חברה שלמה משתוקקת להזדמנות

האלימות בחברה הערבית, שלאחרונה גבתה את הקורבן המאה, הציפה לשיח הציבורי את הדרישה להכניס את השב"כ לערים הערביות – ראיון ששמור לעתות חירום.

הישראלי הממוצע צופה במהדורת החדשות ובוודאי חושב לעצמו שיש בידי השב"כ איזה קסם תחת מכבסת המילים "יכולות טכנולוגיות", והוא זה שיפתור את הבעיה. באחד האולפנים מפנה פרשן שאלה אל האורח באולפן, חה"כ יואב סגלוביץ', הממונה הממשלתי לטיפול בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית: "תאר לי אדוני הפרויקטור פעולה אחת שיעשה השב"כ שתביא לשינוי המצב". שאלה מקוממת, אבל מקוממת ממנה היא עצם המחשבה הרווחת בקרב יהודים רבים בישראל כאילו האלימות בחברה הערבית היא עניין תרבותי או חברתי שאינו נוגע להם. רבים מאזרחי המדינה היהודיים מפרשים את האלימות והפשיעה הגואות בחברה הערבית ואת ההתנגשויות האלימות התכופות עם המשטרה, כעדות לרצונם של ערביי ישראל להיבדל ולהתנער מהמדינה ומוסדותיה. תורמות לדעה השגויה והמעוותת הזאת לעיתים הן התבטאויות מצד חלק מנציגיו הפוליטיים של הציבור הערבי בישראל, בשעה שהמציאות הפוכה לגמרי.

לפני מספר ימים טסתי לחופשה קצרה בדובאי עם אחת מחברות התעופה הישראליות. במטוס היו עשרות בודדות של נוסעים, ולהתרשמותי מרביתם מהחברה הערבית בישראל. כבר בשלב העלייה למטוס, ראיתי את ה"אטרקציה" המפתיעה של הטיסה והיא הדיילת הערבייה נור. נור קיבלה את הנוסעים בדלת המטוס וכאשר נכנסה למטוס משפחה ערבית, נור פנתה אליהם בשפה הערבית. את מבטי ההשתאות של הנוסעים למשמע הדיילת החיננית דוברת ערבית רהוטה אפשר היה לראות בקלות אפילו דרך המסכות שחבשו כולם.

במהלך הטיסה ניגשתי למטבח האחורי של המטוס. נור היתה בעיצומה של שיחה ערה, מוקפת בחבורה של צעירים וצעירות ערבים. את מבטי ההשתאות שראיתי על פניהם של צעירים אלה בעלייתם למטוס כמה שעות קודם לכן, החליפו עתה מבטים אחרים לגמרי: מבטי הערצה וקנאה. הקשבתי לשיחתם של הצעירים עם נור ושמעתי אותם שואלים אותה שאלות רבות כמו "איך הגעת לזה?" ו"איך מתייחסים אליך כאן?". נור ענתה בסבלנות ובחן, וניכר היה שהיא מפיקה סיפוק וגאווה מהמפגש שהוא בוודאי לא הראשון שחוותה בנסיעותיה כדיילת ערבייה בחברת תעופה ישראלית.

פגישתי השלישית והאחרונה עם נור היתה כבר בטיסה חזרה ארצה. ניגשתי אליה במהלך הטיסה ושאלתי אותה על התגובות של הנוסעים הערבים כלפיה. היא סיפרה לי שרק בשל היותה דיילת ערבייה בחברת תעופה ישראלית יש לה מספר מדהים של עוקבים ברשתות החברתיות. היא תיארה לי כיצד היא מקבלת מאות פניות מצעירים וצעירות ערבים מכל הארץ שהיא בכלל לא מכירה המבקשים את עצתה כיצד יוכלו להתקבל לעבודה הנחשקת. "ומה לגבי ההורים שלך והמשפחה?", הקשיתי עליה, "איך הם מקבלים את היותך דיילת?" "התמונה הקבועה במסך הטלפון הנייד של אבא שלי היא תמונה שלי עם מדי הדיילת!" ענתה נור בגאווה.

הקורא היהודי אולי חושב שנור היא ערבייה נוצרייה, תושבת יפו או רמלה, ערבייה שגדלה והתחנכה בבתי ספר או בסביבה של דוברי עברית. אבל נור היא תושבת עארה, ישוב קטן סמוך לעיר הצפונית באקה אל-גרבייה, מוסלמית שאת העברית שבפיה רכשה במאמץ רב במשך שנים של למידה שקדנית בבית הספר בעארה.

ערביי ישראל רוצים להשתלב בתעסוקה הולמת והוגנת במשק הישראלי, וזוהי עובדה שאין עליה עוררין. יגידו את זה כל מי שעוסקים בסוגיה, לרבות חוקרים באקדמיה, אנשי העמותות השונות הפועלות בחברה הערבית ואפילו ארגוני הביטחון השונים. קשה לראות את העובדה הזאת מבעד לערפל האלימות והדיווחים הבלתי פוסקים בתקשורת על הפשיעה הגואה בחברה הערבית. זהו בוודאי אחד הסימנים הבולטים של חברה המצויה במשבר עמוק - חברה מקוטבת, רבת פנים וזהויות הנוטה לקיצוניות. ועם זאת, זאת תהיה בכייה לדורות ועוול נורא של מנהיגי המדינה אם לא ישכילו לראות את ההזדמנות שיש ברצון העז של ערביי ישראל להשתלב.

אין ולא יכולים להיות קסמים בדרך לצמצום הפערים בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל בשלל תחומים כחינוך, השקעה בתשתיות, תעסוקה, רווחה ועוד. המחשבה כאילו צה"ל או השב"כ או ארגון ממשלתי אחר יכול לבדו להפוך את הקערה על פיה היא במקרה הטוב מחשבה תמימה. זוהי גם לא שאלה של תקציב נאות שהושג בזכות כניסתה של מפלגה ערבית לקואליציה, לראשונה בתולדות המדינה הבטיחה את הממון לטיפול עמוק בפערים. הממון לבדו לא יעשה את העבודה, משום שהוא מוכרח להתבסס על מדיניות ממשלתית יציבה, בעלת מחויבות עמוקה וארוכת טווח, הרואה באזרחיה הערבים של מדינת ישראל כאזרחים לגיטימיים שווי זכויות וחובות. מדיניות המעניקה לילד ערבי את אותן ההזדמנויות שהיא מעניקה לילד היהודי בן גילו ואת הנגישות לכלל האמצעים שיש בידי המדינה כדי שישגשג ויפרח.

אמת, זוהי תמונה שקשה לדמיין בתוך מציאות שותתת דם ואלימות, והיא בוודאי לא תהיה פשוטה ליישום או קלה להשגה. אך אנשי ציבור יהודים או ערבים, המסיטים את פניהם בביטול נוכח ההזדמנות, לוקים בקוצר רואי ובפועל מזמינים את הידרדרות המדינה כולה לסבבים נוספים וכואבים של אלימות.