ספי ריבלין - פיסטוק אליל הילדים, נוסע לירושלים לבקר את דודתו החולה, חנה. בדרך, ברכבת, הוא כותב פתק שבו הוא מבקש מאלוהים "שהדודה חנה תהיה בריאה, ושכל הדודות חנות תהיינה בריאות". אך לפני שהוא מגיע לכותל, הרוח מעיפה את הפתק, ופיסטוק - יחד עם רגע - הולכים לאיבוד אגב החיפושים. בצר להם, פוסעים השניים אל מערה שמתגלה כמנהרת זמן. שם הם פוגשים דמויות מתקופותיה השונות של הבירה: רוכל מימי שלמה המלך, תושב אחר מתקופת הטורקים, אישה שבזכותה נחשף שער האשפות, את אברהם משה לונץ, וכמובן, צנחן ששחרר את הכותל. כל דמות פותחת צוהר ומחיה עבורם את ירושלים.
לכאורה סתם תוכנית ילדים, למעשה - סימבול לתרבות שבה אפשר היה ליצור לאומיות חילונית בלי להתבייש. ירושלים היתה נושא ראוי ליצירה ישראלית קונצנזואלית. ערך שחשוב לחנך עליו. כפעוטה תל־אביבית, המפגש הוויזואלי הזה גרם לי לחבב את עיר הבירה. המילה "הדתה" עוד לא הגיחה לעולם, אבל כשפיסטוק ורגע יצאו מן המנהרה הם התגלגלו לכותל ומצאו שם המון ילדים נטולי כיפות שרוקדים עם דודו מ"פרפר נחמד" ושרים "לך ירושלים"; זה לא היה מבוים, ילדים רבים הגיעו לשם עם הגננות, כי פעם חגגו את המועד הממלכתי הזה. בבית הספר החילוני שלי, כמה שנים אחרי, יום ירושלים לא צוין, וגם לא ירושלים אלא אם כן קרה פיגוע. בעצם, היתה הפעם ההיא אחרי שפיסטוק כבר הפך לשידור חוזר, כאשר היינו אמורים לבקר במוזיאון ישראל והיו הורים שהתנגדו כי "המצב רגיש עכשיו".
כשאנחנו מדברים על המהומות בשער שכם, ועל חסימות בכביש 1, ועל הר הבית שהיה בידינו לציטטה אחת קלה, אנחנו דנים במקום במושגים של ביטחון, תסיסה ודת. תמצית העולב הישראלי שלנו מתמצה ביחס לירושלים, מעדיפים לדלג על כובד המשמעות של מהי עיר בירה. נוח יותר לנסוע לקולוסאום למשל, להתפעל מהאור שנופל עליו בצורה מרהיבה, בכל שעה ביום בצורה אחרת, ולהתרשם מהחומות שלנו רק אם קניון ממילא פתוח. הכל אצלנו מסובך, יותר מ־50 שנה לא פתרו כלום, ולנו אין כוח להחזיק יחסים עם ירושלים.
התוצאה היא שכתרבות אנחנו לא לוקחים את עצמנו ברצינות, וכסימבול ניתן להצביע על כך שהחטא התרבותי של הדור הזה הוא השכחת יום ירושלים על ידי הפיכתו לפוליטי. כי מרגע שצובעים את כ"ח באייר כפוליטי, הכל פשוט יותר, ומתהווה תירוץ עז לא לחגוג. היחידים שמתאמצים להיאחז בתאריך המשמעותי הזה נידונים לזלזול מדי שנה, במקום להערצה ולהוקרה. אני לא יודעת כמה ממלהגי משוואת הריקודגלים = פרובוקציה דגמו את האירוע, אבל מציעה שמי שמתנגד לחיבורה של הבירה יגיד שזה מה שמפריע לו ולא ימציא התעללויות בערבים כדי להכפיש מנהג מקסים.
שנים של חידלון גורמות לכך שמלחמת ששת הימים הולכת ותופסת באתוס הישראלי מקום של רגשות אשמה ויותר מדי דם. אנחנו נכשלים במבחן ירושלים, ובהתאמה נכשלים במבחן יום ירושלים. הדרך לטפס החוצה מהשפל הביטחוני מתחילה באמונה התרבותית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו