרור במקום לפגוע בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו