אני מתקשה להאמין שראשי הפרקליטות בניהולם של אביחי מנדלבליט ושי ניצן לא ידעו דבר על מפעל ההאזנה הבלתי חוקי של משטרת ישראל, שפעל, לפי הדיווחים, תחת פיקודו של המפכ"ל רוני אלשיך.
עומדות בפנינו שתי שאלות: הראשונה - האם וכיצד הפכה משטרת ישראל מגוף ממשלתי שנועד לשמור על ביטחון אזרחיו, למשהו שמעלה אסוציאציות של תאגיד פשע, שחושף את כלל האזרחים להאזנה ולמעקב שעשויים להתפתח לסחיטה ולאיום בכתבי אישום בלתי חוקיים?
אבל השאלה הראשונה תלויה בשאלה השנייה: האם לא נאמר לנו השכם והערב כי הפרקליטות, לפחות במקרים הבולטים שכולנו מכירים, עקבה מקרוב אחר פעילות השוטרים ולא נעשו סטיות ופעולות בלתי חוקיות באיסוף חומרי החקירה? האם זה לא היה המושכל הראשון של עבודת הפרקליטות, לדעת כיצד ומאילו חומרים נבנו כתבי האישום? מעניין אם כעת מנדלבליט וניצן ישמרו על זכות השתיקה ויגידו שלא ידעו, לא שמעו ולא הבינו מניין הגיעו חומרי החקירה.
מתחקירי העיתונות מתקבל הרושם שמשטרת ישראל פעלה בהנחה שכל האזרחים אשמים, ומכאן הם נתונים למעקב. כל שחוקרי המשטרה היו צריכים לעשות, זה להצביע על אזרח או אזרחית, ואז, יש מאין, נבנה תיק חקירה שעלול היה להוביל לאישום. ועדת החקירה תצטרך לברר עד כמה עמוק ושיטתי היה המיזם הבלתי דמוקרטי הזה.
במשך שנים אנחנו מוקפים בתיאוריה שלטת על יחסי הפוליטיקאים ומערכות הניהול והפיקוח המדינתיות, שקוראים לה תיאוריית שומרי הסף. במרכזה עומדת ההנחה כי תפקיד הפקידות הממשלתית הבכירה הוא לשמור ולפקח מקרוב על התנהלות שליחי הציבור של העם. "זהו קו ההגנה החשוב ביותר של הדמוקרטיה", זעקו אלה שרצו לצמצם את חופש הבחירה וההחלטה של הפוליטיקאים. "פוליטיקאי", על פי התיאוריה, הוא כינוי לאדם מושחת או אדם שעומד להיות מושחת, ולכן יש להתגונן מפניו. מכאן הדרך קצרה למציאות שבה המפכ"ל אלשיך היה לשומר הדמוקרטיה האולטימטיבי, ולצידו מנדלבליט וניצן.
אלא שמרגע שהפכו פקיד ממשלתי בכיר או ארגון ממשלתי לחלק ממעגל שומרי הסף, הם נעשו בפועל לחלק מאליטת ה־Untouchables. הפקידות הממשלתית הבכירה הפכה למי שאסור להרהר במניעיה ולגעת באנשיה, שנעשו לסוכנים נטולי רסן המסוגלים בחסות החוק לקעקע כל חלקה טובה של דמוקרטיה - ובעיקר לבצר את מעמדם. כל קריאה של פוליטיקאים לרסן, לפקח ולנהל את הפקידות הממלכתית בישראל, הוצגה באופן אוטומטי כקריאה נגד השמירה על הדמוקרטיה.
זהו מרחב העבודה שבו פעלו אלשיך, ניצן ומנדלבליט. כך קעקעו את יסודות האמון הבסיסי בין אזרחי מדינת ישראל לבין המשטרה והפרקליטות, שהיו אמורות לשמור עליהם. השאלה "מי ישמור על השומרים?" נעלמה לחלוטין בתיאוריה הזו, והפכה את מערכת האיזונים והבלמים בישראל לריקה מתוכן.
במשמרת של אלשיך ומנדלבליט עשתה מדינת ישראל צעדים רבים לעבר כינונה של "מדינת עומק", מה שמכונה בשיח הציבורי "דיפ סטייט". השימוש במונח "דיפ סטייט" מיוחס לגורמים הזויים המפיצים תיאוריות קונספירציה, אבל במהותו הוא מתאר מצב שבו קבוצה חשאית, המורכבת מרשתות נסתרות של כוח, פועלת באופן עצמאי כדי לקדם את סדר יומה מחוץ למנהיגות הנבחרת. המונח מתייחס לבכירים ולפקידים בשירות הציבורי וברשויות השלטון השונות, שנוקטים מדיניות לעומתית כלפי הדרג הפוליטי הנבחר, ומנסים לכפות באמצעות ביורוקרטיה וכלים משפטיים את דעותיהם וערכיהם.
הזליגה הגדולה של שומרי סף לתודעת דיפ סטייט מותירה אותנו, אפוא, מול השאלה החשובה מכל: מה היתה המטרה האמיתית של העומדים מאחורי מציאות העומק שנחשפה בשבועות האחרונים בתחקירי "כלכליסט" ובמקומות נוספים, שפרמה בגסות את המרקם הבסיסי של שמירה על האזרחים, והפכה את השומרים לפורעי חוק בחסות החוק?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו